הקומיקאית והשחקנית טליה ברטפלד-דיסקין הגיעה להתארח בתוכנית "ועדת תרבות". היא דיברה על התוכנית "סיפורים מהכורסה" שבה היא משתתפת בימים אלו בכאן 11, על הפרעות האכילה ששיבשו את חייה, על החתונה בגיל 23 עם בת הזוג שלה - ועל השאיפה שלה להיות גדולה בדיוק כמו אדיר מילר.
צפו למעלה בריאיון המלא
אפשר להאזין לו גם בספוטיפיי
האזינו כאן לריאיון המלא עם טליה ברטפלד דיסקין:
הנה עיקרי הדברים מתוך הריאיון עם טליה ברטפלד:
על השתתפותה ב"סיפורים מהכורסה" בכאן 11:
"אני מתה על 'סיפורים מהכורסה'. ראיתי את כל העונות. שמעתי שהתחילו ליהוקים בעונה השלישית וביקשתי מהסוכן שלי לקבל אודישן, ולא לקחו אותי. ואז בעונה הרביעית קיבלו אותי וזה אחד הדברים שאני מתרגשת מהם".
הסיפורים שאת מספרת שם אמיתיים?
"כן, אפילו הילד שאני מדברת עליו ועל אמא שלו בפרק הראשון שלח לי הודעה. כשצילמתי, לא תכננתי לספר את הסיפור הזה. פשוט הרגשתי מאוד נוח עם הצוות וסיפרתי להם את הסיפורים ואז שכחתי לגמרי שזה יהיה בטלוויזיה. ואמרתי שמות אמיתיים ואז אמרתי לעצמי 'אוי איזו סתומה את'. סיפרתי את הסיפור, את השם של הילד ואת השם של אמא שלו. אין לאן לברוח".
על הצורך להצחיק בזמן מלחמה:
"המחשבות שלי אחרי 7 באוקטובר היו נטו הישרדותיות, אז לא חשבתי על בדיחות. חשבתי רק על לשרוד. לקח לי הרבה זמן לחזור להופיע. אני חזרתי להופיע חודשים אחרי שקומיקאים אחרים חזרו. לא ידעתי גם על מה לדבר, היה ברור לי שאני לא יכולה לעשות את אותה הופעה. הסטנדאפ שלי מאוד אישי והיה לי ברור שאני חייבת להתייחס למלחמה. אני לא עושה בדרך כלל יותר מדי סאטירה בהופעה שלי, המופע שלי מאוד אישי, אבל היה לי ברור שאני לא אוכל להתעלם. כתבתי קטע על המלחמה שפותח את המופע, על הפחד שלי, על התנדבות שניסיתי לעשות, וראיתי שהקהל מאוד רוצה לצחוק. בהופעה הראשונה בזמן המלחמה אמא שלי סיפרה לי שישבו לידה אנשים שאמרו לה אחרי זה שזו פעם ראשונה שהם צחקו ככה מאז 7 באוקטובר. הקהל השתחרר מאוד. זה מאוד חשוב בתקופה הזו להצחיק ולצחוק, זה מאוד מרפא, אני לא הצלחתי לעשות את זה עד שהצלחתי".
יש לך קו אדום בהומור?
"ברור. אני מדברת על דברים אישיים ואין לי פילטרים. אני מדברת על פגיעות מיניות, הפרעות אכילה, אבל היו לי קטעים בהופעה הקודמת שאני לא עושה עכשיו. זה פשוט לא מתאים עכשיו. בהופעה הקודמת לא הייתה לי את הרגישות הזו. היה לי לדוגמה קטע שקשור לרוז פיזם, וזה היה קטע של 25 דקות. היום אני לא יכולה לעשות אותו. אני לא יכולה להזכיר בצורה הזו ילדה שנרצחה. כל קומיקאי מרגיש בתוך תוכו מתי הוא עובר קו אדום. אני לא מספרת בדיחות על חטופים, למשל, ולא על הטבח. אני לא יכולה. אין לי משהו מצחיק לומר על זה".
ולפני 7 באוקטובר היה לך קו אדום?
"לא, עד 7 באוקטובר לא היה לי. אמרתי הכול".
על השתתפותה בעונה השלישית והאחרונה של "המפקדת":
"זו עונה מטריפה. יש דמויות חדשות, וזה מדהים. יש בי משהו שחושב שעטרה וניר היוצרים יראו את התגובות ויחליטו לעשות עוד עונה. זה מה שקרה עם 'לבד בבית'".
