בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר חלמה יובל דיין חלום מצמרר, שבו באים להעיר אותה ואומרים לה שהתחילה מלחמה ושעליה להיכנס לממ"ד. "ואז אחרי כמה שעות אחותי באמת באה להעיר אותי. היא אמרה לי שיש אזעקות ואני אמרתי לה 'לא, זה רק חלום'. היא ענתה לי 'לא, זה לא חלום. טוסי לממ"ד עכשיו'. אנחנו גרים באשדוד. ההורים שלי היו בכלל בחו"ל, אח שלי היה בבית שלו עם גיסתי, אשתו. היינו רק אחותי ואני בבית ולא ידענו מה קורה. אני הרי שומרת שבת. אח שלי הגיע אלינו ועדכן אותנו בהכול, סיפר מה קרה ומה הוא ראה. הייתי בשוק טוטאלי, היו גם נפילות לא רחוקות מאיתנו".
והיית בכלל אמורה להוציא את האלבום שלך שלושה ימים לאחר מכן.
"נכון. ובמקום להוציא את האלבום הייתי ב-10 באוקטובר כבר בבלינסון. התחלתי לבקר חיילים פצועים כי קלטתי שאם אני אשב בבית ואשמע אזעקות - זה עלול לפרק אותי. מיד הבנתי שאני צריכה לרדת לבתי החולים ולהיות איתם. הרגעים הראשונים האלה נצרבו בי מאוד חזק. אני זוכרת שחיילים הראו לי קליעים שהיו בתוך הגוף שלהם ושעכשיו נמצאים בתוך כוס קטנה ליד המיטה".
היה רגע כלשהו מתוך כל החודשים האחרונים שנצרב בך?
"כן, יום אחד נסעתי לתל השומר עם הגיטרה. עברתי במשך שעות בין החדרים ושרתי ופתאום נכנסתי לאיזה חדר צדדי וראיתי שם את מייה שם שחזרה מהשבי עושה פיזיותרפיה. התמונה שלה הרי נמצאת בכל מקום אז אתה מרגיש שאתה מכיר אותה אישית. דיברנו, ניגנתי לה שיר, אמא שלה בכתה והרגשתי שיצאתי מחוזקת מזה. נשארנו גם בקשר".
ובמקום לצאת ב-10 באוקטובר, האלבום יצא לא מזמן. היה משהו בו שהשתנה בעקבות המלחמה?
"הכול נשאר אותו דבר מלבד שיר אחד שנקרא 'תשמרי על הלב' שהלכתי להקליט את השירה שלו שוב. אחרי כל הסיפורים ששמעתי בחודשים האחרונים, הרגשתי שאני צריכה להגיש אותו ממקום אחר בנפש".
לריאיון המלא עם יובל דיין - צפו למעלה
אפשר להאזין לו גם בספוטיפיי
להאזנה לריאיון המלא עם יובל דיין:
יובל דיין פרצה לחיינו בשנת 2012 כשהשתתפה בעונה הראשונה של "דה וויס" ופרשה בשלב חצי הגמר. אחרי שהתאוששה מההצלחה שקרתה לה בן לילה, היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה "לאסוף" שזכה להצלחה. גם האלבום השני שלה "ליבי ער" זכה להצלחה. השנה הוציאה שני (!) אלבומים - "ניגונים" הכולל שבעה שירים מסורתיים, ו"תישארי את" שיצא באחרונה לאחר שהיה אמור לצאת כאמור ב-10 באוקטובר אך נדחה. ב-13 בספטמבר תחגוג עשור לקריירה המצליחה שלה במופע בזאפה הרצליה, מופע ראשון לקראת סיבוב של סדרת מופעי העשור.
כשאת מסתכלת אחורה על העשור הזה - מה השתנה ביצירה שלך?
