מותו של אלן דלון הוא אירוע לאומי בצרפת (וגם באיטליה). נפילתו של מונומנט. כאילו שכבה האור במגדל אייפל. המוות הזה היה צפוי מזמן, וכלי התקשורת כבר היו מוכנים עם הספדים ארוכים במגירה. ברגע שיצאה ההודעה הרשמית על פרידתו מן העולם בגיל 88, התחיל הגל הפתוח, במסגרתו מסקרים את חייו ואת מותו מכל הזוויות האפשריות. בלה מונד, למשל, פתחו צ'ט מיוחד עם מבקר הקולנוע הבכיר שלהם, ז'אק מנדלבאום. אחת השאלות אליו היתה איך זה שלא קם לדלון יורש. "זה בלתי אפשרי", הוא ענה. "הפנים האלה, התנועה הזו, היכולת למלא את הפריים בצורה כזו שלא משנה מה יש מסביב, רואים רק אותו. כל אלה הפכו אותו לכוכב יחד במינו. אי אפשר לשעתק את הסגנון של דלון, בדיוק כמו שאי אפשר לעשות זאת עם ברנדו או פצ'ינו. אלן דלון היה נס, ונסים לא חוזרים על עצמם".
נסים לא משכפלים את עצמם, אבל המורשת של דלון המשכה להדהד שנים אחרי שפרש למעשה, ועלה לכותרות רק בהקשרים רכילותיים - הדיווחים על מצבו הבריאותי המידרדר, וסאגות משפחתיות סביב השליטה בו ובנכסיו. הוא לא כיכב בסרטים חדשים, אבל המותג אלן דלון, הפנים החד-פעמיות שלו והקלאסיקות בהן השתתף המשיכו להופיע בכל פינה - מעטיפת אלבום של הסמיתס ועד מערכונים של ארץ נהדרת. רגעי שיא קולנועיים שלו הפכו לוויראלים במיוחד במדיה החברתית, ואפשר להבין למה. הנוכחות שלו הולמת סרטונים קצרים, כי די בכמה שניות מן המבט שלו כדי לפתות, לכשף, להקסים, להצמית. הוא לא היה צריך לדבר כדי להפגין את כל זה. אלן דלון נהיה כוכב טיק-טוק אבל היה יכול להיות גם אליל של עידן הסרט האילם.
ומעבר לקטעים הקצרים, היו גם את הסרטים עצמם, שהתגלו כרלוונטיים מתמיד. הדרמה הלוהטת "הבריכה" יצאה מחדש לפני שלוש שנים בקיץ הביל במיוחד בניו יורק, ולמרות שעלתה לראשונה כבר ב-1969, הפכה לאחד הלהיטים הגדולים והמפתיעים של אותו חמסין. שיתופי הפעולה שלו עם הבמאי ז'אן-פייר מלוויל, ובראשם המותחן "הסמוראי", פופולריים כיום מתמיד וממשיכים להיות הבסיס לכל סרט על מתנקשים שהם זאבים בודדים - למשל "הרוצח" של דיוויד פינצ'ר שעלה השנה בנטפליקס. כל כך הרבה שחקנים שונים גילמו את הנוכל טום ריפלי בעיבודים לספר של פטרישיה הייסמית, כולל ממש לאחרונה גם כן בנטפליקס, אבל ההופעה של אלן דלון בדמותו ב"לעין השמש" היתה ונותרה הגדולה מכולן. שום דבר לא משתנה, ממש כמו המשפט המפורסם ביותר מ"הברדלס", האפוס הענק בו כיכב - "צריך שהכל ישתנה כדי שהכל יישאר אותו דבר".
עד היום קיים ויכוח האם המשפט הזה חתרני או ריאקציונרי, וגם אלן דלון נע בין הקצוות הללו. לא סתם ההספדים הגיעו גם מימין וגם משמאל. דלון תמך אישית בעונש המוות, אבל כיכב ב"שני גברים בעיר", סרט שיצא נגדו; היה חבר קרוב של ז'אן מרי לה-פן, האיש שאמר כי תאי הגזים הם הערת שוליים בהיסטוריה, אבל גם כיכב ב"מר קליין", אחד מסרטי השואה הצרפתיים החריפים והחזקים ביותר. דלון גילם בו קתולי אלזסי שמרוויח בעצמן מן הרדיפה והחיסול של היהודים, עד שבגלל טעות קפקאית חושדים בו שהוא עצמו יהודי. ברגע השיא המצמרר של הסרט, עורך דינו שואל אותו - "תגיד, אתה צרפתי-צרפתי, או שיש יהודים במשפחה שלך"? וכרגיל אצל דלון, המשפט הזה נשמע כיום רלוונטי יותר מאי פעם.
דלון מצטרף בשמים לז'אן-פול בלמונדו, ענק אחר של הקולנוע הצרפתי שהלך לעולמו לפני כמה שנים. הם השלימו אחד את השני: בלומנדו הגיע מרקע פריבילגי, אבל גילם דמויות כחולות-צווארון, ודלון היה בן למשפחת פועלים, אבל גילם דמויות אליטיסטיות. עוד הוכחה לכך שמשחק הוא מסיכה וזהות נפרדת, ומי כמו דלון ידע לשחק עם מסיכות וזהויות.
בשמים, דלון יפגוש גם את הנשים שאהב, בראשן רומי שניידר, שאת מותה הטרגי כאב עד יומו הצלול האחרון. הוא יפגוש שם גם את הוריו, שהתגרשו כשהיה בן ארבע, ואת מנחה הטלוויזיה האגדי ברנר פיבו.
באחד הראיונות המפורסמים עם דלון, שהפך לאחד הקטעים הוויראלים בהשתתפותו, פיבו שאל את דלון - "אם אלוהים קיים, מה היית רוצה לשמוע אותו אומר לך אחרי מותך?".
דלון השיב, שהיה רוצה כי אלוהים יאמר לו כך - "אני יודע שזאת תמיד היתה החרטה הכי גדולה ועמוקה שלך - אז בוא, אני אקח אותך לאבא ולאימא שלך, כדי שסוף כל סוף, בפעם הראשונה, תראה אותם יחד".
עכשיו, בעולם הבא, אחרי שכבר ראה הכל בעולם הזה, דלון סוף כל סוף מקבל הזדמנות לראות את הדבר היחיד שעוד לא ראה, את הדבר שרצה לראות יותר מכל.