ילדותית

לא מאוד נעים להכריז זאת כבר בראשית, אולם "המראות ונחיתות" (מודן) של דנה צימרמן אינו עתיד להיות הבשורה הבאה של דור הסופרים החדשים, או אפילו פריט שישביח אותו. צימרמן, תסריטאית ועיתונאית תל אביבית צעירה, מרכיבה אוסף סיפורים קצרים שבמרכזם פואנטה מטלטלת, שאמורה להותיר את הקורא הלום ונסער. אונס, רצח, תאונה קטלנית, נכויות וטירוף הינם חלק מהמטעמים הלא סימפטיים שמלעיטה צימרמן את דמויותיה ואותנו. אבל לשם מה? קשה לומר, שהרי סיפור מפותח של ממש לא מצוי שם.

המגמה של צימרמן, כך נראה, היא להאיר את צידן האפל של מי שאינן דווקא דמויות אזוטריות אולטימטיביות. חדשני זה בטוח לא, אבל לפחות עם פוטנציאל ליצור עניין. רק מה, לא נועזות מפגינה צימרמן, ולא על ביזאר אמיתי היא מספרת, אלא על קומץ דמויות לא אמינות שפועלות ללא נימוקים וצידוקים הגיוניים בטווח הגבולות הצר של מציאות משעממת.

ניקח למשל את שרון קצרת הרואי המתבשרת כי או-טו-טו היא עתידה להתעוור לחלוטין. שרון מחליטה לנסוע לבדה לאי טרופי מדהים, להסיר לחלוטין את משקפיה ולכפות על עצמה, טרם עת, עיוורון. סתם כך, בשביל להתאמן. מילא שהרעיון נשמע מופרך מלכתחילה, הלא זה תפקידו של הסופר, להפוך את הלא סביר לסביר או לפחות למובן ואמין. העניין הוא שצימרמן כלל אינה שוקדת על בניית מניעים ומשמעות שעשויים להבהיר את ההתנהלות התמוהה, ומיד מסבה את העניין למזמוזים לסביים ולסצינת אונס, שבעצמם אינם אומרים דבר.

"דנה צימרמן אינה חסה על גיבוריה", כותב העורך בגב הספר, כאילו רצה להעיד על התמסרותה חסרת הרחמים של הכותבת לסיפור אותו היא מספרת. נו, אז מה? האם כה נדיר שיוצר מעמיד את גיבוריו באתגרים מפותלים בכדי לייצר דרמה? ברור שלא. רק שאצל צימרמן, חוץ מאפקט חולף של זעזוע לא נוצר דבר. גם זה לא נדיר, אם נסתכל לדוגמה על תנובת הזמן האחרון, נוסח סמדר שיר. אולם צימרמן ודאי שאינה חפצה להימנות על קטגוריית מלודרמת טיסה אלא להיכלל בנישת הכותבים החדשים המבקשים להציע מודעות צעירה, בהירה ונטולת עכבות.

רק שלא די שהבחירה בנושאים טעונים "מהחיים" - כמו אונס, שיגעון, בגידה וכו' - מפגינה דלות יצירתית, אי היכולת לפתח אותם בצורה מורכבת ומעניינת עושה בהם שימוש פרובוקטיבי כמעט לא מוסרי. מה שנותר הוא ספר ילדותי שבמקום תובנות עמוקות מייצר זיופים רדודים.