הערוצים שוב נפלו לספין של ביבי. מדהים איך עיתונאים רציניים נופלים שוב ושוב

הספר "כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה" של העיתונאי עקיבא ביגמן (הוצאת סלע מאיר, 2019) נכתב בזמן אמת כספר עיון רציני לכל דבר, אך כיום הוא מרגיש כמו ספר מעולמות הפנטזיה או המדע הבדיוני. אירונית במיוחד היא פסקת הסיום שקובעת שבעתיד יזכרו את נתניהו כאחד משלושת המנהיגים הגדולים ביותר של העם היהודי בעת החדשה, לצד דוד בן גוריון ובנימין זאב הרצל. "בנימין נתניהו", חותם ביגמן, "ייזכר ככל הנראה כאדם שהפך את ישראל מישות פוליטית ארעית ותלותית - פרובינקיה יודיאה - למשכן קבע, מעצמה בהתהוות… נתניהו הזריק לתוכה את רפורמות השוק שהזניקו את כלכלתה, ניווט אותה בסיטואציות מורכבות מול אויביה, בנה גשרים ובריתות והצעיד אותה אל עתיד מפואר".

חמש שנים אחרי אותן מילים נחרצות, וישראל של נתניהו היא מדינה מפורקת. לא אימפריה, טרגדיה. גבולותיה הצטמצמו משמעותית. יישובי עוטף עזה הפכו לאנדרטאות חיות. הצפון היפה ננטש. 1,631 ישראלים נקברו בתוך פחות משנה. כ-143 אלף איש נעקרו מביתם. מעל ל-300 אלף אזרחים גויסו למילואים למלחמה בלי שום אסטרטגיה. עסקים קטנים קרסו. יוקר המחיה שבר וממשיך לשבור שיאים. קרנות ההשתלמות וקופות הגמל מתרוקנות. האיש ש"הזניק את הכלכלה" הפקיר את אוצר המדינה בידיו של שר שהבטיח ש"ככל שניישם את התורה ונקדם יהדות - אז הקב"ה ישפיע לנו שפע גדול". בפועל קיבלנו קריסה כלכלית מפוארת בקנה מידה תנ"כי. וזה עוד לפני שדיברנו על החטופים.

יכול להיות שעל הכל אפשר היה לסלוח, אם הייתה איזושהי אסטרטגיה אמיתית להחזרת החטופים. דיפלומטית, צבאית, מדינית, מטא-פיזית. משהו. מכיוון שהאמת היא שישראל מעולם לא הייתה אמורה להיות "אימפריה". ישראל הייתה אמורה להיות וילה בג'ונגל. אור לגויים. המקום בו קיבוץ הגלויות הפך שבטים נודדים למקשה אחת של אחאים אבודים. כל ישראל חברים. כל ישראל אחים. עדן ירושלמי היא אחות של נועה ארגמני. הרש גולדברג-פולין הוא אח של אלמוג מאיר ג'אן. ימנים, שמאלנים, חילונים, דתיים. למי אכפת. הכל מתגמד. כל החטופים הם אחים שלי. של כולנו. ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו -משהו מת בנו.

משהו מת בנו במוצ"ש, כשהחלו להגיע השמועות בווטסאפ. משהו מת במה שהיינו אמורים להיות. אומת סטארט-אפ זה כינוי נחמד אבל מעולם לא היינו אמורים להיות מעצמה כלכלית, אלא אימפריה של אנושיות. כלפי יהודים ולא יהודים. סיפרנו לעצמנו שההבדל בינינו לבין העולם הוא שאם מישהו נופל ברחוב בלונדון או ניו יורק אף אחד לא עוצר, ובישראל 10 אנשים יעזרו לו לקום. סיפרנו לעצמנו שהקמנו מדינה בשביל שלא תהיה עוד שואה. טעינו בשני הדברים.

מהאימפריה של נתניהו נשארה רק התודעה הכוזבת של מי שמסכימים עדיין להיות מואבסים על ידי ספינים נדושים. חלקם במצב עגום של נפגעי כתות, בשלב בו אין שום ביקורת עצמאית על המידע שמוכתב להם מבחוץ ומקבלים בהרכנת ראש כל טענה. חלקם חיילים בצבא האמת של המולך, שיסכימו להקריב גם את ילדיהם למען השליט הבלתי מעורער שכל העולם פועל נגדו בקנוניה חוצת מחנות. מהם אין ציפיה לסולידריות. הם אלה שסימנו את משפחות החטופים כאויב. אנשים שהתעוררו בוקר אחד כדי לגלות שאחד מבני משפחתם נלקח בשבי על ידי אויב שנחשב ל"מורתע" גילו שהם מונעים את הניצחון המוחלט. הם פוגעים בביטחון המדינה בעצם זה שהם דורשים להחזיר את יקיריהם.

