"מילה שלה" בנטפליקס ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

ה־Me Too טלטל את העולם, אבל כמעט שלא ראינו סרטים עם זיקה אליו, וגם המעטים שנעשו - לא הצליחו בקופות. "מילה שלה", שיצא לפני שנתיים, הוא אחת הדוגמאות לכך. אפשר להבין למה הוא נכשל ואפשר גם להבין למה יש מי שחוגגים את כישלונו.

הסיבה לכך היא שגם בחוגים ה"ליברליים", כלומר גם ואולי אפילו בעיקר בקהילת הקולנוע, רבים מתהלכים עם התחושה ש"הפמיניסטיות האלה הלכו רחוק מדי עם ה־Me Too שלהן". הם לא יעזו לכתוב את זה כמובן, אבל כשתהיה הזדמנות - הם בהחלט ישמחו להתעלם מסרט רלוונטי, ולהתייחס לקיומו רק כשהוא נבעט מן האולמות בזנב שמוט. כך קרה ל"מילה שלה". עכשיו, כשנתיים אחרי הסיבוב הקולנועי הלא מוצלח שלו, הוא מצטרף לקטלוג הישראלי של נטפליקס, והלוואי שיזכה בו לחיים חדשים כפי שמגיע לו. הסרט יגיע לנטפליקס *מחר* (שישי).

מדובר בסרט עלילתי, המציג את אחורי הקלעים של התחקיר שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" על פשעיו המיניים של הארווי ויינשטיין. הוא עושה זאת מהפרספקטיבה של העיתונאיות שחתומות עליו - ג'ודי קנטור ומייגן טוהי. השתיים נכנסו להיסטוריה גם בגלל ההישג העיתונאי, וגם בגלל שהכתבה שלהם הובילה לתנועת Me Too.

התוצאה היא סרט סוחף, מטלטל, מרגש ומעורר מחשבה, שנשאר עם הקהל הרבה אחרי הצפייה. הוא מוכיח שהעיתונות לא מתה וגם ז'אנר סרטי העיתונות עדיין בחיים. שותפות לו כמה מהנשים המוכשרות בתעשייה: השחקניות זואי קאזאן בדמותה של קנטור וקארי מליגן בדמותה של טוהיי, הצלמת נטשה ברייר והבמאית הגרמנייה מריה שרדר, שפרצה בזירה הבינלאומית הודות ל"המורדת" עם שירה האס והיא אחת מהשמות הבולטים כרגע בתעשייה.

ההבנה של שרדר במבע הקולנועי ניכרת גם ב"מילה שלה". המהלכים האומנותיים שלה מרתקים מבחינה מוסרית, אנושית ואומנותית. קודם כל, היא בחרה שלא להציג בסרט את דמותו של ויינשטיין עצמו. אנחנו שומעים את קולו פה ושם ורואים אותו מהגב שלו פעם אחת - אבל לא יותר מזה. אמנם מזכירים את שמו של המפיק האימתני כמעט בכל סצינה בסרט, אבל אם שרדר הייתה מציגה אותו, התיאור שלו היה עלול להיות קריקטורי מדי מצד אחד, או סימפטי מדי מצד אחר, שלא לדבר על סטריאוטיפים אנטישמיים שקל ליפול בהם.

מול השאלה איך מתארים מפלצת, שאלה שכל כך הרבה במאים כבר נפלו בה, הבמאית בוחרת פשוט לא להראות את המפלצת, כי לא מגיע לה הכבוד הזה, ולהשאיר אותה על תקן פיל בלתי נראה במרכז החדר.

בהמשך לכך, הסרט מספר על עשרות פשעים מיניים שביצע ויינשטיין, אבל אף פעם לא מראה אותם. אנחנו שומעים את העדויות, ולעתים גם רואים את הנשים לאחר התקיפה, אבל לא חוזים בדבר עצמו.

שרדר אמרה כי הדבר האחרון שהקולנוע צריך הוא עוד סצינת אונס, וזה נכון. כל כך הרבה סרטים חטאו באסתטיזציה של תקיפות מיניות, ולעתים אף הציגו אותן בצורה נצלנית ופורנוגרפית. "מילה שלה" מוכיח שאפשר גם אחרת.

