חוויה מוזרה עד מאוד ציפתה למי שצפה אמש בקשת 12. מסוג האירועים שנראים הזויים אפילו בימים שכאלה, שסודקים חלק מאמונות היסוד שלנו לגבי כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על החיים האלה. בעוד הצופים מתיישבים על הספה ומתלבטים במה לצפות - הם נחטפו אל מסע בזמן, משהו כמו 35 או 40 שנה לאחור.
איך היה במנהרת הזמן? זה היה כל כך מופרך, עד שבשלב כלשהו שקלתי להתקשר למשטרה כדי לדווח על זכיין של ערוץ מסחרי שמוחזק נגד רצונו: במשך קרוב לשעתיים השתלט על המסך רפי גינת ועשה בו ככל העולה על רוחו, כאילו הוא מקיים איזה סעיף סודי בפסק בוררות שבו זכה נגד קברניטי "קשת", שקובע שהוא מקבל את הערוץ לשעתיים לרשותו, כדי לשדר בו כל מה שיעלה על דעתו (למען הסר ספק, לא מדובר בידיעה אלא באחת ההשערות שנזרקו לחלל האוויר, עת ניסתה משפחתי להבין את המתחולל לנגד עיניה).
אני מודה שפספסתי את הסימנים המטרימים. אמנם צרוף המילים "כלבוטק חוזרת" עורר בי תמיהה קלה: הרי הטלוויזיה שלנו מפוצצת בתכניות צרכנות - מכאלה ששולחות מוצרים לבדיקות מעבדה ועד כאלה שמאתרות נוכלים קטנים ורודפות אותם במקום רשויות החוק שהיו ואינן עוד. ובכל זאת, חשבתי לעצמי, אולי מדובר באג'נדה חדשה, אולי מבקש מישהו לנצל את שלהי אוגוסט כדי להריץ פיילוט בשידור חי.
אי הנוחות גברה עת צפיתי בפרומו לתכנית, בשיחה בין רפי גינת לגיא פלג (בשבתו כעודד בן עמי, בין 18:00-19:00): זו הייתה שיחה מוזרה, מבוימת מדי אפילו בשביל שתי דקות שנועדו לקדם תכנית פריים טיים חדשה. אז גם הבנתי לראשונה שמדובר באירוע חד פעמי, כלומר - לא "כלבוטק" "חוזרת" בסדרה של תחקירים שתרעיד את אמות הסיפים מדי שבוע, אלא רק מבליחה מנבכי ההיסטוריה - כלומר, יותר "חיים שכאלה" ופחות תכנית צרכנות אפקטיבית.
ההתחלה נראתה כמו פרודיה מודעת היטב לעצמה (לוותיקים שבין הצופים: "חיים שכאלה" יותר בסגנון מסיבת הסיום של דן בן אמוץ ופחות עמוס אטינגר): נראה היה כאילו רפי גינת מנסה לשוות לקול הבס שניחן בו עוד קצת פומפוזיות, לא רק ווקאלית אלא גם טקסטואלית, למשל בתחקיר המזרקות, שבמהלכו חזר שוב ושוב על המילה "זאטוטים" והבטיח שתכף נגלה ש"יש צד אפל למים העליזים". כאילו רפי גינת מנסה לחקות את אדיר מילר שמחקה את רפי גינת.
מזרקה של חיידקים
האמת? מכל התחקירים שהובאו אמש לעיון הצופה, זה היה הרציני יותר. אמנם הייתה הגזמה, גם מצד אנשי המקצוע שרואיינו בתכנית, באשר למידת הסכנה שאורבת לילדים שמקפצים בין זרמי המזרקה (עם כל הכבוד לסכנות הבריאותיות, אני מהמר על כך שהחלקה על רצפה רטובה גרמה ליותר פגיעות בילדים מאשר החיידקים במים), אבל בסך הכל תחקיר לגיטימי - ואפילו אז, עולה השאלה: למה לא במסגרת כתבה באחת ממהדורות החדשות?
עד כאן החלק ההגיוני יותר של המשדר, כי מכאן זה הלך והתדרדר, לא בדיוק ברמה אלא במובן שאפילו אי אפשר לשפוט בעין בוחנת, כמו למשל השיחה עם אביב לביא, עיתונאי ואיש רדיו ותיק ומוערך, שיש לו רקורד של טיפול מוצלח בבעיות שבין האזרח לרשויות או לגופים גדולים שעושים בו כרצונו.
