מאז שפרצה המלחמה בעזה, התארכה תכניתה של איילה חסון לשעתיים במקום שעה. וכך, התכנית שנקראת "שבע עם איילה חסון", מתחילה בכלל בשש. הרבה חצאי-אמיתות נמסרות לצופי התכנית, הראשונה נמצאת כבר בטייטל.
אמש, עם קריאת כותרות המהדורה, בחרה חסון לפנות לצופים ולדקלם: "שלא נשכח כולנו, את הפרק ההיסטורי, המצמרר, שאנחנו מציינים היום, ערב תשעה באב. זה לא על אויבים מחוץ. זה על אויבים מבית, או על שנאה שבתוכנו, ליתר דיוק". מילים נכונות, נכוחות מתמיד. במקרה של חסון מדובר גם במילים צבועות לחלוטין. לשמוע את איילה חסון מדברת נגד "שנאה שבתוכנו" הזכיר לי נאומים של מייקל ג'קסון על כמה חשוב לו להגן על ילדי העולם. בפועל, לקח לחסון ולפאנל שלה פחות מחמש דקות לשכוח את הפרק ההיסטורי ההוא על חורבן בית המקדש. שנאת חינם זה כאן. כאן 11 ליתר דיוק.
עוד אחזור למה שקרה שם בשעתיים הנוראיות שנאלצתי לראות לצורך כתיבת הביקורת הזאת, אבל ראוי לציין שלצד הכתם הקבוע שמייצרת איילה חסון על הליינאפ של כאן 11, בערוץ הציבורי בחרו לשדר אתמול מספר משדרים ראויים ביותר לערב הצום, כולל שידור חוזר של "אגדת חורבן" של גידי דר, שעשוי להיות לט' באב מה ש"רשימת שינדלר" הפך להיות ליום השואה.
בערוץ החליטו לשדר אתמול גם את הפרק הראשון של "מפלגת המחשבות", הגרסה הטלוויזיונית של פודקאסט בעל שם זהה של אפרת שפירא רוזנברג וד"ר מיכה גודמן. הגעתי עם אפס ציפיות למשדר, שכן מעטים הצליחו להעביר פודקאסטים למסך בצורה מוצלחת, בטח על נושא קשה כמו "שבטיות מול ממלכתיות" שנבחר לפרק הראשון. להפתעתי - וכאן המחמאות לבמאי עודד פרבר ולעורך דוד מימוני - התכנית הייתה מרתקת לכל אורכה.
קראתי לא מעט מכתביו של גודמן, ויש לי לא מעט מחלוקות עם הגותו, שבאופן טבעי לא אפתח בביקורת הזאת. כן ראוי לציין שדמותו הטלוויזיונית, בוודאי כשהוא לצד דמות כריזמטית וסוחפת כמו שפירא רוזנברג, הרבה יותר נוחה לעיכול, ובוודאי שיותר מזמינה לדו-שיח מכבד. אם לא אחים, אז לפחות שווים. זה לא מעט. לא ברור מה פוטנציאל הרייטינג של תכנית מהסוג הזה, אבל איזה מזל שיש ערוץ טלוויזיה אחד בישראל שבוחר לתת במה לתכנים כאלה בלי להתייחס לשיקולים כאלה. בזמן שבערוצים המסחריים עסקו בניסיונות טבעיים אך מאולצים להחדיר את ה-7 באוקטובר לנרטיב של "חורבן בית שלישי", בכאן 11 לקחו אותנו בתוך חצי שעה למסע שמתחיל בבית שני, עובר דרך אלטלנה ורצח אמיל גרינצוויג ונגמר בהתנתקות. שיא התכנית הגיע עם שרית זוסמן ששכלה את בנה בקרבות בעזה. זה היה מדכא, אך מעורר השראה ותקווה.
המסר המאחד של התכנית דיבר על הפעמים בהם ידענו לשים את השבטיות בצד, למען הממלכתיות. לשים את הממלכה לפני המלך. כך עשה בגין כשבחר לא לנקום על אירועי הסזון והאלטלנה. כך עשו אנשי מחנה השלום אחרי רצח אמיל גרינצוויג. כך עשו חלק מהחיילים שיצאו להילחם בלבנון בניגוד לצו מצפונם, וכך עשו חלק מהחיילים שהשתתפו בפינוי גוש קטיף למרות ההזדהות האידיאולוגית עם המתנחלים.