הסרט נמנע גם מייפוי המציאות של העיתונות. כל מי שהזדמן לו לעבוד במערכת עיתון, מגחך בדרך כלל מול הייצוגים שלה בקולנוע. אצל שרדר, אין מכונות כתיבה, אין אנשים שמעשנים בחניון ואין נאומים מלאי פאתוס באמצע המשרד. אפילו "הניו יורק טיימס" נראה אצלה כמו סניף שירות לקוחות של תן ביס. אפילו עורכת בכירה ב"ניו יורק טיימס" עובדת על מחשב נייד חסר חן. גם רחובות ניו יורק נטולים כאן כל שמץ של רומנטיקה. "מילה שלה" אף פעם לא שוכח מה הוא - סרט על תחקיר על אודות שורה ארוכה של תקיפות מיניות מזעזעות. כיאה לכך, הוא מתרחק ככל האפשר מרומנטיזציה של הפרשה הזו ושל מה שסובב אותה.

ולסיכום: הסרט גם מביא לידי ביטוי את הזיקה ארוכת השנים של שרדר ליהדות, שכבר באה לידי ביטוי ב"המורדת" וקודם לכן ב"חיי אהבה", סרט שביימה בתחילת דרכה כיוצרת על פי ספר של צרויה שלו. ג'ודי קנטור יהודייה, ו"מילה שלה" מדגיש זאת. היא מדליקה נרות שבת באחת הסצינות הראשונות, ולאחר מכן מדברת על הפעם הראשונה שבה ראתה שלסבתה ניצולת השואה יש מספר על היד. אלה לא סתם אנקדוטות: כיאה לזהות היהודית־אמריקאית שלה, העיתונאית גדלה על ערכים ליברליים ועל משנת "תיקון עולם", והם תרמו לעיצוב התודעה שלה והיו נר לרגליה בתחקיריה.

בסצינות אחרות, קנטור מציינת שלא רק היא עצמה יהודייה, אלא גם ויינשטיין וצוותו, שמנסים לדבר אליה כ"יהודים אל יהודים" ולהשתמש בזהות המשותפת כדי להוריד אותה מהתחקיר. וכך, "מילה שלה" הופך גם לסרט על אישה שהיא גאווה לעם היהודי, וגבר שהוא בושה לעם היהודי.

הסרט הכי מדובר כרגע הוא "איתנו זה נגמר", שעלה לאולמות לפני שבועיים והפך לתופעת תרבות. הלהיט הענק עוסק באלימות נגד נשים, ואמנם יש בו מעלות, אבל בסך הכל הוא עוסק בנושא הטעון בצורה הכי הוליוודית שיש: עם הרבה יחסי ציבור ומעט תוכן, ועם רומנטזיציה, אסתטיזציה וקיטשיזציה של הסוגיה הכה חשובה ורגישה.

מי שמחפש גרסה קצת פחות הוליוודית ובעיקר פחות ילדותית של "איתנו זה נגמר", ימצא את מבוקשו ב"רק אני ואת" ("Just The Two of Us") של ולריה דונזלי. הסרט הצרפתי הזה ערך את בכורתו לפני כשנה ורבע במסגרת הבחירה הרשמית של פסטיבל קאן, ואחר כך שבר קופות במולדתו. הוא היה אמור לעלות אצלנו באוקטובר, אבל אז אתם יודעים מה קרה. הפצתו נדחתה שוב ושוב, ולבסוף הוחלט להעלות אותו ישירות ל-VOD של הפלטפורמות השונות. חפשו אותו שם - לא כדאי לפספס.

וירז'יני אפירה, השחקנית הכי בולטת ועסוקה בצרפת כרגע, מגלמת מורה המתחתנת עם מישהו שמסתמן כנסיך על סוס לבן, אבל אז מתגלה כגבר קנאי, רכושני, אלים ומסוכן. הבמאית הקפידה ללהק לתפקיד את מלוויל פופו, אחד הגברים האטרקטיבים בצרפת, כדי להמחיש שמפלצות מגיעות בכל מיני צורות. השחקן, מצידו, הסכים לגלם תפקיד שרבים היו נרתעים ממנו, ועושה זאת בצורה הטובה ביותר. הסרט מיטיב לתאר את החוויה שעוברת על נשים במערכות יחסים כאלה, ומשמיע קול זעקה חדה וצלולה.

סרט האינדי הזה עלה לאקרנים לפני כמה חודשים ונעלם במהרה בלי להותיר חותם, למרות שיש בו צוות שחקנים מרשים, כולל רוברט דה-נירו. עכשיו, הוא עולה ל-VOD ואפשר לתת לו הזדמנות.