על הסיבות להצלחה שלה בתעשייה על אף נתוני פתיחה לא פשוטים:
"יש לי המון המון מזל, אבל אני גם מאוד חכמה. ידעתי איך לעשות את זה. כל דבר שנראה מקרי בדרך שלי הוא סופר-מחושב. אני לא חושבת ששום דבר קרה לי במקרה. אני ממש חישבתי אסטרטגית כל דבר. אני רואה כמה צעדים קדימה כל דבר בתהליך שלי. אין צירופי מקרים במה שקרה לי. מאוד חתרתי לשם. התחלתי לעבוד בגיל 21 אבל מגיל 15 עבדתי כמו שאני עובדת עכשיו. לא ראיתי בעיניים, לא עניינו אותי הבגרויות, לא עניין אותי בית ספר, לא עניין אותי כלום. עניין אותי רק הדבר הזה".
אז זו גם עקשנות רצינית מאוד.
"זו עקשנות מטורפת שקיבלה רוח גבית מאמא שלי שמאוד דחפה אותי. היא לא ידעה שום דבר. היא לא ידעה מה זה סוכנויות אבל גם כשעשיתי את הדברים הכי מביכים, היא שיבחה אותי. בצבא שירתתי בתיאטרון צה"ל עם חברות שכבר הצליחו. הן הצטלמו, ואני אפילו לא הוזמנתי לאודישן. נראה לי שגם לא הייתי בסוכנות טובה אז. הייתי בוכה לאמא שלי מעצבים ומתסכול וזה מה שהניע אותי".
איפה הבנת שקצת עשית את זה?
"נראה לי שבפעם הראשונה שזיהו אותי. הייתי מארחת במסעדה ופתאום באו ואמרו לי 'את מהטיקטוק', ואז זה קרה עוד פעם ועוד פעם והבנתי שיש קהל קטן של אנשים שמתחיל לזהות אותי ואני חייבת לנצל את זה. עד אז העליתי סרטונים לכיף ואז הבנתי שאני חייבת לנצל את זה כי זו נקודת מפנה".
אילו היית נולדת 20 שנה מוקדם יותר כשלא היו טיקטוק ואינסטגרם - יש מצב שלא היית מצליחה ככה?
"לא, זה פשוט היה קורה לי מאוחר יותר. אין מצב. אין לי משהו אחר, אני גרועה בהכול. אין סיכוי שזה לא היה קורה. אני נורא נחושה".
על תחילת הדרך:
"בחיים לא היה לי רצון להיות קומיקאית. הייתי אמנם ילדה קורעת, הילדה הכי מצחיקה בעולם, אבל לא חשבתי בכלל על סטנדאפ. לא חשבתי אפילו שאני שחקנית קומית, ורק מתוך התסכול על כך שלא הצלחתי להתקבל לכלום - והייתה נקודה שזה ממש עצבן אותי כבר כשקיבלתי עוד 'לא' - אמרתי לעצמי שאני אצור לעצמי. עשיתי הופעת סטנדאפ ואמרתי שזה יכול לייחד אותי וגם ככה אני לא צריכה להיות תלויה באף אחד, כי זה סיוט מבחינתי להיות רק שחקנית, זה סיוט שלא ברא השטן".
כי אתה תלוי באנשים אחרים.
"נכון, אם עכשיו אני לא אתקבל לשום דבר כמה שנים, אני אהיה מבואסת אבל זה לא ישפיע על החיים שלי כי אני כותבת לעצמי".
את מבואסת כשאת לא עוברת אודישנים?
"רק אם זה משהו שאני ממש רוצה. פעם הייתי נפגעת רק מעצם הדחייה. היום זה לא באמת מזיז לי, אלא אם זה תפקיד שאני ממש מעוניינת בו".
על תחושת האאוטסיידריות שלה:
"אני עדיין מרגישה אאוטסיידרית. סטנדאפ היה אופנתי לפני עשור ואז הוא יצא מהאופנה. כל אירוע עם קומיקאים, אני מרגישה אאוטסיידרית ולא קשורה. גם בחיים שלי אני מרגישה לא קשורה יותר מדי. אני מרגישה פחות אאוטסיידרית אבל אני לא מרגישה שייכות לאנשהו. נראה לי שארגיש שייכות רק כשאהיה אמא, כשתהיה לי משפחה שלי ואז אהיה חלק מזה".
אפרופו אאוטסיידרית, איך מסתכלים עליך כלסבית שהתחתנה לא מזמן?
"מאוד מוזר. זה מוזר להיות לסבית שהתחתנה בגיל 23. אני לא דתייה, אני לסבית ואני בת 23. אין שום סיבה שאתחתן. אנשים מתחתנים בשנות השלושים שלהם. כל החברים שלי הופתעו מאוד, ואמרתי להם שאני רוצה להיות גרושה צעירה. עכשיו אחרי שאני נשואה אני מבינה למה רציתי את זה - אני מרגישה יותר טוב כשאני נשואה. זה נותן לי ביטחון. ידעתי שאני לא לבד, זה לא שהשתנה משהו, אבל אני מרגישה מוגנת יותר".
