בתולדות הקולנוע היו הרבה סצנות מרגשות וקורעות לב, אבל נראה שאין קונצנזוס גדול יותר מאשר העובדה שהסצנה שהכי הרבה אנשים נשברו מולה בבכי היא זאת של הסוס ארטאקס שטובע בביצת העצב בסרט "הסיפור שאינו נגמר". גרסת הספר המקורי של מיכאל אנדה עצובה אפילו יותר, מכיוון שבספר הסוס יכול לדבר. כך מתוארים דבריו של הסוס בסצנה המפורסמת בגרסה העברית (תרגום: חוה פלץ ושלומית קדם): "עם כל צעד שאנו מתקדמים, גדל העצב בלבבי. אבדה תקוותי, אדון. ואני מרגיש כובד כזה באיברי, כולי כבד כל כך, אני חושב שלא אוכל להמשיך… עזוב אותי, אדון, כוחותי אפסו, לא אוכל לעמוד בכך. המשך לבדך, אל תדאג לי. אינני יכול לשאת עוד את העצבות. אני רוצה למות!... אני מפציר בך ללכת מכאן. אין אני רוצה שתראה אותי בבוא קצי. האם תעשה חסד זה עמי?".
זה ספר ילדים. פעם היו סיפורי ילדים כאלה. בלי הנחות. לקחתי אותו מהספרייה העירונית כשהייתי תלמיד בבית ספר יסודי, ובכיתי מתחת למנורת הקריאה הקטנה שהייתה לי ליד המיטה. מעולם לא פגשתי סוס מדבר, אבל זה לא הפריע לי להתאבל על ארטאקס שכשל תחת העצבות, ולבו איבד תקווה. זה סיפור בדיוני, אבל העצב היה אמיתי.
זו הייתה הפעם הראשונה שדמעתי מספר. סביר שזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת את כוחה של המילה הכתובה. קראתי מאז מאות ספרים, במין תקווה שמילים כתובות יצליחו למתוח שוב את גבולות הרגש. זה לא קורה הרבה. הפעם היחידה שזה קרה הייתה כשקראתי את "מארלי ואני" בשבוע בו הכלב שחלק איתי את חיי במשך 13 שנים הלך לעולמו. כשהגעתי לחלק בספר בו מרדימים את מארלי הייתי צריך להרחיק ממני את הספר מרוב שמילאתי את הדפים בדמעות.
הפעם השלישית בחיים שבכיתי בזמן קריאת ספר הייתה השבוע, כשהתחלתי לקרוא את הספר "מר הפקרה - מורשתו של נוטש החטופים", שיצא אתמול במימון המונים על ידי "פורום חיים - משפחות להצלת החטופים". מדובר בכ-330 עמודים של פניות ישירות לראש הממשלה, בנימין נתניהו. הסיפור שאינו נגמר האמיתי. הסיפור שאינו נגמר שלנו.
מדובר במעל ל-200 מאמרים שנכתבו על ידי אנשי ציבור ורוח, חוקרים בכירים, בני משפחות שכולות וגם על ידי חטופים שחזרו מהשבי. צריך להיות חסר נשמה כדי לא להצטמרר מלקרוא את דבריה של נילי מרגלית, ששרדה 55 ימים בשבי חמאס וחזרה בעסקה בנובמבר. מרגלית פונה בטקסט שלה לחטופים שעדיין במנהרות בעזה ומבקשת מהם להחזיק מעמד. "חלק ממני נשאר שם ואני חייבת לדאוג שכולם ישתו. שלא יתייבשו לגמרי", היא כותבת, ומספרת על הימים שלה בשבי. "לא הבנתי מה קורה פה. מה קורה לי. הרי זה לא ייתכן. לא הגיוני. לא נתפס. עבר יום ועוד אחד ועוד אחד ועוד. 55 ימים. אני זוכרת שסירבתי להאמין שממשלה יכולה להפקיר ככה את האזרחים שלה... ומילא אותי, איך משאירים אנשים מבוגרים, חולים, ילדים?!".
