"אני מחפשת מנקה", אמרה ח"כ קטי שטרית לנהג המונית. לאילו שיאים של ניתוק עוד נגיע?!

בסוף השבוע הזה התנתקה הטלוויזיה הישראלית סופית מהציבור, או אולי מהמציאות, או אולי מהמציאות כפי שתופש אותה הציבור או שאולי מהציבור שעדיין תופש את המציאות כהווייתה, בעוד השאר חיים כבר מציאות דומה. תשפטו בעצמכם.

סנונית ראשונה לחדשות לתכנית ההתנתקות מהמציאות של הטלוויזיה לקראת סוף השבוע, התגלתה בעימות בין ניר דבורי לאביב בושינסקי, באולפן של "חמש עם רפי רשף בהגשת יאיר שרקי" (כן, זה טיפשי כמו שזה נשמע, למרות שאני אישית הייתי מעדיף ארבעה ימים שרקי ואת רשף כאורח בחמישי, ולא להיפך, ובכל מקרה, מיד לאחריה משודרת התכנית "שש עם עודד בן עמי בהגשת גיא פלג", כי גם בן עמי הוותיק זקוק לחופשה בחמישי).

בושינסקי העז לפקפק ביעילותם של האמצעים האלקטרונים המיוחדים שאמורים לפקח על מעבר סחורות ברפיח, אם וכאשר ייסוג צה"ל מציר פילדלפי. לכאורה זה מעשה מתבקש מחבר פאנל בתכנית אקטואליה, אחרי ששורת הצעצועים המיוחדים והיקרים של צה"ל (או לפחות האנשים שאמורים היו לפענח את סימני האזהרה בזמן אמת) כשלה מלהתריע.

בושינסקי קרא להם "מצ'וקמקים" ודבורי נעלב עד עמקי נשמתו ונשא מונולוג מאוד לא מוצלח על המיני-קופר של בושינסקי כדוגמה לצ'יקמוק סובייקטיבי (המשפט האחרון עלול להישמע תמוה לאוזני מי שהחמיץ את היפעה הטלוויזיונית הזאת, אבל אני נשבע לכם בבריאותם הטובה של יקיריי שהמונולוג המוזר נישא בחלל האולפן).

בושינסקי ושרקי החווירו באימה, שכן דבורי נראה על סף אלימות פיזית. מה שדבורי לא רוצה או אולי לא מסוגל להבין הוא שאין זה משנה כלל אם האמצעים המיוחדים, אלה שמככבים בכל מחדל מאז 1973, הם מצ'וקמקים או שמא רק מפעיליהם או מפענחיהם. מה שבטוח הוא שאחרי ה-7 באוקטובר אין יותר אמון בצבא. יש אמון מלא בחיילים, בלוחמים, במש"קים ובקצינים הזוטרים. מעל דרגה מסוימת, חובת ההוכחה שאינך פוליטיקאי במדים היא על הגנרל. זה מצב נוראי, אבל זה המצב - ואם הציבור הישראלי הוא מוכה פראנויה שמשבשת את שיקול דעתנו, כפי שייצג בושינסקי, אזי זה באשמת הפיקוד הבכיר של צה"ל שהפר את הברית הקדושה בין עם ישראל לצבא ההגנה שלו.

מופע הניתוק הבא התרחש קצת יותר מ-24 שעות מאוחר יותר, בערוץ שפעם היינו קוראים לו "המתחרה", רשת 13. שם בתכנית שישי עם אריק וייס ("מי?", תהו עכשיו מעל 90% מהקוראים. ובכן, יש כזה והוא אפילו לא רע, למקרה שאינכם מחובבי "אופירה והשאוויש התורן" בקשת 12). לא בכדי הזכרתי את אלמוניותו היחסית של וייס. בחסות הידיעה שרק מתי מעט צופים בערוץ הזה, יש בו לעיתים ביטויים יצירתיים כמו למשל שם הפינה בתכניתו: "פוליטיקאים בתחבורה הציבורית הולכים לאכול פלאפל". כן, זה קלישאי במודע וכן, זה נועד ל"נבחרי" ציבור שזוכרים שבשיעור הראשון בתקשורת לימדו אותם שאין דבר כזה חשיפה רעה.