את מדברת הרבה על טראומות מהעבר, שכוללות אלימות מינית ופיזית. יכול להיות שלא היית מוצאת את עצמך בקומדיה אילו החיים שלך היו שגרתיים ואפורים?
"כן. זה מה שמושך אותי בקומדיה. לפני שעשיתי סטנדאפ, אהבתי לצרוך סטנדאפ. ראיתי המון הופעות וזה תמיד משך אותי. הסיבה שזה משך אותי היא כי עזר לי לראות אנשים שמדברים על דברים קשים ועל טראומות. זה נתן לי המון כוח. אני לא חושבת שהייתי עושה את זה אם הייתי פחות נשרטת".
התלבטת אם לחשוף את הבולימיה ואת האשפוז שלך?
"כן, היה לי מוזר לחשוף את הבולימיה כי אובחנתי בגיל מאוחר. אובחנתי 11 שנים מאז שחליתי. חייתי 11 שנים בלי אבחנה".
כל השנים האלו חשבת שזה משהו אחר?
"כן, לא חשבתי שיש לי הפרעת אכילה. חשבתי שככה אני. בגלל זה לא טיפלתי בזה. לא חשבתי שזו הפרעה שנפרדת ממני, הייתי בטוחה שככה אני. ואז כשאובחנתי לא פרסמתי, ואז באשפוז - כל הזמן הייתי צריכה להסביר להרבה אנשים שעבדתי איתם במקביל מה קרה לי. אחרי שבוע העליתי פוסט לאינסטגרם ותוך שנייה כל האתרים פרסמו כתבות על זה. הם עשו את העבודה בשבילי, כולם יודעים מה קרה לי ואני לא צריכה לעדכן אף אחד".
מה למדת על הפרעות אכילה?
"מניסיוני וממה שאני ראיתי, תמיד יש משהו שיושב מתחת וזה כלי התמודדות במקום הנפש בגלל איזו טראומה שקרתה. פונים לאוכל כי זה נותן שליטה בחיים. זה נורא אבל זה הכי כיף בעולם להתמודד דרך אוכל. קשה להיפטר מזה כי זה כמו סם. משהו קשה - ואז אוכלים. לא מצאתי משהו שעוזר לי יותר מזה".
על מה זה ישב אצלך?
"התחלתי בגיל 12. זה לא אירוע אחד אבל נראה לי שהיה חסר לי מקום לבטא את עצמי ולבטא רגשות וככה ביטאתי את זה. קיוויתי שיראו דרך זה מה עובר עליי".
לא כעסת על ההורים שלך שלא אבחנו את זה בזמן ושנאלצת לסחוב את זה 11 שנים?
"כן, כעסתי, לא רק עליהם. גם על הסביבה. אני עדיין כועסת. אבל באמת לא ידעו מה זה".
איך זה השפיע על החיים שלך מבחינה נפשית ופיזית?
"בלי קשר להפרעות אכילה, יש לי גם דיכאון קליני, הפרעת חרדה ו-OCD. הפרעת האכילה השפיע על הכול, אין מה שהיא לא השפיעה עליו: על הקשרים שלי בחיים, על מצב הרוח שלי, על מה שאני עושה, על מה שאני לובשת, על הדברים הכי איזוטריים שאתה יכול לחשוב. את הכול ניהלה הפרעת האכילה. בסוף, הסיבה שהלכתי לטיפול היא שלא יכולתי לסחוב יותר. היא כל כך השתלטה על הכול וכל כך לא ראיתי נפרדות ממנה, כל כך חשבתי שזה חלק ממני, שהגעתי למצב קשה, חוסר תפקוד גמור. כמו שיש דיכאון שלא רואים אותו מבחוץ, דיכאון תפקודי, אז יש נשים וגברים עם הפרעת אכילה תפקודית שעושים הכול ולא היה לי את זה. זה השפיע על התפקוד שלי. הייתי כל הזמן חולה. הייתי קמה בבוקר אחרי לילה של סימפטומים, מרגישה רע רע רע, עושה עוד סימפטום כדי לשתק את עצמי וישנה כל היום. 12 שעות. אי אפשר לחיות ככה. הייתי מבטלת לפעמים גם עבודה בגלל זה, שזה היה השיא מבחינתי. ואז הבנתי שדי".
ומה המצב היום? ההפרעה פחות פעילה?