ישנם עשרות מאמרים שנכתבו על ידי אנשים חשובים, שכולם אומרים את אותו הדבר במילים (יפות) אחרות. נתניהו נכשל. חלק מתרכזים בנושא החטופים, אחרים מתפזרים לשאר מקומות. כולם מנומקים. באף אחד מהמאמרים לא ניכרת שנאה אישית כלפי נתניהו. אין גם ממש אידיאולוגיה. זה לא "שמאלנים נגד ביבי". חלק מהכותבים הם אנשי ימין. חלק אנשי מערכת הביטחון לשעבר. חלק עבדו איתו. חלק האמינו בו. חלקם מציינים שהצביעו לו בבחירות האחרונות. הכישלון הוא עדיין אותו כישלון. ההפקרה אותה הפקרה. הייאוש אותו ייאוש.
בולטת מכולן אולי היא עינב צנגאוקר, אמו של מתן שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז ומוחזק בשבי חמאס מאז ה-7 באוקטובר. צנגאוקר הפכה לסמל בהפגנות למען החזרת החטופים בגלל התעוזה שלה. זה נשמע כמו קלישאה אבל זה נכון: היא באמת לביאה שנלחמת על הגור שלה. כשהיא כותבת "איך אספר לבני שראש הממשלה שהצבעתי עבורו החליט להפקיר אותו?", קשה שלא להיגרר איתה אל מחוזות הייאוש, גם אם המילים שלה מלאות בתקווה.
אלפי אזרחים תרמו למשפחות החטופים שהוציאו את הספר לאור. סכום כסף מכובד שנדיר לראות מאחורי ספר. אולי בגלל שזה לא באמת ספר, כפי שהמאמר הזה הוא לא באמת "ביקורת ספרות". כל ההשכלה שלי בעולמות הסיפורת לא יכולה להכין אותי להתמודד עם טקסט כמו זה של עדינה משה, שהייתה בשבי חמאס במשך 49 ימים, ומספרת שהתחושה הקשה באמת בשבי בעזה הייתה ההרגשה ששכחו אותה ואת שאר החטופים מאחור. עדינה, שדווקא שוחררה בעסקה שאושרה על ידי נתניהו עצמו, לא בוחלת במילים קשות נגד ראש הממשלה. היא לא מסתפקת במילה "הפקרה" שנמצאת בכותרת הספר. היא בוחרת במילה קשה וטעונה הרבה יותר בהיסטוריה הישראלית - בגידה.
בולט גם המאמר שנכתב על ידי דן נתניהו, בן דודו של ראש הממשלה. הוא מספר כיצד היה תומך גדול של הבן דוד המפורסם, היה שמח בניצחונותיו ומתוסכל בהפסדיו. דן וביבי היו נפגשים מדי שנה ומשוחחים בביתו של רה"מ ברחוב הפורצים בירושלים, אחרי האזכרה לבן דוד יוני. דן נתניהו לא שונא את בן דודו. הוא לא "קפלניסט" או "אנרכיסט". ובכל זאת, מלחמתו של רה"מ במערכת שלטון החוק וניסיונותיו לפגוע בדמוקרטיה הישאלית גרמו לו להתפכח, למרות הקרבה האישית. דן נתניהו מציין שמונה עובדות שמוכיחות לדעתו שהבן דוד ביבי הוא "מר הפקרה", לא רק בהקשר החטופים - אלא בהכל. מהפיכת מפלגת הליכוד ל"אוסף בריונים ועבריינים", דרך הפקרת הביטחון הכלכלי של אזרחי ישראל ועד הגרעין האיראני. "חורבן המדינה קטן עליו, והחטופים? באמת שהם לא מזיזים לו. תכלית כל פעולותיו אחת: להאריך את שלטונו לאין קץ ולסרב לוועדת חקירה ממלכתית לחקר האירועים שהובילו להחלשת הדמוקרטיה ולפרוץ המלחמה", כותב נתניהו על נתניהו.
האמת היא שאפילו לא צריך לקרוא את כל הספר כדי להבין כמה הוא חריף ובוטה, מספיק להביט רק על כותרות חלק מהמאמרים. כך למשל "מנהיג ממשפחת הפוחלצים" שכתב חתן פרס ישראל פרופ' אסא כשר; "האשמה: גרימת מוות ברשלנות" שכתב המחזאי והסופר יהושע סובול או "תדע כל אם עברייה כי היא מפקידה את בניה ובנותיה בידי מי שיפקירם לגורלם" שכתב חתן פרס נובל, פרופ' אהרן צ'חנובר.
