מאז פרוץ החקיקה המשפטית והמחאות נגדה, שהבהירו ללא מעט אנשים שבצד השני של הקשת הפוליטית בישראל מצויים אנשים שכלל לא מוכרים להם, נשמעים דיבורים על "שתי מדינות". אחת ליברלית ושוחרת שלום והשנייה דתית ומקדשת את שלמות הארץ. כמובן שמדובר במעין שעשוע אינטלקטואלי (גם אם בנסיבות לא משעשעות כלל וכלל הנראה שגם לא אינטלקטואליות במיוחד) יותר מאשר ריאל-פוליטיק, ובכל זאת, זהו ביטוי נאמן לקיטוב שפשה בחברה הישראלית לאורך שנות כהונתו הארוכות של בנימין נתניהו כראש ממשלה.
זה לא שהתנועה הציונית לא ידעה מחלוקות דרמטיות בעבר - מרצח דה האן (שבחודש יוני מלאו לו 100 שנים בדיוק), דרך פרשת ארלוזורוב (91 שנים) וכך הלאה - הסזון, אלטלנה - ומי שרוצה מוזמן להמשיך לרצח אמיל גרינצוייג וכמובן - רצח רבין. רוצה לומר, היו בעבר הרחוק והקרוב יותר מחלוקות שהביטוי שלהם היה קיצוני אף יותר מאשר קבוצת מפגינים שחוסמת את נתיבי איילון או פרש משטרתי שרומס מפגינה, אחות של חטוף בעזה, אבל מעולם כמעט לא הייתה מחלוקת על העובדות, אלא רק על הפרשנות להן.
המסגרת העובדתית של החדשות כמעט שלא הייתה נתונה לוויכוח גם כאשר המסקנה הייתה שונה לחלוטין. המסגרת הזאת התהדקה מאוד לאחר קום המדינה וביתר שאת לאחר הקמת רשות השידור והטלוויזיה הישראלית. הכותרות במהדורת "מבט" ההיסטורית היו בשחור לבן לא רק בגלל הטכנולוגיה של אותם ימים, אלא בעיקר בגלל שהן שיקפו (לכאורה?) את המציאות. מדינה שלמה התכנסה בכל לילה בתשע בערב ועקבה אחר מחוגי השעון שריצדו על המסך בדרך לשמוע את מוצא פיו של חיים יבין משקף אליה את המציאות. זה לא אומר שלא היו דעות שונות, שלא הייתה דמוקרטיה (עובדה שהליכוד החליף את המערך במאי 1977), אבל היא ביטאה שתי פרשנויות שונות למציאות אחת.
חטא אוסלו
מפתה להאשים את התקשורת הפיראטית שצמחה בשולי הימין והתמסדה-הולבנה אט אט תחת שלטונו, מערוץ 7 בעל המאפיינים הכהניסטים ועד לערוץ המורשת, ערוץ 20, שהפך לערוץ 14. אלא שקצת כמו במיינסטרים הפוליטי של השמאל, שיכול להאשים רק את עצמו על שדחה אנשים שייצגו חלקים אותנטיים בעם ודחק אותם למפלגה יריבה (ספסלי הימין הישראלי לדורותיו מלאים במי שנדחו על ידי מפא"י, מדוד לוי ועד למירי רגב), כך גם התקשורת הישראלית.
אלמלא הייתה זו מסרבת להתפכח מחלום אוסלו, מכנה (בהתחלה) את נרצחי הטרור "קורבנות השלום" ובונה את המיתוס השקרי (בהמשך) לפיו הסיכוי לשלום אבד בגלל שהימין החליט לחסל את רבין, לא היה צומח בגינת החמד שלה הקיקיון שנקרא ערוץ 14, שפירות הבאושים שלו הופכים למצרך מבוקש יותר ויותר על ידי צרכני תקשורת רבים.
מה שהחל כמעט כגימיק - למשל עם בן כספית שמשדר בערוץ 12 וינון מגל שמשדר בערוץ 14 - ואחר כך שניהם נפגשים כדי להתגושש ולהתפרנס באותו אולפן רדיו, הפך למציאות נפרדת שקיבלה אמש ביטוי קיצוני על מסך הטלוויזיה. לפני שנמשיך להציג את המסך המפוצל שנשקף אמש אל צופי הטלוויזיה, נציין שלא מדובר בשני חצאים. כלומר - למרות הפופולריות הגואה של ערוץ 14, הרי שמהדורת החדשות שלו היא עדיין לא בתחרות עם זו של 12, בוודאי אם מצרפים לה גם את מי שצורכים חדשות דרך הערוצים 11 ו-13.