כוכבת הפינה הפעם הייתה קטי שטרית, שבעצם היותה חברת כנסת מדגימה את הבעייתיות בביטוי "נבחרי ציבור". שטרית הלה צמחה במרכז הליכוד, משפחתה חולשת על סניף בית שמש ולמרות זאת, ולמרות העבודה שהיא מחזרת בלהט אחר המתפקדים, היא לא מצליחה להתברג אלא אל מקומות לא ריאליים ברשימת הליכוד. רק שלעזרתה בא החוק הנורווגי שבחסותו התפטרה מירי רגב (תכף נחזור אליה) מחברותה בכנסת ושטרית הוקפצה פנימה.

שטרית מצליחה להתבלט בעיקר בהתבטאויות תמוהות, למשל קריאה להחליף את ראש עיריית קריית שמונה (שלא בא טוב לעסקני הליכוד, כיוון שהוא מאיר את אפסיותם מבפנים) בטענה שאינו עושה דבר למען עירו (הריקה מאדם, בין היתר באשמת הקואליציה שבה חברה שטרית - וזו רק דוגמה אחת, קרובה במיוחד על ציר הזמן, בעברה יש עוד רעיונות מנצחים כמו איסור בחוק על ציון ה-1 במאי, נשבע לכם שאיני ממציא דבר).

האייטם הזה מצחיק, כלומר עצוב, כבר מהרגע הראשון: שטרית מקבלת לידיה רב-קו באקט של עממיות, אבל לא יודעת מה עושים בו - כלומר איך מתקפים נסיעה. זה היה יכול להיות קורע, אלמלא הייתה שטרית גם ראש לשכת שרת התחבורה (הבטחנו שרגב עוד תשוב). שטרית מסבירה שזו פעם ראשונה שהיא משתמשת ברכבת הקלה, לכאורה לא חטא גדול (אלא אם כן את בכירה במשרד התחבורה, למשל), אבל מאחר שמכשיר התיקוף זהה גם באוטובוסים וגם ברכבת הקלה בתל אביב, אפשר להניח שזו הופעת בכורה של שטרית ברחבי התחבורה הציבורית (למעט נסיעות ראווה), הן איש הרי לא חושד בה שהיא התפלחה לאחד מקווי דן או אגד בלי לתקף את הנסיעה באמצעות הרב-קו.

אילו הייתה שטרית מזוהה נניח עם הפלג בליכוד שנקרא בעבר "הליברלים", ניחא - אלה לא התיימרו מעולם להיות "עמך", אבל התחושה היא שרוב מצביעיה של שטרית דווקא כן נזקקים לשירותי התחבורה הציבורית. על כן אמליץ שמסע הבחירות הבא שלה יכלול גם כמה קווי אוטובוסים, אולי אפילו נסיעה קצרה ברכבת ישראל.

שטרית היא קלישאה של העסקן שעלה למעלה, של נוסע ששודרג בטעות למחלקת העסקים והדבר הראשון שהוא עושה הוא להתנשא מעל נוסעי מחלקת התיירים: היא מדברת על עצמה בגוף שלישי, שכשהיא נחשדת שמא היא נזהרת מלבקר את בנו של ראש הממשלה שנופש במיאמי בעוד בניה משרתים במילואים: "אם יש דבר שקטי שטרית מאופיינת בו", היא מכריזה כהכנה לכך שהיא ידועה בחוסר מורא.

