תאמינו ל"חמישייה הקאמרית". במעין וריאציה מזרח תיכונית מורבידית על נבואות "משפחת סימפסון", בשנים האחרונות נדמה כאילו יותר ויותר מהמערכונים האבסורדיים של הסאטירה המיתולוגית קורמים לנגד עינינו עור וגידים. ואין כאן הכוונה רק למערכון ההוא על יגאל עמיר, או לעסקנות המלוכלכת של פלדרמאוס. מה תגידו על המערכון הנשכח הזה, שבו דב נבון מנסה לשכנע את שי אביבי ששידורים חיים של משחקי טטריס הם הדבר הבא? הלצה חביבה? רק לכבשים כמוכם: הספורט האלקטרוני הפך את ההלצה למציאות. השבוע בהיכל מנורה, הנבואה התגשמה.
תקציר הפרקים הקודמים: זה כבר כמה שנים טובות שתעשיית הגיימינג שולחת זרועות תמנון לעבר כל ענפי עולם הבידור. כיום זאת תעשייה שמגלגלת מחזור שנתי גדול מזה של הקולנוע והטלוויזיה ביחד. הוויכוח הנושן שמא משחק יכול להיחשב אמנות או תרבות פחות מעניין את הדור הצעיר; גיימרים מקצועיים, יוטיוברים וכוכבי אי-ספורט הם אייקונים לכל דבר עבורו. ענקיות התקשורת הגדולות שורפות מיליונים במאבקי רכש של כוכבים שכל תהילתם באה להם מסרטוני משחק בפורטנייט, מיינקראפט ורובלוקס. ויש את בראול סטארס.
בראול סטארס (Brawl Stars) הוא משחק וידאו אסטרטגי חינמי, מסוג זירת קרב מרובת משתתפים, שפותח על ידי חברת המובייל הפינית סופרסל והושק בשנת 2018. ההשקה שלו היתה הצלחה מטאורית אבל כמו משחקי מובייל רבים, תוך שנים לא רבות נתוני השימוש צללו בחדות. אלא שסופרסל, סוג של אורים ותומים בתחום הפרשת הדופמין, לא התייאשו והחליטו להעניק למשחק מתיחת פנים. הרענון הצליח מעל למשוער: בשנתיים האחרונות הפך המשחק ללהיט בקנה מידה אפי, מונופול בקרב הדמוגרפיה הצעירה. אם יש לכם בבית ילד בן 6-12, כנראה שלא צריך לספר.
"מנורה סטארס", האירוע שהתקיים השבוע בהיכל מנורה מבטחים, הוא דוגמה חיה לעוצמתו של המשחק ולבום האדיר של תעשיית הגיימינג בכלל. היוטיוברים הישראלים דה כהן, מאסטר אוהד וקפטן בן הביאו לישראל כמה משחקני הבראול סטארס המובילים בעולם - טודיקס, ויטיזים, נייסשוט והשחקן המדורג במקום הראשון, חואן קרלוס. "אליפות העולם בבראול סטארס", נכתב במודעה. תואר לא רשמי כמובן אבל מה זה חשוב. מה שתוכנן במקור כאירוע חד פעמי התנפח עקב ביקוש רב והפך לבסוף ללא פחות משישה (!) מופעים סולד אאוט (!) בהיכל הענק בתל אביב. עשרות אלפים גדשו את המקום ביומיים האחרונים - מספרים שאפילו נועה קירל, טונה ורביד יכולים רק לפנטז עליהם בירקון.
כל האקספוזיציה הזו לא כאן (רק) כדי להכיר עולם חדש למתקשים. היא נוגעת למהות של האירוע המוזר והמעניין הזה שנקרא "מנורה סטארס". בעוד שהפקות-חופש-גדול אחרות - "ספר הג'ונגל", למשל - נשענות על ההנחה שהתוכן צריך לקסום במידה שווה ככל האפשר להורים ולילדים, "מנורה סטארס" נשען על ההנחה שאם לא תקנה כרטיס הילד שלך יחכה לך בפינה חשוכה. אירוע פער-דורות מובהק.
על הבמה נפרשו שני דלפקים, כמו בשעשועונים של פעם. בכל צד ניצבה קבוצה במדי מדינתה: המתחרים מישראל משמאל, האורחים הברזילאים מימין. האירוע קושט בשלל ריקודים, פזמונים ויראליים ואירוחים של כוכבי רשת (שאוט אאוט לגברת שווארמה שבאה לפתוח סטאר דרופ), אבל לב העניין היה טורניר בראול סטארס בהקרנה ישירה על מסך גדול. פשוט ככה. משחק מובייל בפומבי תמורת כמה מאות שקלים למושב. ההורים בהיכל נראו מבולבלים, לעיתים אבודים, כמה אפילו קצת כועסים ("תת רמה", מלמלה שכנתי למושב); הילדים יצאו מגדרם. כל מתחרה בינלאומי זכה לרגע תהילה רוק סטארי שהרעיד את ההיכל. אפילו היוטיוברים הישראלים התקבלו בתשואות היסטריות. איל קיציס, ידוען איי ליסט שישב עם ילדיו מושב מאחוריי, הצליח לעורר עניין בקרב הקהל הצעיר רק כשרכן לעבר שורת ילדים לצידו וניסה לשכנע אותם שהוא מאסטר אוהד.
אמא אחת התווכחה עם המאבטח מי יותר סובל (-"אנחנו פה משבע בבוקר!", -"לפחות לכם משלמים!"). הורים אחרים ניסו לפצח את סוד הקסם. אבא אחד לא הפסיק לדבר על כמה שהמשחק אלים, ושזה בטח מזכיר לילדים את המלחמה. אבל האלימות של בראול סטארס היא אלימות בלתי-אלימה במפגיע. להיפך, יש בה משהו חמוד, חינני, לא תוקפני. היא לא שיקוף אפל של תקופתנו. היא בועה נחמדה שבה אפשר לירות בלי שיירד דם. להרביץ בלי שייכאב. משחק חמוד וממכר. כל היתר השלכות של מבוגרים.
דבר מוזר, פער דורות. כשילדי הניינטיז, שגדלו על גיבורי תרבות אפלים ומרדנים סטייל קורט קוביין, ניסו לדמיין איזה סוג של מרחק יפריד בינם ובין הילדים שלהם, הם חזו בדרך כלל הקצנה של אותו תהליך ("בטח כוכב הנוער הבא יתפלש בצואה ויטיף לרצח"). אבל להיסטוריה אין היגיון, יש לה הומור אכזרי. זה בא לנו בהפוכה. הדור שמתחתינו העלה על נס את הגיק. מידל אותו, פירמט אותו, הפך אותו לערס. עכשיו הערס הוא גיק והגיק הוא ערס. קיבוץ גלויות שמבלבל את המילניאלים, אבל בתכלס הוא די מקסים. להגיד שנהניתי? נהניתי לראות את הילד שלי נהנה. והוא לא סתם נהנה. הוא חזר עם כוכבים בעיניים. לא משועשע, לא מחויך. מאושר ממש. בקיץ של 2024 זה הרבה יותר מקצת. למי איכפת אם נהניתי.