על אף שתכנית קיצונית כמו "הפטריוטים" מצליחה למשוך אליה צופים יותר ממהדורת החדשות המרכזית של הערוץ, היא עדיין לא מגיעה (לרוב) אלא לכדי שליש מכמות הצופים בפריים טיים של ערוץ 12. ובכל זאת, מעניין היה לראות את מה שהוא כבר מזמן לא שני ביטויים פרשניים של אותה מציאות, אלא שני ייצוגים שונים שלה.
אואזיס בקפלן
בערוץ 12, כבר משעה ארבע אחרי הצהריים (עופר חדד ועמליה דואק), דרך רפי רשף, המשך בעודד בן עמי ועבור לקרן מרציאנו, עודדו את העם לצאת לרחובות ולמחות. חלק עשו זאת כמעט במפורש, חלק עשו זאת באמצעות מתן ייצוג לסיפורי החטופים שנרצחו, למשפחות החטופים, לפעולות המחאה הקטנות יותר שנערכו לאורך היום - וכמובן להודעת יו"ר ההסתדרות על השבתת המשק.
אני לא מטיל ספק לרגע בתום ליבם של עורכי, כתבי ומגישי החדשות, בעיני עצמם (וגם בעיני, למען הסר ספק) הם עשו מעשה ערכי של נקיטת עמדה. ועדיין - חלק גדול מהאירוע המרכזי של הערב, הפגנת ההמונים (כמה בדיוק? קשה לדעת, אבל אפשר בהחלט לומר שהייתה זו ההפגנה הגדולה ביותר שידע המתחם שזכה לכינוי "קפלן" מאז החליף את כיכר רבין) היה יציר כפיהם, כולל שידור של תמונות מתחנת השלום של המוני בית ישראל נוהרים להפגנה. אין ישראלי שלא חיכה בתור הווירטואלי לכרטיסים לאואזיס, בשבת האחרונה, כדי לדעת שככה בדיוק יוצרים הייפ.
זה לא שהם המציאו משהו, חלילה - בטח שלא את המציאות הטראגית שבה אנו חיים, שבסופו של דבר היא זו שהניעה את ההמון לרחובות, אבל היא תחזקה ותדלקה את הצורך לעשות "משהו" - וקצרה את הפירות בצורת אייטם מרכזי (הפגנה חסרת תקדים) שהיא הייתה שותפה להפקתו.
וזה עוד החלק הטוב של הסיקור החדשותי. כי אם בערוצים 11, 12 ו-13 (למעט שעתיים של "הפסקת-ימין" בהגשת איילה חסון, בין 18:00 ל-20:00 ב"כאן 11". תכנית רעה ולא בגלל העמדות שהיא משקפת אלא בעיקר בגלל סגנון הגשה נוראי ופאנל שבחלקו הוא קולקציה של תמהוניים: אתמול התנהל שם ויכוח אודות האם חיסול החטופים היה בהוראת סינוואר או החלטה של החוטפים בשטח, על דעת עצמם - כאילו שמדובר במשהו שאפשר לדעת ולא רק לנחש), שיקפו מציאות שעליה העמיסו גם מטען פרשני-ערכי, הרי שבערוץ 14 ניסו להילחם במציאות.
ה"התחקיר" של 14
זה מתחיל עם מתן יותר ווליום לרצח שלושת השוטרים בצומת תרקומיא על פני רצח ששת החטופים (לא רק בזמן הדיונים, אלא אפילו בסדר הצגת התמונות והשמות, כמו באייטם הפותח של המהדורה המרכזית בהגשת מגי טביבי), רצח כואב ונוראי שמוכרח לקבל ביטוי הולם במסגרת עיקר החדשות, אבל הוא בפירוש לא הסיפור המרכזי של היום שהיה.
זה ממשיך עם הצגת השביתה במשק ככישלון (העובדה שעיריות שמזוהות עם הליכוד התקפלו אחרי שאוימו על ידי מפלגת-האם, לא שינתה מהותית את העובדה שרוב אזרחי ישראל לא יצאו הבוקר לעבודתם) וזה מסתיים בהצגת המערכה בעזה כהצלחה גדולה "פסע מניצחון" אם תרצו.