"עולם משלו" נקרא במקור "Ezra" ומשלב בין שני סוגי עשייה שנהיו פופולריים בשנים האחרונות: סרטים על סטנדאפיסטים וסרטים על דמויות עם אוטיזם. גיבורו הוא קומיקאי גרוש, החוטף את בנו האוטיסט לאחר ויכוח עם גרושתו על דרך הטיפול בו, ויוצא איתו למסע מחוף לחוף בארצות הברית אחרי שהוזמן להתארח בתוכנית של ג'ימי קימל.

בובי קנאבלי מגלם את הגיבור. רוברט דה-נירו את אביו ורוז ביירן את גרושתו. וויליאם א. פיצג'רלד, שבעצמו נמצא על הספקטרום, מגלם את בנו (שנקרא עזרא, ומכאן שם הסרט באנגלית). גם וופי גולדברג מגיחה בתפקיד קטן, ובסצינת הפוסט-קרדיטים מחכה אורח מפתיע.

בצד כל אלה משחק טוני גולדווין, שגם ביים. מדובר בשחקן ותיק ופורה שלעתים גם חוטא בעבודת בימוי, ובדרך כלל לא מצטיין במיוחד. גם "עולם משלו" קצת חורק. הטון שלו לא ברור: לפעמים הוא אפל, בצורה לא נעימה ואף תמוהה, ולפעמים הוא סנכריני להחריד. השילוב בין הקצוות הללו לא מוצלח.

ובכל זאת, יש לסרט מעלות. ברור שהלב שלו במקום הנכון. לא קראתי כלום לפני הצפייה, אבל במהלכה היתה לי תחושה שהתסריט הזה מבוסס על חוויות אישיות. ואכן, מתברר כי התסריטאי טוני ספירידקיס הוא אב לילד על הספקטרום, ודה-נירו נרתם לפרויקט בגלל שאחד מבניו אוטיסט. ניכר כי הכוונות של "עולם משלו" טובות, ויש בו נשמה. הביצוע לא מבריק, אבל מרגש פה ושם.

עוד מעלה: הצילום של דניאל מודר, שידוע בעיקר כבן זוגה של ג'וליה רוברטס, אך הוא בעל מלאכה לא מוערך דיו. לפני שלוש שנים היה חתום על "חיים במנוסה" היפהפה של שון פן, וגם כאן העבודה שלו מוסיפה לסרט חיים ועוצמה.

עם כל הכבוד לנטפליקס, אנחנו לא בהכרח מצפים למצוא אצלם סרטי דוקו עצמאיים ואיכותיים שזכו בפסטיבל סאנדנס. ובכל זאת, גם בקיץ כזה יש הפתעות נעימות: לפני שבוע עלה בשירות הסטרימינג "לרקוד עם אבא" ("Daughters") שערך את הבכורה שלו לפני כמה חודשים באירוע הדגל של עולם האינדי, וזכה בו בפרס חביב הקהל וגם בפרס הסרט התיעודי האמריקאי הטוב יותר. עכשיו, הוא עולה ישירות בנטפליקס ברחבי העולם - וגם אצלנו.

הקולנוענית נטלי ריי יצרה את הסרט יחד עם הפעילה החברתית אנג'לה פאטון, והוא עוסק במיזם של האקטיביסטית, המאפשר לאסירים לבלות זמן איכות עם הילדות שלהם, אותם לא ראו זמן רב. כמשתמע משם הסרט, המפגש מסתיים בריקוד משותף בין האבות והבנות, שאחריו הם שוב לא יתראו עד הודעה חדשה.

הסרט עוקב אחר ההכנות למפגש: מהצד של האבות, שנדרשים לקחת קורס של כמה שבועות על הורות כדי להשתתף במיזם, וגם מהצד של ילדותיהם, שכמובן נרגשות עד מאוד לקראת האירוע. הדמעות מצטברות במהלך הצפייה ומתפרצות כשמגיע שלב הריקודים.

השם העברי שניתן ל"לרקוד עם אבא" גורם לו להישמע כמו להיט קומי, אך מדובר בסרט מורכב בהרבה, שמפרק את הגבריות ומראה כי בתוכם של האסירים המחוספסים לכאורה מסתתרים אנשים רגישים ורגשנים. הוא מצולם להפליא, עשוי לעילא, קולנועי עד מאוד, ויש בו מישורים חברתיים ופוליטים, ובכל זאת הוא מצליח לתקשר עם קהל רחב ולגעת בלב - לא סתם נטפליקס קנו אותו.

