"לרקוד עם אבא" בנטפליקס ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

עם כל הכבוד לנטפליקס, אנחנו לא בהכרח מצפים למצוא אצלם סרטי דוקו עצמאיים ואיכותיים שזכו בפסטיבל סאנדנס. ובכל זאת, גם בקיץ כזה יש הפתעות נעימות: בסוף השבוע עולה בשירות הסטרימינג "לרקוד עם אבא" ("Daughters") שערך את הבכורה שלו לפני כמה חודשים באירוע הדגל של עולם האינדי, וזכה בו בפרס חביב הקהל וגם בפרס הסרט התיעודי האמריקאי הטוב יותר. עכשיו, הוא עולה ישירות בנטפליקס ברחבי העולם - וגם אצלנו.

הקולנוענית נטלי ריי יצרה את הסרט יחד עם הפעילה החברתית אנג'לה פאטון, והוא עוסק במיזם של האקטיביסטית, המאפשר לאסירים לבלות זמן איכות עם הילדות שלהם, אותם לא ראו זמן רב. כמשתמע משם הסרט, המפגש מסתיים בריקוד משותף בין האבות והבנות, שאחריו הם שוב לא יתראו עד הודעה חדשה.

הסרט עוקב אחר ההכנות למפגש: מהצד של האבות, שנדרשים לקחת קורס של כמה שבועות על הורות כדי להשתתף במיזם, וגם מהצד של ילדותיהם, שכמובן נרגשות עד מאוד לקראת האירוע. הדמעות מצטברות במהלך הצפייה ומתפרצות כשמגיע שלב הריקודים.

השם העברי שניתן ל"לרקוד עם אבא" גורם לו להישמע כמו להיט קומי, אך מדובר בסרט מורכב בהרבה, שמפרק את הגבריות ומראה כי בתוכם של האסירים המחוספסים לכאורה מסתתרים אנשים רגישים ורגשנים. הוא מצולם להפליא, עשוי לעילא, קולנועי עד מאוד, ויש בו מישורים חברתיים ופוליטים, ובכל זאת הוא מצליח לתקשר עם קהל רחב ולגעת בלב - לא סתם נטפליקס קנו אותו.

"איתנו זה נגמר" עלה לאקרנים בסוף השבוע שעבר והפך מיידית לסרט הכי מדובר כרגע, מן הסיבות הנכונות ולא הנכונות. מדובר בעיבוד לרב המכר של קולין הובר, מי שהפכה בשנים האחרונות לטיילור סוויפט של עולם הספרות האמריקאי. בלייק לייבלי, שפרצה ב"גוסיפ גירל", הפיקה את האדפטציה הזו וגם מככבת בה, בתור אישה המגלה כי בן הזוג שלה שלה אלים ומסוכן.

הקהל שקרא את הספר ופירסם עליו אינספור פוסטים בטיקטוק, רץ לראות אותו באולמות, והוא נהנה בסוף השבוע מפתיחה מוחצת שהטיסה אותו למקום השני בטבלת שוברי הקופות. ולמה רק למקום השני? כי אי אפשר לנצח את הלהיט שבמקום הראשון, "דדפול & וולברין", ומי מככב בו? לא אחר מאשר ריאן ריינולדס, בן הזוג של לייבלי, כך שמשפחה אחת שולטת כרגע במסכים, ואפשר להגדיר את הזוג הזה בתור הברבנהיימר של קיץ 2024. מעניין איך נראות כרגע ארוחות משפחתיות אצלם.

אבל זה לא נגמר: "איתנו זה נגמר" אחראי גם לאחת השערוריות הפיקנטיות של העונה: לייבלי מככבת בו בצד ג'סטין בלדוני, שגם ביים אותו, אך השניים הפרידו כוחות במסע השיווק ומסרבים להתייחס זה לזה. לא ברור מה קרה, ואיש לא אישר או הכחיש שום דבר. מה שבטוח: הדם הרע הזה עושה רק טוב לסרט, ומגדיל את העניין התקשורתי והציבורי בו.

אפשר להבין למה התקשורת מתעסקת בפיקנטריה, והנה גם אנחנו עושים זאת, אבל אסור שהיא תבוא על חשבון הדיונים החשובים יותר: הסרט עוסק בסוגיות הרות משקל כמו גברים רעילים, מערכות יחסים רעילות, אלימות במשפחה, טראומה ופוסט-טראומה.