"לאמנים יוצרים יש הרבה שיקוף של השינוי הפנימי שהם עוברים. אני התחלתי את הקריירה שלי בשנים מאוד מעצבות. אחרי הפרישה מ'דה וויס' סיימתי את הבגרויות בבית הספר, התגייסתי לצבא, השתחררתי, אלו שנים שאתה מרכיב לעצמך את האופי, את הדעות, את המקורות המוזיקליים שאתה שואב מהם השראה. אני חושבת שהדי-אן-איי של היצירה נשאר, אבל מה שזורם בנהר, כלומר התכנים ומה שמעניין אותי ומה שמעסיק אותי, באמת משתנה ועוד ישתנה, כי אנחנו מתפתחים".
גם מקורות ההשראה שלך משתנים?
"בוא נאמר שהם מתפתחים. נגלים לפניי עוד מחוזות ועוד אמנים שאני סופגת מהם ונהנית מהם".
תני לי דוגמא לאמן שפתאום נחשפת אליו והוא שינה בך משהו ביצירה?
"אדל. יש לה איזושהי תשתית שאני סופגת ממנה המון, גם על ההתנהלות שלה בעולם המוזיקה, גם מהבחירות שלה, מהקו המוזיקלי שלה וגם מהיכולת שלה לא לומר כלום כשאין לה מה לומר. היא לא מתייחסת לעצמה כאפליקציה. היא לא באה לשעשע. אם אין מה להגיד, עדיף לא לומר שטויות ולשמור על שקט".
7 באוקטובר גרם לך לפרץ של יצירה או דווקא לשיתוק יצירתי?
"האמת, שוק מוחלט. רק בשלושת החודשים האחרונים התחלתי קצת לכתוב. אחרי שנפגשתי עם כאלה תהומות של כאב ושל עצב אז משהו חודר ופורץ ביצירה. ובכלל, מאוד קשה לראות מראות קשים של קטיעות, פגיעות ראש, ואני חזקה מולם ושרה 'שרק תחייך' אבל בבית אתה צריך לעכל מה שראית. אז הכתיבה הייתה המקום שלי לעכל את זה, להתמלא, לפרוק, הכול".
הצלחת להחזיק את עצמך כשהופעת בהלוויות? בשבעות? מול חיילים פצועים קשה?
"כשאני מולם, יש משהו בי שנאסף. לא ממקום רובוטי, דווקא מחיבור אמיתי לנקודה חזקה בתוכי שכרגע צריכה להישאר חזקה. זה היה הרגע שלי להיות בשבילם איזושהי קרקע".
וכשאת יוצאת משם את מתפרקת?
"ואז אני נהיית ים. האמת שכשאני חוזרת ממפגשים כאלה אני ישר פותחת את הלפטופ וכותבת את כל מה שחוויתי והרגשתי. יש לי עשרות עמודים שמילאתי מכל התקופה הזאת".
יש תחושה שהקול שלך לא נשמע בנוגע למה שקורה במדינה שלנו. את לא חושבת שמצופה מאמנים לדבר בתקופה כל כך סוערת ומשמעותית?
"ואז מה? ביבי ייתקשר אליי וישאל אותי מה לעשות?".
לא. אנשים נושאים אלייך עיניים יותר מאנשים אחרים.
"אני מכירה את הגישה הזו. חלק מחבריי האמנים גם אומרים את מה שהם חושבים - הראל סקעת, רן דנקר, אביב גפן. אני מרגישה שברגע שאני אבחר לומר משהו, זה אוטומטית ייצור איזשהו פילוג משום שאנחנו בימים כל כך סוערים ואלימים. כלומר, אם אני עכשיו תומכת במשהו מסוים או נגד משהו אחר, אני בעיניי מחטיאה את המטרה שלי כאמן. אני רוצה שהדלת של הלב של כל מי ששומע אותי תהיה פתוחה, לא כי אני מפחדת לפספס קהל או מפחדת שעיריות לא יזמינו אותי, אלא ברמת האנרגיה של מה שאני רוצה להביא לעולם. אני רוצה להביא חיבור ואחדות".
אין לך איזשהו קו אדום שבו את אומרת 'על זה אני חייבת לדבר'? מחדל, עסקת חטופים, פריצה לבסיסים, משהו?