חודשים שהמשפחות האלה סובלות את ההשמצות הכי פרועות, ורובן בוחרות לשתוק. במו אוזניי שמעתי בני משפחות של חטופים שאומרים שהם מפחדים לדבר בתקשורת, כי הם מפחדים שראש הממשלה יפגע ביקיריהן שבשבי אם הם ידברו. השבוע גם משהו בפחד הזה נשבר. בכתבה של יגאל מוסקו בחדשות 12 מהפגנת הענק בתל אביב אפשר היה כבר לראות את אלי אלבג, אביה של התצפיתנית החטופה לירי, תוקף במילים חריפות את נתניהו. הוא התייחס לראש הממשלה של מדינת ישראל כאויב העם, וכאויב האישי שלו. אלה מילים שהוא מטיח במי שעדיין מחזיק בכוח להחליט אם לחתום על עסקה שתחזיר את בתו אליו. זו רמת הייאוש שההתנהלות מול הממשלה הביאה אותו. אם היה לו שבב של אמון בנתניהו, הוא לא היה מעז לומר את המילים האלה.

מאות אלפי ישראלים שמעולם לא פגשו את אלי אלבג מרגישים שהם קשורים אליו בלב. זה קשר קמאי. פרימיטיבי. משהו בזיכרון הפנימי הכי בסיסי שלנו ב-DNA. אני לא מכיר את אלי אלבג אבל אני אוהב אותו. אין לי הסבר לזה, אבל אני יודע שאני לא היחיד. מאות אלפי ישראלים מרגישים שאלי אלבג הוא אח שלהם. מאות אלפי ישראלים מרגישים קשורים ללירי בתו. מאות אלפי ישראלים מרגישים שהאויב של אלי הוא האויב שלהם. ראינו את זה ברחובות ישראל שלשום, כשאנשים יצאו כדי לדרוש את מה שאמור להיות מובן מאליו: הילדים שלנו, האחים שלנו, ההורים שלנו והגיבורות שלנו חייבים לחזור הביתה. לא בארונות - בחיים.

שקרנים, מנוולים וינון מגל הם האנשים היחידים שיכולים לטעון שהפגנות למען החזרת חטופים הן הפגנות פוליטיות של שמאלנים. היו שם חרדים. היו שם דתיים. היו שם אנשים שב-2022 הצביעו לליכוד. ובכל זאת הם לא שכחו דבר אחד: אין שום ערך קדוש יותר מאשר החיים. לא חוף הים בתל אביב, לא אבני הכותל בירושלים ובטח שלא הפריסה הביטחונית בציר פילדלפי. ההפגנה דרשה שנחזור להיות אימפריה של חסד, ולא של מוות. לא ייאמן שהגענו למצב שבו אנחנו צריכים להפגין ולהשבית את המשק בשביל להחזיר ילדים שנחטפו מהמיטות שלהם.

יום אחרי ההפגנה הזאת הגיעה מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה שהפך אותנו לאימפריה אחרת. אימפריה של קהות חושים. אימפריה ללא כאבי בטן על חיילים ומקרי אונס. אימפריה של "מה כבר קרה?" אחרי שקברנו שישה חטופים שהיו חיים עד לפני מספר ימים. ששרדו כמעט 11 חודשים, ואז נורו מטווח אפס.

"מה כבר קרה?", שאל דודי אמסלם. מה כבר קרה? הרש נרצח. מה כבר קרה? אורי נרצח. מה כבר קרה? אלמוג נרצח. מה כבר קרה? כרמל נרצחה. מה כבר קרה? אלכס נרצח. מה כבר קרה? עדן נרצחה. מה כבר קרה? בחרנו בציניקינים חסרי רגשות לנהל את המדינה הכי מרגשת בעולם, ונפלנו בשבי כולנו.

נתניהו דיבר אתמול במשך יותר מ-20 דקות, וענה על שאלות זמן דומה. אפשר לדבר על הניואנסים בין הערוצים. בערוץ 12 שידרו את הנאום במלואו ללא הפרעות כאילו מדובר בערוץ הפרטי של ראש הממשלה, בעוד בערוץ 13 לפחות פיצלו את המסך והקרינו במקביל הפגנות. בשני הערוצים עשו את הדבר האהוב עליהם אחרי נאומים ארוכים שכאלה וחיפשו איפה הוא טעה ושיקר (במקרה של נתניהו קל יותר לחפש איפה הוא אמר אמת ודייק), ונתנו ציונים לנאום.