העיבוד נאמן למדי לספר. לייבלי מגלמת צעירה בשם לילי, העוברת לבוסטון, העיר בה גם התרחשה עלילת הלהיט הרומנטי הגדול האחר של השנה, "רק לא אתה". עברו הימים בהם סרטים כאלה התרחשו בניו יורק.

בכל מקרה, לילי עושה את המעבר כדי להגשים את חלומה ולפתוח חנות פרחים. החנות זוכה להצלחה, ובוסטון ממשיכה להאיר לה פנים. היא פוגשת בה את רייל, שלפחות על פניו נראה כמו גבר החלומות - הוא גם רופא וגם אופה (ברצינות, לא כמטבע לשון. ברגע שיא בסרט הוא אופה פריטטה).

השניים מתאהבים מהר ומתחתנים מהר, אבל די מהר גם מתגלה הפרצוף האמיתי של האביר על הסוס הלבן: גבר אלים, קנאי, רכושני וחסר גבולות. עם הזמן אנחנו לומדים גם על הרקע המשפחתי הקשה של רייל ושל לילי ועל הטראומות שהם נושאים מעברם, ומבינים שהיא תצטרך לקבל החלטות כדאי לדאוג שהם יהיו הדור האחרון שחווה אלימות כזו.

ראינו אמנם לא מעט סרטים הוליוודיים שעסקו באלימות נגד נשים, אבל הם בדרך כלל פעלו במחוזות האקשן - דרמות כמו "לישון עם האויב" או "עד כאן", בהם המוטיב המוביל היה בריחה או נקמה, כי הקולנוע האמריקאי כפייתי לגבי הרעיון של הנקמה. הסרטים הללו גם פנו כמובן לקהל בוגר יחסית.

"איתנו זה נגמר", אולי כי כתבה אותו אישה, לא מתעניין בנקמה, ואין בו אקשן. הוא פועל בתוך ז'אנר המלודרמה הרומנטית: סוגה שפונה בעיקר לגיל הנעורים, ומציגה סיפורים על נסיכים ונסיכות שאהבתם תמיד מנצחת ושורדת הכל, אפילו מוות של אחד מהם (כמו ב"טיטניק" או "אשמת הכוכבים"). אך במקום לתאר עד כמה האהבה היא ערך עליון, הספר והסרט מנפצים את המיתוס הזה, מתארים את הצד האפל של הזוגיות ומעזים לומר שלפעמים הדבר הנכון לעשות הוא לקום וללכת. זה הופך אותם לפורצי דרך וגם לחשובים בצורה קריטית, כי קהל היעד שלו בדיוק בגיל הרלוונטי: נערים ונערות שעוד לא קיבלו את ההחלטות החשובות בחייהם, ולומדים כאן איך לזהות דגלים אדומים ומה לעשות בנידון.

אם היו עשרות סרטים מסוגו של "איתנו זה נגמר", הוא ודאי לא היה טוב מביניהם, אך זה לא המצב. חשיבותו של הסרט טמונה בעצם קיומו, ואם לא היה קיים היה צריך להמציא אותו. מדובר בדוגמה נדירה לסרט שיכול באמת ובתמים להציל חיים, והמציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. זה חשוב יותר מאלף אוסקרים.

אחרי שכיכב בפסטיבל סאנדנס בחורף האחרון ופתח את פסטיבל ירושלים אצלנו לפני כמה שבועות, הסרט הנהדר הזה עלה אצלנו לאקרנים בשבוע שעבר.

את הסרט כתב וביים הקולנוען היהודי-אמריקאי ג'וש מרגולין, בהשראת חוויה שקרתה למשפחתו: סבתו, כפי שקורה להרבה מבני ובנות גילה, כמעט נפלה קורבן להונאת רשת, אבל נכדה ושאר בני המשפחה הצליחו למנוע זאת ברגע האחרון. "תלמה" מדמיין שני דברים: מה היה קורה אם הסבתא היתה נופלת בפח עד הסוף, ומעניין מכך - מה היה קורה לו יצאה לנקום בנוכלים ולקבל את כספה חזרה.