היא מנסה לעורר אמפטיה בעזרת הסיפור האישי והיא בעיקר מנותקת. וייס מצדו לא מפגיש אותה עם קפלניסטים, כי אם עם ליכודניקים מאוכזבים - האישה ברכבת הקלה, הפנתר השחור לשעבר, כיפה על ראשו. כשהם מתלוננים על נתניהו היא שולפת את נשק יום הדין "מה, שני חיסולים כבר לא טוב לך?", כי הרי ידוע שהחיסולים הם של ביבי (רק עם גלנט הוא בינתיים מתקשה), אבל לשיא מופע הניתוק היא מגיעה עם נהגי המוניות, שאחד מהם מתלונן: "עדיף לעבוד בניקיון ב-5,000 שקל מלנהוג במונית".

שטרית דווקא רואה בכך הזדמנות לקידום מקצועי (עבור מי שאינו חבר מרכז ליכוד, כזה שיכול לחלום על כך שאמסלם ישבץ אותו לאיזה דירקטוריון בחברה ממשלתית): "אני מחפשת מנקה כבר הרבה זמן", היא מפטירה באוזני נהג המונית ההמום.

הדיאלוג הזה הוא מופת של ניתוק, לא בין מי שאמור להיות נבחר ציבור לבין בוחריו, אלא בין מי שמרוויח (לבדו, היא לא המפרנסת היחידה בבית שטרית) כ-50,000 שקל בחודש, לא כולל הוצאות משרד, אש"ל, עוזרים, עוזרות ועוד, לבין מי שמרוויח בקושי כמה אלפי שקלים לחודש.

כלומר, לא רק את מצוקת הנוסעים בתחבורה הציבורית או נהגי המוניות שטרית לא מסוגלת להבין, אלא גם, למשל, את הדרמה המתחוללת בנפשו של מי שעומד מול מקרר הגבינות בסופרמרקט או את מי שהפסיק לענות לטלפונים מתוך חשש שמדובר בשיחה מהבנק, שמדווחת שכרטיס האשראי שוב פוצץ את המסגרת והחשבון בחריגה.

שטרית היא סימבול למה שעבר על הליכוד, שהיה למפא"י - מיטיב עם כמה קרובים לצלחת ומנותק ממצוקותיהם של כל השאר. כשהיא מבקשת כפית כדי לאכול את הסביח, אפילו וייס לא מתאפק ותוהה מה לליכודניקית ולסביח בכפית.

נחזור משוק מחנה יהודה היישר אל הכתבה המרכזית של "אולפן שישי", זאת של לי נעים על ארנון זמורה ז"ל, מפקד בימ"מ שנפל במבצע שנקרא על שמו, לחילוץ ארבעה חטופים. זהו דיוקן עכשווי, הן זמורה נפל לא מכבר - ועם זאת נראה כה מיושן: בחור צעיר שמאז היותו נער ידע שהוא רוצה לעסוק בביטחון, להיות גיבור חיל. זמורה התנדב ליחידה מובחרת, עשה קצת באקדמיה ובאזרחות, התמיין לימ"מ, שירת בה והפך מלוחם למפקד.

עוד לפני ששמו הפך לנחלת הכלל, לחם זמורה כאריה באירועי ה-7 באוקטובר, אחד מאותם מפקדים זוטרים (יחסית) וחיילים שזהרו על רקע קריסת המערכות שאחזה במנגנוני הביטחון ביום ההוא. הלב בוכה פעמיים בעת הצפייה - בפעם הראשונה על ארנון ומשפחתו: הוריו, אחריו אלמנתו ויתומיו, שנלקח מחייהם באחת. בפעם השנייה עלינו, שהתייתמנו לא רק מגיבור אלא מרוח הגבורה. זו עודה מפעמת בשורות לוחמים ומפקדים בחזית ובקרב משפחותיהם בעורף, אבל היא הולכת ופוחתת, גם בשל הפער הנוראי שמגולם בשני האייטמים הקודמים.