אבל נראה שאם יש משהו שהבינו רוב הכותבים זו החשיבות שנתניהו עצמו מרגיש כלפי המורשת שלו, והמקום שלה בהיסטוריה של מדינת ישראל והעם היהודי בכלל. האיש שהציג את עצמו כ"פרוטקטור אוף דה ג'ואיש פיפל" בנאומים מעבר לים יהפוך בספרי ההיסטוריה ממר ביטחון למר הפקרה. זו גם חשיבותו של הספר. המילה "היסטוריה" חוזרת בו 49 פעמים. המילה "מורשת" מעל ל-70 פעמים.
יש גם מי שפנו, בניסיון נואש, אל הרגש האבהי של נתניהו. כך למשל הסופר חיים באר שנזכר בתמונה ישנה של אחד מצלמי לע"מ שתפס את נתניהו הצעיר ב-1980 אוחז בבתו הקטנה נועה כשהוא מחייך אליה באהבה. באר קורא לנתניהו "לחזור לשעה קלה אל אותה שעת חסד... היית כל כך רחום וחנון... תגלה גם עכשיו מידה של חמלה, של אנושיות של חנינה". אלא שגם באר יודע שהתחינה הזאת לא תעמוד מול האיש שלדבריו "מדיף בוז ותועבה" ו"צל של חיוך שטני" על פניו. לא נותר הרבה מהאבא המקסים הזה, ש"כולו משטמה, אטימות, שנאה". בלשכתו אגב לא תמצאו את התמונה הזאת, היא "עדיין לא חזרה מהמסגור", לפי הבדיחה הידועה.
פרופ' אניטה שפירא היא אוטוריטה מוסמכת לקבוע את מקומו של נתניהו בהיסטוריה היהודית. שפירא היא כלת פרס ישראל לחקר ההיסטוריה של עם ישראל, ולכן היא פחות נחרצת מכולם ומתייחסת לנושא בצורה מחקרית ולא רגשית. לשיטתה של פרופ' שפירא המורשת של נתניהו עדיין לא נחתמה, והוא עצמו עדיין יכול לקבוע את המקום שלו בהיסטוריה. לדידה של שפירא הדרך היחידה של נתניהו להיזכר לחיוב תהיה על ידי החזרת החטופים - פעולה שיש לה רוב מוחלט בציבוריות הישראלית, שתזכה לתמיכה מרוב האזרחים (שחלקם אף יסלחו לו על מחדלי העבר) וכן, אולי תגבה ממנו מחיר אישי, אבל בראי ההיסטוריה זה יעמוד לזכותו.
ומה יקרה אם נתניהו יבחר לא יפעל להחזרת החטופים? פרופ' שפירא מזהירה כי אז "הוא ייזכר בהיסטוריה היהודית כמי שהפקיר אזרחים ישראלים, שאחראי למותם ולאובדנם של מאות אנשים, נשים וטף, מי שלא ידע ברגע המכריע להתעלות מעל אינטרסים קטנוניים". על כך מוסיפה שפירא באנדרסטייטמנט יבש: "זה לא מקום טוב בהיסטוריה. לא כך היה רוצה להיזכר".
זו גם חשיבותו של הספר עצמו, להציג לנתניהו את הבחירה שעומדת בפניו. להיזכר כ"מר הפקרה" כפי שהררי המילים בבספר מציגים אותו, או להתעלות אל הרגע ההיסטורי ולבחור בחמלה, גבורה והקרבה אישית. כן, עסקה להחזרת כל החטופים כנראה תעלה לו בנפילת הממשלה - אבל ה-LEGACY שלו רק ירוויח מזה. במובן הזה הספר הוא עוד כלי לגיטימי מטעם משפחות החטופים בניסיון עיקש וטבעי להחזיר את יקיריהם מהגיהנום. ניסיונות שנתקלים לא פעם בהתעלמות גסה וחסרת אנושיות מצד האיש שאחראי לגורלם, וגורלנו. האיש ששם את המלך לפני הממלכה, כל פעם מחדש.
חשוב כל כך לא לתת לסיפור שאינו נגמר שלנו להיגמר בכניעה ושקיעה בביצת הייאוש. זה מרגיש כמו פנטזיה, אבל אפשר לנצח את הצער, הכאב וה"אין כלום" שמניע את גלגלי המדינה בשנים האחרונות. זה יקרה כשהאנשים שאחראים להפקרה, למחדל ולאסון יעזבו את עמדות המפתח. זה יקרה כשנתעורר לתקווה. פשוט אין לנו ברירה אחרת.