לסבתא קוראים כמובן תלמה, ומגלמת אותה ג'ון סקוויב - יהודייה במציאות כמו הדמות. הקריירה הקולנועית שלה התחילה רק בשנות התשעים, כשהיתה כבר בשנות השישים לחייה. מאז היא שיתפה פעולה עם וודי אלן, מרטין סקורסזי ואחרים, ואף קיבלה מועמדות לאוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה על "נברסקה", אבל באופן מדהים למדי, "תלמה" הוא בעצם התפקיד הקולנועי הגדול הראשון שלה.

סקוויב מוכיחה שזה לא הגיל, זה התרגיל - ההופעה שלה ראויה לאוסקר בקטגוריית השחקנית הראשית. היא מלאת רגש, אנושיות וחסד, וגם עוקץ, פלפל והומור. מפתיע מכל, התצוגה שלה מגיעה לשיאה בסצינות האקשן. ראינו בעשור האחרון כמה קומדיות פעולה, בהן הטוויסט היה שקשישים וקשישות מרביצים ומפציצים. "תלמה" עושה זאת טוב מכולן, כי הוא לא גולש למחוזות הגימיק או האבסורד. הגיבורה שלו עושה יותר ממה שאולי היינו מצפים מאישה בגילה, אבל לא מתגלה כמעין ארנולד שוורצנגר בשיער לבן. התחושה היא שאנחנו צופים בסיפור שבדרך כלל לא קורה, אבל בהחלט היה יכול לקרות.

לסרט יש מבנה קלאסי של שלוש מערכות. בראשונה, תלמה נופלת קורבן להונאה, ומרגולין בונה אותה בצורה קצבית, אינטנסיבית ואמינה - הצופים אומרים לעצמם שגם הם היו יכולים בקלות להיות קורבנות לרמאות מוצלחת שכזו. בשנייה, היא יוצאת בעקבות מי שרימו אותה ומתחילה לבנות את מסע הנקמה.

זו הבטן הרכה של "תלמה" והחלק הפחות מוצלח שלו, שלא לומר משעמם. אך הוא מצליח להתאושש ברגע הכי חשוב - המערכה השלישית, שמאפשרת לו להסתיים בקרשנדו נפלא. "תלמה" נמשך כתשעים דקות, מתוכן שלושים הן ככה-ככה ושישים הן הרבה מעל הממוצע - עסקה לא רעה בכלל. מי היה מאמין שדווקא סיפור על קשישה יהודייה יתגלה כסרט האקשן המסעיר של הקיץ?

ועוד המלצה שמחכה לנו באולמות. מדובר בסרטה החדש של קתרין בריאה, אחת הבמאיות הוותיקות בצרפת ואורחת קבועה בפסטיבלים. "הקיץ האחרון", למשל, ערך את הבכורה הרשמית שלו בפסטיבל קאן ומגיע אלינו קצת יותר משנה לאחר מכן.

בריאה תמיד היטיבה לזעזע את הטהרנים והצדקניות, כך למשל בסרטה המפורסם ביותר, "Fat Girl", שעצם שמו היה נתפס כחילול הקודש באמריקה. כך היא עושה בדרמה הזו, שמגיבה ל-MeToo, אבל לא בצורה שטחית ופשטנית כנהוג בהוליווד, אלא מטשטשת את הגבולות ומעלה שאלות.

בהתבסס על הסרט הדני המצוין "מלכת הלבבות", בריאה מציגה כאן את סיפורה של עורכת דין המנהלת רומן עם בנה החורג. שמתחילה לנהל רומן עם בנה החורג. הקִרבה המשפחתית לא עוצרת אותה, גם לא העובדה שהוא קטין - ואף לא עברו הפלילי. פרשת האהבים האסורה והייצרית מעמידה את ערכיה במבחן.

ליה דרוקר, שנהנית מפריחה מאוחרת והפכה בשנים האחרונות לאחת השחקניות העסוקות בצרפת, מגלמת את הגיבורה. יחסית לנושא הנפיץ ולסרטים קודמים של בריאה, הגישה כאן קורקטית במפתיע, מה שיוצר ניגוד מעניין בין הצורה לתוכן, וגם הופך את התוצאה לנגישה יותר. "הקיץ האחרון" היה יכול להיות תרגיל פרובוקטיבי, אבל לטוב ולרע הוא מתגלה כדרמה סולידית, לא מסעירה במיוחד, אבל עשויה היטב ומעוררת מחשבה, והיא מגיעה לסופה בסצינת סיום בלתי נשכחת.