"כן. לגמרי. היא פחות פעילה. מה שמבאס אותי זה שרציתי שהמוח שלי יתנקה ממנה ושהמחשבות שלי יהיו רגילות, אבל המוח שלי אותו דבר. המוח שלי חולה באותה מידה, לא השתנו המחשבות שלי, לא השתנה איך שאני רואה את עצמי ואת הדברים. הדחף לא השתנה. אני עדיין רוצה לברוח לשם. אבל הצלחתי את המעשים שלי לשנות. וזה הכי משמעותי בעולם. התבאסתי שהמוח שלי עדיין חושב על אוכל".
אני מניח שקיבלת הרבה תגובות של נשים וגברים עם הפרעות אכילה. הייתה תגובה מרגשת במיוחד?
"הפעם האחרונה שדיברתי על הפרעת אכילה הייתה בבמה פתוחה לפני שנתיים, ממש אחרי האבחון. זה היה קטע גרוע אבל באו אליי שתי בנות ואמרו לי שגם הן מתמודדות עם זה. החלטתי להמשיך עם הכיוון הזה, רק לשפר את הקטעים. ועכשיו מה שאני הכי אוהבת זה שבהופעות שלי יש קטע מאוד ארוך על האשפוז ודברים שמאושפזות חוות. באות המון בחורות שהיו מאושפזות להופעות שלי, ואני ממש שומעת אותן. הקהל צוחק, אבל הן צוחקות כי הן מכירות את זה. הן באות ומדברות איתי וזה כיף. אני רוצה לפגוש בנות שעברו את הדבר הזה גם כי זה הזוי. האשפוז הזה הוא הדבר הכי קשה בעולם. זה כיף לתת מקום לדבר הזה".
על התחושות שלה כשמלהקים אותה פעמים רבות לדמות לוזרית ולא ממש יפה:
"כן, זה מבאס אותי. תמיד תיאור הדמות הוא 'לא מקובלת, לא יפה', זה מבאס. בסופו של דבר אני לא מתבאסת כי הדמויות האלו הרבה יותר מעניינות והרבה יותר מרגשות ומצחיקות. מבחינה אובייקטיבית אני מעדיפה גם לצפות בדמויות האלה וגם לשחק את הדמויות האלה. אני לא הייתי רוצה לשחק דמות שונה מאוד מזה, כי זה כל כך רחוק ממני שאין לי קרבה לזה. כשאני חושבת על דמות ראשית עם סיפור אהבה - אין לי עניין בזה, קשה לי להתחבר בזה. אבל אני כן רוצה דמויות אחרות".
על עולם הסטנדאפ הישראלי והנוכחות הנשית בו:
"אני נטרפת מזה כשאני רואה למשל ערבי סטנדאפ רק של גברים או פאנל הומוריסטי שבנוי רק מגברים. מבאס אותי שיש תקרת זכוכית. אדיר מילר מופיע בהיכל מנורה כמה פעמים, אבל יש סטנדאפיסטיות נשים שהן הכי מיינסטרים כמו עדי אשכנזי, אורנה בנאי, רותם אבוהב, תום יער, והן לא עושות את הדברים האלה. הקהל הישראלי יותר אוהב סטנדאפיסטים גברים. אני לא יודעת למה. ככה הרגילו אותנו. אלף פעם אמרו לי 'נשים לא מצחיקות'. וגם בטוקבקים על הפינה שלי אצל שי שטרן כותבים 'מתי יבינו שנשים לא מצחיקות?'. זה מבאס אותי כי אני רוצה להיות ממש 'ביג', גם אני רוצה להיות אדיר מילר בדרכי. עכשיו אני תופסת יותר ויותר קהל, אבל אז אני רואה את הנשים הכי מצחיקות בישראל והן לא מצליחות להגיע לאן שאני רוצה. אני רואה את הסטנדאפיסטיות הכי גדולות ואת הסטנדאפיסטים הכי גדולים, אני ממש משווה את האולמות שאלו מופיעים ואלו מופיעות, ויש הבדלים. זה מבאס אותי רצח. זה לא נשים שהן פחות מצחיקות ופחות מקבלות זמן מסך. הקהל מחפש סטנדאפיסט ויש להם תבנית בראש שזה גבר".
מי הכי מצחיק אותך בישראל?
"תום יער ועידו קציר".
אפרופו תום יער, "ארץ נהדרת" זה חלום שלך?
"אני גרועה בחיקויים ברמות. זה לא חלום שיש לי, אני מאוד אשמח לעשות את זה, אבל זו לא שאיפה שלי. אם זה יהיה על השולחן, אני מאוד אשמח".
אז מה כן החלום שלך?
"להוציא את הסדרה שאני עובדת עליה ולהצליח איתה. הסדרה היא על האשפוז שלי, ואני עכשיו מרגישה שפרצתי דרך איתה ואני בכיוון הנכון וזה החלום שלי עכשיו".