"שמע, זה ברור שאני כאמן מראה את עצמי במקומות שהם חשובים לי, כלומר, במאהל החטופים. זה לא שאני יושבת בבית ושותקת. אני באה ומחזקת לוחמים, מפונים וחטופים ועושה כל מה שאפשר לעשות. אני מרגישה ששם אני הכי תורמת. אני מרגישה שאם אכתוב פוסט כלשהו, זה יגרום יותר נזק מתועלת".
הראל סקעת לדוגמא הסיר את פוסט התמיכה שלו בנתניהו.
"לא ידעתי שהוא הוריד. שוב, זה לא מהפחד של לחטוף אש, באמת. אני חושבת שברגע שאני מקבלת במה, יש לי אחריות ואנשים נושאים אליי עיניים. אני לא רוצה להיות אדם מפלג. אני מרגישה שאנחנו בסיטואציה כל כך נפיצה ואם אתרום למדורה הזו, זה רקע יעשה רע. האווירה כל כך אלימה ואני רוצה להשתדל לעשות כמה שיותר חיבור ואחדות".
את פרצת ממש בן לילה ב"דה וויס". כולם גם זוכרים את האודישן הבלתי נשכח שלך. בדיעבד, הפרסום הזה היה לך קשה? טיפלת בעצמך?
"ברור. לדעתי, כשאתה חי חיים כל כך מהירים בעולם, כאלו עם ירידות ועליות בלתי פוסקות, חשוב שיהיה טיפול. ברור. יש לי פסיכולוגים וקואוצ'רים לאורך כל השנים. אני מתה על זה, אני אוהבת חפירות. אני חושבת שבאתי לא מוכנה לדבר הזה. באתי עם ציפיות מאוד נמוכות. לא חשבתי שאעבור אודישן".
באמת?!
"ממש. לא עשינו עניין מהמוזיקה בכלל. רציתי בכלל להיות רופאה. יצאתי מנקודת הנחה שאולי מישהו אחד יסתובב אליי ב'דה וויס' וההצלחה שם עשתה לי הלם. ברור שהיו לזה השלכות, בגלל זה גם פרשתי והייתי צריכה להתכנס פנימה".
דיברת גם על הקושי שלך בעמידה מול קהל.
"נכון, אבל היום אני לא מרגישה איזשהו קושי מול קהל. נכון, עד היום אני מרגישה את הצלקת, את המחיר שאתה משלם כשאתה מתפרסם כל כך מהר ובגיל צעיר כשאתה לא יודע מי אתה ומה אתה רוצה להגיד".
בדיעבד, היית הולכת לעשות דרך אחרת?
"אני באמת מודה על הכל, באמת. אני חושבת שכל פסיעה בדרך הייתה סופר מדויקת. אבל כשאנשים מתייעצים איתי אם ללכת לריאליטי מוזיקה אני שואלת אותם 'עד כמה אתה באמת רוצה את זה?', כי זה ממכר גם. זו תחושה של משמעות, היא אלוקית, אין מילה אחרת. הרי אחרי שאת פוגשת קהל ומרגשת אנשים יש אדרנלין, כל השאר נראה חיוור ליד זה".
כן, כבר אבוד לך ללמוד רפואה עכשיו.
"נכון, למרות שזה עדיין מדגדג לי".
מצד אחד את מאוד ביישנית, ומצד שני אמן חייב להיות מאוד חשוף. איך זה מתיישב יחד?
"כן, אני עדיין ביישנית. אני פשוט חושבת שבאולפן ועל הבמה אני מצליחה להשתחרר אבל אחר כך, מאחורי הקלעים, עם הקהל, אני לא מוצאת את עצמי שם. עם השנים זה הולך ומשתחרר".
כמה 7 באוקטובר ערער לך את האמונה?