מישהו אמר לנתניהו שזה יעשה לו טוב להגיד את המילה "סליחה" אחרי 11 חודשים. שהעם לא יזהה בזה חולשה אלא מנהיגות. זה נכון. וטוב שהמילה הזאת יצאה מהפה של נתניהו. לרגע אחד אפשר היה לראות בו בן אדם אמיתי ולא קטליזטור של מכונת רעל הרסנית. לרגע בצבץ בו האח השכול שיודע איזה מחירים נוראיים המדינה הזאת גובה לפעמים מאזרחיה. אלא שהסליחה שלו הייתה קולקטיבית. "סליחה שלא הצלחנו להחזיר אותם בחזרה בחיים. היינו קרובים, אבל לא הצלחנו". אחרי מבצע ארנון הוא ידע לספר איך קיבל את ההחלטה לבד באמצע הלילה. בהצלחות זה "אני". בכישלונות זה אף פעם לא הוא אלא "אנחנו". אלא שבאולפנים, כמו בלא מעט בתים, עצם השימוש בשורש ס.ל.ח הספיקה. קינג ביבי. מלך החרטטנים.

אלא שהחירטוט האמיתי הגיע בשלב מצגת הפאוור-פוינט שנועדה להוכיח כמה ציר פילדלפי הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. איפשהו בין הר הבית לסניף איקאה בפולג בתקופת הסייל. באולפנים נתנו לקשקוש המרהיב והארוך הזה להמשיך בלי הפרעה, כולל הבקשה הספונטנית של נתניהו "להגדיל את המפה במצגת" כאילו הוא בפרק של "CSI: מיאמי".

כל השקרים הקבועים על התנגדותו לתכנית ההתנתקות שבפועל לא הייתה, עוד הגיוניים. נתניהו בונה על הזיכרון הקצר של הישראלי הממוצע, ובטח של הבייס. כמה כבר זוכרים שנתניהו הצביע בכנסת ארבע פעמים בעד תכנית ההתנקות? כמה זוכרים שהוא הציע לאריק שרון לקחת את התהליך למשאל עם והבטיח לו שהוא יעשה הכל כדי שהתכנית תצא לפועל? אבל בעוד השקרים על תכנית ההתנתקות מספרים על נושא מלפני 20 שנה, את השקרים על קדושת רפיח ופילדלפי אמורים לזהות כל מי שחי במדינת ישראל בשנה האחרונה. אם פילדלפי כל כך קדוש עד שאסור לזוז ממנו גם במחיר של הפקרת החטופים למותם, למה צה"ל לא הגיע לציר הקדוש במשך שמונת חודשי לחימה ברצועה? ואם הוא כל כך קריטי, למה נתניהו התעלם מקיומו במשך כל שנותיו הארוכות בתפקיד ראש הממשלה ו"מגן העם היהודי"?

באולפנים נפלו בדיוק למקום אליו נתניהו כיוון. להפוך את כל הסיפור לדיכוטומי. בעד ונגד הישארות בציר פילדלפי. סלע קיומנו. רצועת הנצח של העם היהודי. חתיכת הפאזל החשובה ביותר והגבול היחיד שישראל לא שלטה בו ב-7 באוקטובר (ובוא רק נתעלם מהטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה שהתחיל מהגבול "הבטוח" ברצועה). מי שבעד לצאת מפילדלפי הוא נגד ביטחון מדינת ישראל. מי שנגד לצאת מפילדלפי מבין שצריך להקריב מעטים בשביל להציל רבים. אין אלטרנטיבות, אין חלופות, אין שום מחשבה של היום שאחרי - בעד ונגד. שחור ולבן. ביבי ויוני נתניהו מול ג'ורג' סורוס ושקמה ברסלר. ביבי ושרה מול אהוד ברק וג'פרי אפשטיין. ביבי וצה"ל מול גלנט והבוגדים מבפנים. זה עובד לו ברשתות השנאה והקיטוב. חוגגים על זה כמובן בערוץ 14. אבל למה לעזאזל עיתונאים רציניים משתפים עם זה פעולה במהדורות החדשות המרכזיות של ערוצי המיינסטרים? כנראה שצדק מאיר אריאל זצוק"ל: מי שנדפק פעם אחת, לא יכול להיגמל מזה.