מכירים את הז'אנר של סרטים ישראלים שבעצם נעשו אך ורק בשביל הקהל הצרפתי? אז קבלו תת-ז'אנר חדש ונישתי עוד יותר, אך מסתבר שגם מצליח: סרטים מבהוטן שנועדו לקהל האמריקאי.

נושא הדגל של הז'אנר הוא פאוו צ'וינינג דורג'י, שסרטו הקודם, "לונאנה: יש יאק בכיתה", היה מועמד לאוסקר וגם הפך במפתיע לשובר קופות עצום בישראל. הלהיט ההוא היה סתם פולקלור מצועצע אך לא מזיק, אך עכשיו הבמאי מציג סרט חדש בשם "הנזיר והרובה", ומתיימר להציג בו סאטירה נושכת.

הצרה שאין לה באמת שיניים - רק שפתיים, עמם היא מלקקת לקהל הבינלאומי, בעיקר האמריקאי. לא פלא שהתוצאה זכתה להקרנת בכורה בפסטיבל טורונטו היוקרתי ולביקורות משתפכות מצד התקשורת שם.

הסרט עלה אצלנו באולמות לפני שבועיים. הוא מתרחש ב-2006, על רקע המעבר של הממלכה הקטנטנה משלטון מלוכני לבחירות דמוקרטיות, ומשתמש ברקע הזה כדי להמחיש כיצד השיטה הנאורה הזו מובילה לקלקולים ופילוגים לא נאורים. התסריט לא עושה זאת בצורה חדה במיוחד, ובכל מקרה לא ברור מה הוא מנסה להגיד. אם האמירה היא שדמוקרטיה זו לא שיטה מושלמת, זה די ברור, ואם היא שאולי בעצם עדיף לא לחיות בשלטון דמוקרטי, אז זה די מסוכן.

בצד זאת, הדרמה הקומית מציגה גם עלילת משנה משונה, במסגרתה אספן נשק אמריקאי מגיע לממלכה בחיפוש אחר כלי נשק יקר ערך מתקופת מלחמת האזרחים. הסיפור הזה, בשמו נקרא "הנזיר והרובה", מאפשר לסרט לירות חיצים לעבר האובססיה האמריקאית לנשק. באחד הדיאלוגים, למשל, אומר בהוטני אחד לאחר "באמריקה יש יותר כלי נשק מבני אדם", ובשלב הזה אני מניח שהקהל אמור לזעוק "כל כך נכון! הוא כל כך צודק!". נכון, סאטירה ליברלית בדרך כלל מאכילה בכפית, אבל כאן זה ממש מוגזם. לא ברור גם מה הטעם לעשות סרט בהוטני על בהוטן אם בסופו של דבר המטרה היא לספר לנו דברים שכבר ידענו על אמריקה. חסרה רק סצינה שבה בהוטני אוכל מנה צנועה של אורז וצוחק עם חברו "באמריקה אוכלים צ'יפס ושותים מילקשייק לארוחת בוקר".

את האספן האמריקאי מגלם הארי איינהורן, שזה התפקיד הקולנועי הראשון שלו - ובתקווה, גם האחרון. הוא שחקן לא מקצועי, שהביוגרפיה הרשמית שלו ברשת מגדירה אותו בתואר המפוקפק "אמן רב-תחומי". ואכן, האמן המולטי-דיסציפלינרי מספק כאן את אחת מתצוגות המשחק המזוויעות שראינו לאחרונה.

נכון, הנופים יפהפיים, אבל כמו בסרטו הקודם, גם כאן התחושה היא שהבמאי מעצב אותם כגלויות תיירותיות מלוקקות ומתחנחנות. אפילו הקצב האיטי לא באמת מאתגר את הצופים, כי התחושה היא שהבמאי בכוונה מורח את העלילה, כדי שהקהל הבינלאומי יגיד "אוי, איך הבהוטנים האלה יודעים לקחת את הכל באיזי". בקיצור, כיף שטורחים להעלות אצלנו סרטים חדשים בימים כאלה, וכיף כפליים שמנסים דברים אחרים ולא רק להיטים הוליוודיים, אבל מה לעשות ש"הנזיר והרובה" הוא תוצר מעצבן למדי, ולמעשה הרבה פחות אותנטי מבלוקבסטר הוליוודי ממוצע?