על פניו, אין דבר מיותר יותר מביקורת על קומדיה. אני יודע שאני כורת פה את הענף שמפרנס את משפחתי, אבל זאת האמת. אפשר להתווכח אם תסריט כתוב בצורה מלוטשת יותר או פחות, אפשר להתדיין על רבדים בדרמה, על עומק אמנותי - אבל כשמדברים על הומור, זה מתנקז בסוף לשאלה אחת: האם זה מצחיק או לא? והתשובה לשאלה הזאת היא אינדיבידואלית לחלוטין. משהו שיצחיק אדם אחד לא יצחיק אחר. אני לא צריך שצד ג' יגיד לי שמשהו מצחיק. אם אני רואה משהו והוא מצחיק אותי, אני פשוט צוחק.
התכנית "מי זאת?", הקומדיה החדשה מבית כאן 11, מציבה לעצמה על הנייר כל מיני יעדים שאפתניים כמו לעשות סאטירה מנקודת מבט נשית, ועל הדרך גם בוחנת את מוקדי הכוח בחברה הישראלית ועוד כל מיני דברים חשובים למדי שבטח העלו בישיבת הפיץ' בה הציעו את הרעיון לפרנסי השידור הציבורי - אבל היא עושה משהו חשוב יותר מכל אלה, והיא פשוט מציגה מערכונים מצחיקים בזה אחר זה כמעט בלי נפילות.
"מי זאת?" מובלת על ידי ארבע שחקניות/קומיקאיות מבריקות, ונראה שהכימיה ביניהן משחקת תפקיד חשוב באיכות התוצר שלהן. ההוכחה לכך פורצת מהקומדיה שלהן, שזורמת בצורה כל כך טבעית. מגי אזרזר, ג'וי ריגר, אושרית סרוסי ונעמה אמית יצרו את הסדרה, וגם מככבות בכל המערכונים, אך לטעון שמדובר ב"קומדיה נשית" או "הומור לנשים" יהיה מגוחך כמו לטעון ש"זהו זה" או "מונטי פייתון" עושים קומדיה לגברים.
למעשה, הקאסט הנשי מנטרל איזשהו מוקש של פוליטיקלי קורקט (האויב הכי גדול של ההומור), ומשחרר את הכתיבה של התכנית מאיזשהו נטל מלאכותי של איזון. בכך התכנית מזכירה לא מעט את "מצחיקה בשחור" של HBO שהתמודדה בקז'ואליות עם הומור על שחורים (להבדיל מ"הומור שחור") ועל נשים בלי להתנצל. אם רוצים לעשות שיעור היסטוריה אפשר לחזור לתכנית המערכונים של איימי שומר ולהגיע עד למופע של טרייסי אולמן כדי להזכיר שנשים לא רק יכולות להיות מצחיקות, אלא גם יכולות לצחוק על עצמן לא פחות טוב מכל גבר שצריך לפצות על גודל של איבר מסוים.
הפמיניזם של התכנית, אם יש כזה בכלל, נעוץ בעצם קיומה. מדובר בפמיניזם במובן הבסיסי ביותר שלו: שוויון. הפעם הנשים החזקות לא צריכות להיאבק על זכות הצבעה או לזרוק מטרידנים לכלא, אלא על החופש לצחוק על נשים בדיוק כפי שגברים צוחקים על נשים. כך, למשל, הנשים של "מי זאת?" יכולות לצחוק על נשים שמגיבות בהיסטריה מוגזמת לבקשה של גבר להנמיך במעלה את הקור של המזגן. קשה לדמיין את "ארץ נהדרת", למשל, עושה מערכון כזה שמגחיך נשים בהגזמה דווקא מהחשש שההגזמה - מצחיקה ככל שתהיה - תיתפס כמיזוגניה. הקומיקאיות המוכשרות של "מי זאת?" מבינות את הכלל הפשוט: מוגזם זה מצחיק. וכלל לא פחות חשוב ששכחנו: תקלילו, זו בדיחה.
מוגזם מכולם, ומצחיק מכולם, היה המערכון בכיכובן של מגי אזרזר ונעמה אמית, בו האחרונה מספרת שהיא מתכוונת להביא לעולם ילד באמצעות תרומת זרע, ומבקשת מחברתה עזרה בבחירת התורם. האם לעתיד מספרת שהיא חשבה לבחור באבא ממוצא אוסטרי, ואז חברתה בגילומה של אזרזר מזהירה אותה מפני הסכנות של להיות אמא לילד אשכנזי. מרגע זה מתחיל פינג פונג של סטריאוטיפים קיצוניים וקורעים מצחוק בין השתיים על ההבדלים בין אשכנזים למזרחיים. אמית אומרת שהיא לא רוצה שהבן שלה יאנוס תיירות בקפריסין, בעוד אזרזר מזהירה שילד אשכנזי יהיה אלרגי לאור השמש.
המערכון מסתיים בטוויסט נהדר בו שתי הישראליות - המזרחית והאשכנזית - מתגזענות יחד על גבר אפריקאי שעבר לגור בבית הסמוך. כל ישראל חברים, גרסת המציאות. אלא שהקטע המצחיק באמת היה זה הלא מתוסרט, בו המצלמות המשיכו לצלם ותיעדו דיאלוג בין אמית ואזרזר אחרי הצילומים בו השתיים ניסו להבין האם לקומיקאית אשכנזייה מותר בכלל לספר בדיחות על מזרחיים, או שפרדיגמת הכוח התהפכה כל כך עד שהקומיקאית המזרחית צריכה בכלל לשאול אם מותר לה לצחוק על אשכנזים. ואולי התשובה הברורה היא שלכולם מותר לצחוק על כולם כל עוד ברור שמדובר בהקצנה לצורך ההומור. בסיום הקטע המאולתר אזרזר פשוט הודתה שהיא מסכימה עם המילים של הדמות שלה. האם היא התבדחה או הייתה רצינית? מה זה משנה, אל תהיו כבדים, העיקר שזה היה מצחיק.
תכנית הבכורה הסתיימה בקטע שמרוחה עליו המילה "קאלט" לכל אורכו, בו מגי אזרזר מגלמת אמא של ילד בר מצווה (הפעם השנייה בה ג'וי ריגר מגלמת גבר בפרק), ומקבלת את כל הנשים השנואות עליה בעולם במילות חיבה והתחנפות מוגזמת. אתם יודעים, בדיוק כמו כל אמא אחרת שאתם מכירים (חוץ מאמא שלך כמובן, היא מושלמת). היוצרות של "מי זאת?", וכאן הקרדיט גם לתסריטאית הראשית מיכל צורן ולעורך והבמאי ארז בן הרוש, הפליאו להציג את הצביעות הישראלית שבאה לשיאה בשמחות משפחתיות בצורה כל כך מדויקת - וכמובן מוגזמת. הקריאה המופלאה והחוזרת של השחקניות: "כפרה! אני! על! התחת! הזה!" למי שנגלה בסיום שהיא לא אחרת מאשר אמיליה אזרזר, אמא של מגי, חייבת להפוך למם ויראלי. בינתיים, נפתח לנו התיאבון לפרק הבא. מי צריך יותר מזה?