"בטח, ברור, זה נורא. איש אמונה שיישב פה ויגיד לך שהוא קיבל את זה בשוויון נפש, או שהוא לא מאמין או שהאמונה שלו באמת עשויה לברזל. חד משמעית. כשנכנסתי לעולם האמונה, עוד לפני שנהייתי דתייה, ידעתי שהקדוש ברוך הוא שומר עליי. ברוך השם גם לא נחשפתי לדברים מזעזעים במשפחה. הייתה לי ילדות מאוד פסטורלית. ופתאום כשמגיע הדבר הזה אתה אומר: 'רגע, מה, אמורים לשמור עלינו, להגן עלינו, אנחנו העם הנבחר, מה קורה פה, הבטיחו לי דברים אחרים'. אבל ככל שאתה מתעמק, אני בוחרת לפחות למקד את הראייה שלי על החוזק של עם ישראל. זה עם שמנסים להכחיד אותו המון זמן והוא תמיד מנצח ושורד".
איך את פותרת בינך לבין עצמך את עניין ערעור האמונה?
"לא יודעת. וואלה, היה קשה, היה פשוט קשה. לפעמים צריך לשהות בתוך הקושי ולא לדפדף אותו. מה שמילא אותי זה לצאת, לשמח, לנגן, לעבוד ולהתעסק בעשייה. אגב, גם במפגשים עם הלוחמים והניצולים הם מדברים על ניסים, למרות שחלקם לא באים מרקע דתי או אמוני. כלומר, זה לא פתאום שמישהו הדליק את מתג וגילינו שאין אלוהים. ברור שהוא היה, הוא עדיין נמצא, אבל יש קושי, כן. מערכת יחסים בלי קשיים היא לא אמיתית".
את חיה בין העולם הדתי לחילוני, רגל פה רגל שם. מה את הכי אוהבת ולא אוהבת בכל אחד מהעולמות האלה?
"קודם כל, גם התעשייה שנקראת 'חילונית' היא מאוד רוחנית. אתה עכשיו מראיין אותי כי מעניין אותך חיים של אמנים, של יוצרים, של תרבות. אתה מתעסק באווירה של רוח. כל אדם שכותב שירים יגיד לך שהוא חווה איזשהו רגע רוחני. אז במקום הזה אני מאוד אוהבת את הרוח, את התרבות, את היצירה ואת העושר שאנחנו נחשפים אליו בשנים האחרונות. ולגבי העולם הדתי, אני אוהבת את הסדר, את ההוראות. אני ממש אוהבת שגרה. אני אדם שאוהב להתקדם ולהשתפר והתורה מציעה איזושהי דרך מדויקת לחיות, להשתפר, להתקדם, לעשות טוב בעולם ולשים במרכז מה שחשוב שזה המשפחה".
ומה את פחות אוהבת?
"כשחזרתי בתשובה נפתח לי איזשהו מעיין של השראה. באיזשהו שלב נהיה עיסוק מאוד קפדני בקיום המצוות, בלדקדק ולהדר. לי זה פחות מתאים. וגם יש תמיד התמקדות בחלק החסר של כוס המים, כלומר מה אני עוד לא, איפה אני לא בסדר. אבל היום אני מבינה שהכוס מלאה, אני מסתכלת על החלק הזה אצלה. זה מה שאני פחות אוהבת בעולם הדתי. בעולם החילוני, למרות שזה קיים בכל העולמות, קשה לי עם לשון הרע. זה מציק לי באופן אישי. אני מתראיינת, מניחה את עצמי כמו נתח בשר ואנשים פשוט כותבים מה שהם רוצים. לי קשה עם זה".
הטוקבקים?
"לאו דווקא טוקבקים. זה לא שבעולם הדתי זה לא קורה וזה לא שאני טלית שכולה תכלת, אבל קשה לי ומציק לי שמדברים על אנשים אחרים. רגע, שנייה, מה איתי? מה אני עושה לא בסדר? זה לאו דווקא החצים הישירים שמפריעים לי אלא התרבות שזה בסדר לדבר על אנשים אחרים".
בקבוק כבר זרקו עלייך לבמה?
"לא, אימאל'ה".
ראית שעל אייל גולן זרקו?
ברור שראיתי. תשמע, זה מעליב".
מה חשבת על ההערה של אייל גולן כלפי מי שזרק את הבקבוק - "קוקסינל, ילדה עם קוקיות"?