תחילה סברתי שמדובר בניסיון להציג גרסה מעודכנת יותר של פינתו המיתולוגית של גדעון רייכר ב"כלבוטק" "ההיא", אבל השיחה בין השניים הייתה הזויה, ממש כך. במרכזה עמדה הקלטה שערך לביא לפני עשר שנים (!) בנוגע למהירות התגובה של מוקד חברת המים של פתח תקווה. אני נשבע שהרצתי את ההקלטה לאחור שלוש פעמים כדי להיות בטוח שאני לא הוזה ושמועלית כאן באוב שיחה מלפני עשר שנים, שבה התבשרו הפונים - על ידי המענה האוטומטי - שלפניהם משהו כמו 20 שעות המתנה...
אני נשבע שהייתי בטוח שמדובר במבוא לתחקיר עדכני יותר, אלא שלביא מיהר לקבור גם את התקווה הזאת בהכריזו על כך שמאז (עשר שנים!) תוקנה התקלה והיום השירות הוא מהיר. במילים אחרות, אפילו אם היה מדובר בפיילוט בשידור חי לתכנית צרכנות בהנחיית רפי גינת, שבה לאביב לביא תהיה פינה קבועה, זה היה רע לתפארת.
את אותם דברים אפשר היה להגיד למשל גם על פינתו של נחמיה שטרסלר, מנסה לשחזר את המיתוג שלו מן העבר: "אז שלא יעבדו עליכם" בסיפור שסופר כבר אלף פעמים על ניסיונות הרשתות הקמעונאיות להתחמק מחובת סימון המחירים (אגב, דיון מעניין ומורכב שיש בו יותר מצד פופוליסטי אחד, שלמרבה הצער לא התקיים באולפן). אפילו הדאחקה הקטנה של גינת מחקה את שטרסלר, רגע לפני שיחליפו כפכופים, התפספסה לגמרי.
"קומפלט" מהגיהנום
כך אירע שכמו שקורה לעיתים כאשר מחכים זמן רב מדי למנה העיקרית (באמצע הוגשו לצופים דגים עם חומרים כימיים. שוב, תחקיר ראוי, אבל כזה שהיה יכול להיות מובל למשל בידי מעיין פרתי בשבע בערב ולא על ידי סיאנס של "כלבוטק" בפריים-טיים), משהו בתיאבון שלי כצופה נדפק - ובכל זאת, סקר חומוסיות הוא דרך מעלה להדביק ישראלי לטלוויזיה, אז נשארתי.
גינת השתדל לשוות לבדיקות המעבדה שלו תוקף של תו תקן שקובע מה ראוי למאכל אדם ומה פסול. גם כאן אני חייב להשיג על אזהרות המומחים. אחד מהם סיפר למשל שגם כאשר אנחנו מכינים חומוס בבית ומכניסים אותו למקרר, אחרי יומיים כבר יופיעו בועות של תסיסה.
ובכן, כמי שמשרה גרגרים, מבשל, מתבל וטוחן - כמעט מדי שבוע (רק כדי לא לרכוש "ממרח חומוס" ממדף הסלטים בסופרמרקט), אעיד שהדבר העיקרי שנדפק בחומוס טרי שהושאר במקרר הוא הטעם. מבחינת בריאות, אפשר לצרוך חומוס טרי שנשמר בקירור גם כמה ימים לאחר ההכנה.
הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו של תחקיר החומוס הוא שהוא אכן איתר את החומוסיות הטובות בישראל, שמות שכל ישראלי אוהב לגלגל על הלשון ולנגב בפיתה עם חריף בצד. לגבי הממצאים, ובכן - אם לשפוט עניינית, הרי שהתגובה הבוטה של אבו-חסן למשל, מעמידה מעליהם סימן שאלה גדול. החומוסייה הוותיקה והמצליחה (בלשון המעטה) מאשימה את "כלבוטק" בשיבוש התחקיר.