אפשר שזו הייתה קריאה די שטחית של המפה, ונראה שלא במקרה החליטו לא להתעסק (לפחות הפעם) עם תפוח האדמה הלוהט שנקרא "רצח רבין", כמו גם העובדה שהשם המפורש "נתניהו" לא עלה לאוויר. ובכל זאת, גם אם הרגשתי שהתכנית בוחרת נרטיב ימני-דתי במהותו, לא הרגשתי שמתנשאים עליי או שמשקרים לי. זה לא מעט, בטח בערוץ שנותן במה לאיילה חסון.
אז מה היה אצל איילה? המהדורה התחילה עם הדיווח החדשותי מהדיון (החסוי, עלק) של ועדת חוץ וביטחון, שם השר יואב גלנט התנצח עם חברת הכנסת טלי גוטליב עד שיו"ר הוועדה נאלץ לסיים את הדיון. בין השאר, לשאלה מדוע צה"ל לא תוקף בלבנון, הגיב שר הביטחון גלנט בסרקסטיות "אני שומע את הגיבורים עם התופים, 'הניצחון המוחלט' והשטויות האלה. חבל שבחדר לא הפגינו את אותו האומץ". הכתבת בכנסת יערה שפירא הסבירה כי גלנט התכוון לעקוץ את חברי הקבינט שלא אישרו את תכניתו לתקוף בצפון כבר עם תחילת המלחמה. ההסבר של שפירא הגיוני ביותר, שכן גלנט פתח את דבריו בהסבר כי "התנאים שיש היום למלחמה בלבנון לא דומים לאלה שהיו בתחילת המלחמה".
מי שלא קיבלה את ההסברים של שפירא היא מנחת התכנית. אף אחד לא יגיע לאולפן של איילה חסון עם עובדות ופרשנויות שמבוססות על המציאות ויהרסו לה הזדמנות להיכנס בשר הביטחון בזמן מלחמה. "אני לא קונה את הפרשנות הזאת", אמרה חסון לשפירא והחלה לצחוק. והרי מה יותר מצחיק מלהקטין את דבריה של הריפורטרית שלך באולפן בלי שום נימוק. שפירא העבירה את הכדור לחסון ושאלה אותה איך היא מפרשת את דבריו של שר הביטחון והיא הגיבה במילה אחת בעברית צחה: "ליטרלי".
ליטרלי. יעני, מילולית. שפירא התעקשה להבין את דבריה של המנחה ושאלה אותה האם לדעתה שר הביטחון של מדינת ישראל לא חושב שצריך לנצח את המלחמה. "לא", הגיבה חסון, "תראי אנשים לפעמים שוכחים מה הם אומרים. נהיה ז'אנר כזה ללגלג על הצמד המילים 'ניצחון מוחלט'. אפשר ללגלג על זה. זה בסדר. זה לא… זה לא לא לגיטימי ללגלג על זה. זה לגיטימי ללגלג על זה. רצוי לא אחרי שאתה השתמשת במטבע הלשון הזה כמה וכמה וכמה פעמים".
בתכנית כמובן הכינו מונטאז' מרשים ביותר של מספר פעמים בהם גלנט השתמש בצמד המילים "ניצחון מוחלט". הפעם האחרונה הייתה בנובמבר 2023 לפי אותו קליפ, אם כי לא מן הנמנע שהוא השתמש בביטוי שוב, מכיוון שכאמור, הוא לא זלזל במושג "ניצחון מוחלט" אלא במי שמשתמש בביטוי הזה בכל הזדמנות, אך בחדר בו מקבלים את ההחלטות מפחד לקבל החלטות שיקרבו אותנו לניצחון המוחלט. זה מה שכל בר דעת מבין מהמילים של גלנט. צריך להיות שקרן או מטומטם כדי להציג את דבריו של גלנט כהתנגדות מילולית לניצחון מוחלט במלחמה. ואיילה חסון אינה מטומטמת.