"לא יודעת. הוא כעס, נפגע, אני לא בטוחה שאם היית מראיין אותו דקה אחרי, הוא היה בוחר את המילים האלה ספציפית. הוא התנצל על הטקסטים האלה. לגבי התחושה? זו תחושה לא נעימה ואני מקווה לא לפגוש את הניסיון הזה".
חלק מלהצליח היום כזמר זה גם להיות ברשתות החברתיות.
"נכון, זה הצד שאני פחות אוהבת אבל אני לומדת לאהוב אותו. אני לא סובלת ממנו. יש ימים שאני שוכחת מזה לגמרי ואני אומרת לעצמי 'רגע, אני מפורסמת, אני צריכה להעלות סטורי'. בסופו של דבר אני מתמקדת בשירים. החלום שלי זה באמת להשאיר חותם בתרבות הישראלית. סטורי נמחק אחרי 24 שעות, שיר נשאר".
ספרי איזה סיפור של שיר שלך ואיך הוא נולד.
"יש שיר באלבום החדש שנקרא "מלאך שומר', שפשוט נכתב בחמש דקות. זה הזיה הדברים האלה כי אתה יכול לשבת יום שלם באולפן בלי שכלום יוצא".
לפעמים יצירות המופת הכי גדולות נכתבו בחמש דקות. "יסטרדיי" של הביטלס, לדוגמא, נחלם בלילה על ידי מקרטני ובבוקר הוא כתב אותו בכמה דקות.
"לא חלמתי על שיר עדיין, זה מעניין, אבל מה שאני כן יכולה להגיד לך שכשאתה יושב לכתוב, הרבה פעמים כאילו שומעים בראש את השורה הבאה, זה מטורף. ואפרופו מה שדיברנו, המקום הזה של יצירת שירים לא תלוי בלייקים והוא צריך להישאר כמה שיותר טהור".
היו שירים שרצית לגנוז ובסוף הפכו להיטים?
"את השיר 'שרק תחייך' לא רציתי לשיר. זה היה בתקופת הקורונה ואמרתי 'מה הקשר עכשיו לחייך, אנשים עצובים'. בסוף זה יצא. מזל".
יש לכל אמן איזשהו חשש שבו הוא קם בבוקר והקהל שלו כבר לא מגיע להופעות כמו פעם ולא שומע את השירים שלו כמו פעם. גם אצלך זה קיים?
"לקח לי הרבה מאוד זמן לקבל ביטחון על הבמה כיוצרת. אלבום ראשון יצא ב-2014, השני יצא ב-2016, פתחנו מופע השקה, כל הכרטיסים נמכרו, פתחנו עוד אחד, כל הכרטיסים נמכרו, כשסיימתי את המופע השני בדרך הביתה קלטתי שאני זמרת".
הרבה זמן לקח לך.
"כן, זה לקח המון זמן. עד אז הייתי באיזה מין מערכת יחסים כזאת של 'הם יבואו, הם לא יבואו'. ואז הבנתי שאני זמרת, שאני יוצרת, ושהגיע הזמן לצאת לדרך. לקח לי הרבה שנים לבנות את זה. ברור שגם היום יש רגעים של חוסר ביטחון ופחדים אבל הזמן עושה את שלו, הקהל עושה את שלו, השירים עושים את שלהם".
עוד מעט את בת 30.
"אני מרגישה טוב עם הגיל, אני מרגישה שאני מגשימה את עצמי ובעשייה טובה ומבורכת. כמובן שהייתי שמחה להיות כבר עם כמה ילדים ובעל, זה עוד לא הגיע, אבל זה יגיע בקרוב, בעזרת השם".
יש משהו בקריירה שלך שאת מתחרטת עליו?
"אני מאחלת לעצמי בעשור הקרוב לעשות יותר שיתופי פעולה, עשיתי רק שני דואטים - עם אמיר דדון ובר צברי - שזה מבאס".
ואילו עוד חלומות יש לך?
"אני רוצה לכתוב ספר, אני רוצה לפתוח מרכז שמטפל בילדים באמצעות מוזיקה, אני רוצה להמשיך להופיע, להמשיך להוציא אלבומים, לכתוב שירים, להתחתן".