מדובר בתגובה שלא יכולה לעבור כלשונה, לא יכולה לחיות על המסך מילה כנגד מילה עם מה ששודר אודות החומוס המזוהם-כביכול. רוצה לומר, אחד משני הצדדים משקר - וכאשר אתה מביא תגובה שמאשימה אותך בשקר מכוון, אתה חייב להיות מסוגל לסיים את הקראת התגובה בהפרכה שלה. גינת לא עשה זאת. למה? לא ברור, אבל הצופה נשאר בתחושה לא נוחה באשר למה שראו עיניו - ולא בגלל ספירת השמרים בחומוס.
אחרי שאיחלתי לעצמי למצוא יום אחד מישהי שתאהב אותי כמו שרפי גינת אוהב לומר "קוליפורמים צואתיים", חשבתי מחדש על כל הנושא: אכלתי בכל החומוסיות שנסקרו בכתבה ושרדתי כדי לספר. רוצה לומר - המוניטין של חליל ברמלה, אבו חסן ביפו, סוהילה מעכו או אבו מרון מחיפה (חלק מהחומוסיות שכיכבו בתחקיר), נבנה במשך עשרות שנים שבהן שבו אליהם לקוחות, חלקם על בסיס יומי, אכלו, נהנו, נגבו את הצלחת - ושבו למחרת.
איזו ספירה של מנת חומוס שנלקחה במשלוח ונבדקה אחרי זמן מה (עם כל הכבוד למאמצים לשמור אותה קרה), יכולה לנצח עסקים כאלה, שלא השקיעו שקל בפרסום ובכל זאת צמחו להיות אימפריות שחלקן מפרנסות כבר את הדור השלישי למייסדים?
געגועיי לרוממה?
בעוד אני מנסה להבין את ההיגיון הצרכני שמאחורי הבדיקה, הגיע החלק שהצליח להתעלות על כל ביזאר. רפי גינת פרגן בפריים טיים לשני מקומות שבהם הוא אוהב לאכול... הפעם לא היה כאן אפילו ניסיון להעמיד פנים שמדובר בתחקיר, אלא פשוט "לחשוף" את המקומות שגורמים לגינת (על פי עדותו) להיכשל בניסיונותיו לרזות. אני מודה שלא ניסיתי עדיין את ה"סמבוסביח" מפתח תקווה (נראה טעים, אין מה לומר) לעומת החאצ'פורי מרמלה (אכלתי ונהניתי מאוד!), אבל זה עדיין לא עונה על השאלה "למה?"
למה לסיים תוכנית שאמורה לעסוק בתחקירי צרכנות עם סוג של ביקורת מסעדות שנראית כמו טובה אישית לשני מסעדנים-חברים? אפילו אם יימצא לזה נימוק, מה הטעם לקחת כתבה מהסוג שהתרגלנו לראות בשעות אחר הצהרים בטלוויזיה, שיטוט של כתב אוכל תורן בין מזללות ולהגיש אותה לציבור בעשר וחצי בלילה?
כאן נגמר החלק הראשון של התכנית והצופים הוזמנו למה שגינת כינה "אולפן כלבוטק", שם קוד לקליפ של כתבות איקוניות מן העבר. אני מודה שבשלב הזה, רגע לפני שנטשתי את השידור על רקע תמונות של עובדי מפעל שימורים דורכים על כרוב ברגליים יחפות (אללי, אני קשיש מספיק כדי לזכור את המקור!), נעורה בי לפתע מחשבה חיובית ראשונה מזה למעלה מ-90 דקות: מה שהחל אצלי כהפתעה, כאילו מישהו אמר לעצמו "סוף אוגוסט, ממילא אף אחד לא צופה בזה" ותקע קלטת של "חגיגה בסנוקר" למכשיר הווידאו (המינוח הארכאי בהתאמה לשנות השמונים), הפך להכרת תודה:
יש סיבה לכך של"כלבוטק" המקורית היה 100% רייטינג. לא הייתה לנו אלטרנטיבה. כלומר, העובדה שפעם לא הייתה לנו ברירה אלא לצרוך את השטויות האלה, היא שהפכה חלק מהם לאיקוניים. פה לא נזקקתי כבר לשום בדיקת מעבדה שתתמוך בתוצאות. בימים שבהם שבה לחיינו החרשה הקיומית מלפני עשרות שנים, אין צורך להשלים את אווירת הרטרו עם טלוויזיה שאבד עליה הכלח.