מכירים את הז'אנר של סרטים ישראלים שבעצם נעשו אך ורק בשביל הקהל הצרפתי? אז קבלו תת-ז'אנר חדש ונישתי עוד יותר, אך מסתבר שגם מצליח: סרטים מבהוטן שנועדו לקהל האמריקאי.

נושא הדגל של הז'אנר הוא פאוו צ'וינינג דורג'י, שסרטו הקודם, "לונאנה: יש יאק בכיתה", היה מועמד לאוסקר וגם הפך במפתיע לשובר קופות עצום בישראל. הלהיט ההוא היה סתם פולקלור מצועצע אך לא מזיק, אך עכשיו הבמאי מציג סרט חדש בשם "הנזיר והרובה", ומתיימר להציג בו סאטירה נושכת.

הצרה שאין לה באמת שיניים - רק שפתיים, עמם היא מלקקת לקהל הבינלאומי, בעיקר האמריקאי. לא פלא שהתוצאה זכתה להקרנת בכורה בפסטיבל טורונטו היוקרתי ולביקורות משתפכות מצד התקשורת שם.

הסרט עלה אצלנו באולמות לפני שבועיים. הוא מתרחש ב-2006, על רקע המעבר של הממלכה הקטנטנה משלטון מלוכני לבחירות דמוקרטיות, ומשתמש ברקע הזה כדי להמחיש כיצד השיטה הנאורה הזו מובילה לקלקולים ופילוגים לא נאורים. התסריט לא עושה זאת בצורה חדה במיוחד, ובכל מקרה לא ברור מה הוא מנסה להגיד. אם האמירה היא שדמוקרטיה זו לא שיטה מושלמת, זה די ברור, ואם היא שאולי בעצם עדיף לא לחיות בשלטון דמוקרטי, אז זה די מסוכן.

בצד זאת, הדרמה הקומית מציגה גם עלילת משנה משונה, במסגרתה אספן נשק אמריקאי מגיע לממלכה בחיפוש אחר כלי נשק יקר ערך מתקופת מלחמת האזרחים. הסיפור הזה, בשמו נקרא "הנזיר והרובה", מאפשר לסרט לירות חיצים לעבר האובססיה האמריקאית לנשק. באחד הדיאלוגים, למשל, אומר בהוטני אחד לאחר "באמריקה יש יותר כלי נשק מבני אדם", ובשלב הזה אני מניח שהקהל אמור לזעוק "כל כך נכון! הוא כל כך צודק!". נכון, סאטירה ליברלית בדרך כלל מאכילה בכפית, אבל כאן זה ממש מוגזם. לא ברור גם מה הטעם לעשות סרט בהוטני על בהוטן אם בסופו של דבר המטרה היא לספר לנו דברים שכבר ידענו על אמריקה. חסרה רק סצינה שבה בהוטני אוכל מנה צנועה של אורז וצוחק עם חברו "באמריקה אוכלים צ'יפס ושותים מילקשייק לארוחת בוקר".

את האספן האמריקאי מגלם הארי איינהורן, שזה התפקיד הקולנועי הראשון שלו - ובתקווה, גם האחרון. הוא שחקן לא מקצועי, שהביוגרפיה הרשמית שלו ברשת מגדירה אותו בתואר המפוקפק "אמן רב-תחומי". ואכן, האמן המולטי-דיסציפלינרי מספק כאן את אחת מתצוגות המשחק המזוויעות שראינו לאחרונה.

נכון, הנופים יפהפיים, אבל כמו בסרטו הקודם, גם כאן התחושה היא שהבמאי מעצב אותם כגלויות תיירותיות מלוקקות ומתחנחנות. אפילו הקצב האיטי לא באמת מאתגר את הצופים, כי התחושה היא שהבמאי בכוונה מורח את העלילה, כדי שהקהל הבינלאומי יגיד "אוי, איך הבהוטנים האלה יודעים לקחת את הכל באיזי". בקיצור, כיף שטורחים להעלות אצלנו סרטים חדשים בימים כאלה, וכיף כפליים שמנסים דברים אחרים ולא רק להיטים הוליוודיים, אבל מה לעשות ש"הנזיר והרובה" הוא תוצר מעצבן למדי, ולמעשה הרבה פחות אותנטי מבלוקבסטר הוליוודי ממוצע?