כך למשל, בעוד בערוץ 12 נחשף הציטוט המטורף מפי שר ששואל, בתום יום נוראי לעם ישראל: "מה כבר קרה?", עסק התחקיר המרכזי של המהדורה המרכזית בערוץ 14 בהידלדלות מצבורי הנשק של חמאס. המקור האנונימי, אבל "שבקיא היטב בפרטים" הסתמך בעיקר על הכפלת מחיר האקדחים בשוק השחור בעזה. כל הצגת התחקיר ארכה בערך 2 דקות (לא כביטוי) ולאחריו סיכמה טביבי: "דברים חשובים מאוד. תודה על התחקיר המעמיק" - כלומר לא רק אג'נדה מעוותת, אלא גם עיתונאות בסטנדרטים נמוכים עד מאוד.
חדשות ומשמעותן
אם המדורה, שאמורה לשקף את המציאות, אבל משקפת מציאות אלטרנטיבית לפיה המדינה פורחת למרות המלחמה שנאסרה עליה, מה כבר נגיד על "הפטריוטים", שנעה בין שני קטבים: לעג לשמאל הבוגדני, סוכן אמריקאי שמונע ניצחון יהודי מפואר, לבין שיר הלל לעוצמתו ואיתנותו של נתניהו?
אצלה הסכנה העיקרית למדינת ישראל היום אינה השבר העמוק שנובע מהכפפת המאמץ להשבת החטופים למתמטיקה קואליציונית, אלא "הסלמה בהסתה כלפי ראש הממשלה" (נושא שעבר כחוט השני בין "ריקלין וסג"ל" עד לתכניתו של ינון מגל).
נתחיל לארוז: בניגוד למקובל לחשוב, התפצלותו של המסך בישראל לא מבשרת פלורליזם תקשורתי מבורך. על ערוץ חדשות שמפרש את המציאות תמיד ימינה, צריך היה לברך גם מי שמתנגד לפרשנות עצמה, אבל זה בפירוש לא המקרה של ערוץ 14.
אפשר לטעון בהחלט נגד הערוצים 11, 12 ו-13 שהם משקפים אג'נדה. הבעיה היא שערוץ 14 לא משקף אג'נדה אלטרנטיבית אלא רק תעמולה, כזאת שמאחר שהמציאות טופחת על פניה בכל יום מחדש, לא רק מייפה אותה אלא מעוותת אותה לחלוטין.
אין לי בעיה עם אראל סג"ל שקובע שההפגנות ברחובות מבטאות "טרללת" כלשונו, במובן של שיבוש ההיגיון (צריך להבדיל בין ויכוח מר שיש לי עם עמדתו לבין העובדה שמדובר בפרשנות לגיטימית למציאות שבה רוב העם תומך בעסקה), או עם פרשנות לפיה השבתת המשק על ידי גורם שאמון על יחסי עבודה בגלל עניין ערכי, היא אינה חוקית. יש בעיה עם הצגה חדשותית שאינה משקפת את המציאות כהווייתה, שלא מבדילה עוד בין חדשות ומשמעותן (הפרדה שעדיין מתקיימת בערוצים האחרים, למרות העמדה שמקבלת ייצוג עודף בפרשנות).
אותו הטנק
אגב סג"ל וריקלין, בתכניתם דיבר יהושע שני, איש "פורום הגבורה" ואביו של סרן אורי שני ז"ל, שנפל ב-7 באוקטובר. הוא התבטא (בין היתר) נגד יו"ר ההסתדרות, ארנון בר דוד, שהיה המ"פ שלו בשריון ועתה מוביל שביתה כללית במשק. לא אתווכח חלילה עם אב שכול, אבל כשהוא מוחה נגד העובדה שדבריו אינם מקבלים ביטוי בערוץ 12, אפשר לשאול האם ערוץ 14 היה מצרף לפאנלים שלו נציגים של "אחים לנשק" למשל?
את השאלה הרטורית הזאת נשאיר באוויר - ורק נתגעגע לימים שבהם אפשר היה לכנס, ברגע האמת, את כל העמדות בישראל אל טנק אחד שיורה לעבר אותה המטרה, כמו בעתות חירום קודמות, כמו בימים הראשונים למערכה הנוכחית, לפני שמי שנאחז בשלטון בציפורניו הפסיק לשווק לנו באמצעות ערוצי החצר שלו רק פרשנות שונה והתחיל לשקף אלינו מציאות מדומה.