הראשון הוא אובדן אמון במערכת. אם להידרש לציטוט האלמותי מבן גוריון, אזי אם עברייה כבר לא יודעת לבטח שהפקידה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך, כלומר כאלה שילחמו כמו זמורה ולא ימנעו מכניסה לבסיס נחל עוז או לקיבוץ בארי (כמו שעשו כמה מפקדים ביום הנורא ההוא), מפקדים שהם מצ'וקמקים עוד יותר מהאמצעים האלקטרונים שהעז אביב בושינסקי להשמיץ בנוכחות ניר דבורי.

השני הוא הניתוק שמפגינה קטי שטרית, ניתוק שבסך הכל מסמל את רוח המפקד בליכוד. לא בכדי מסתיימת הכתבה של לי נעים בדברי האב השכול (אין לב שלא נשבר כשהוא אומר שכגודל הגאווה כך גם עומק הכאב) שתוהה מדוע נתניהו לא קפץ לביקור תנחומים. כלומר הוא רצה, אבל הוא ביקש לעשות כן בבית החולים, מלווה בגדודי הצלמים שליוו אותו למפגש עם נועה ארגמני.

"שישים טריקו ויבוא, בלי חליפות ובלי צלמים", מסכם אביו של ארנון זמורה את מה שנתניהו אפילו לא מסוגל כבר להבין, כאילו היה קטי שטרית שמישהו נתן בידה רב קו, מתוך תקווה שתדע איך להשתמש בו.

לאן מתנקז הניתוק מקבלה מוחלטת של עמדות הצבא, מהפער בין חיי הפוליטיקאים לבוחרים, מאתוס הגבורה שזמורה הוא מאחרוני גיבוריו? נדמה שדווקא בכאן 11 פגעו בול בפוני, עם כתבה במהדורת מוצאי השבת, של אוריה אלקיים, על הקהילה הישראלית שמשגשגת בתאילנד, בעיקר בקוסמוי.

אמנם כתבות על ישראלים שגילו את קפריסין, יוון, פורטוגל ועוד, הן כבר מזמן לא מצרך חדש בנוף התקשורתי, אבל בזו היה משהו שונה: ראשית מפני שהיא עסקה במפונים, לא ב"סתם" מהגרים. כלומר, אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם הסמוכים לאזורי הלחימה. שנית מפני שהיא לא ביטאה איזו אכזבה עמוקה מהמדינה, אלא רק בחירה בחיים הטובים והשקטים על פני החיים שישראל מסוגלת להציע עתה לתושביה.

מה יש בתאילנד שאין בישראל, חוץ מאננס וקוקוס במחיר שפוי? יש גם וילה מאובזרת עם בריכה בסכום הנמוך ממיליון וחצי שקל. יש אופר+מבשלת+מנקה במחיר של כ-5,000-6.000 שקל לחודש. יש שלווה לילדים.

הישראלים שנראו שם אינם רק הייטקיסטים. היה שם זוג דתי עם חמישה ילדים. אבי המשפחה, כיפת קטיפה שחורה לראשו (עד כמה שאני כבר מבין, הוא מעין "חרדי-לייט"), מתפנן על כך שאשתו פטורה ממלאכות הבית ויכולה להתרכז רק בהכנות לשבת. היא נהנית מהשלווה, אחד הילדים מודה שהוא מתגעגע למשפחה בישראל, אבל לעתיד הרחוק חולם דווקא על קריירה של איש עסקים בארצות הברית.

אף אחד מהמתיישבים-החדשים בתאילנד אינו מתריס נגד הממשלה, קל וחומר נגד ישראל. הם פשוט רואים בישיבתם שם תגובה טבעית נוכח מה שמתחולל בארץ. הם רוצים לחיות בשקט, הם רוצים שלווה. אורח חיים שהוא כמעט מובן מאליו בכל ארץ אחרת, אבל בישראל נתפס כמעט כבגידה.