חיות

המלחמה בעיראק נמשכת כבר 11 ימים. כתב הערוץ הראשון דן סממה, שבדיוק חזר מהשבי האמריקאי, העיר אתמול, בקול רועד ונרגש, ש"מלחמה זה דבר איום ונורא, פשוט איום ונורא". סממה המבוהל הגיע למסקנה מרחיקת הלכת הזאת בעקבות תקרית שבמהלכה הוא ועוד שלושה עיתונאים נלכדו על ידי כוח אמריקאי שחשד בהם כמרגלים, חפציהם האישיים נלקחו מהם והם הושמו במעצר בג'יפ סגור כשאוכל ומים לא באו אל פיהם במשך יומיים (והעיתונאי הפורטוגלי גם קיבל מכות רצח). סממה, כך נראה, הזדעזע מיחסם של החיילים האמריקאיים, מהאופן הלא אנושי שבו נהגו בארבעה עיתונאים, בסך הכל עיתונאים תמימים, לא עיראקים, חלילה. "אלו היו היומיים הקשים בחיי", הוא אומר, "אם הם היו יכולים, הם היו הורגים אותנו".

נדמה לי שטיפול בהלם שכזה לא יזיק לדיוויזיית הפרשנים שחוגגת את המערכה בעיראק – קחו את רוני דניאל, אהוד יערי, עודד גרנות, עמנואל רוזן ואלון בן דוד, תכניסו אותם לצינוק למשך שבוע, במהלכו כפילים של עודאי וקוסאי יפתחו להם את הצורה ויתנו להם לאכול רק קובות עבשות, ואז נראה אם הם ימשיכו לדווח בכזאת הנאה על הפצצות מסיביות באזור קרבלה ואום קאסר.

ההיבט ההומאני של המלחמה הזאת נדחק לחלוטין בדיווחיהם של ערוצי החדשות – אין עם עיראקי, אין ערים עיראקיות, אין מדינה עיראקית, יש רק מטרות אסטרטגיות וסדאם חוסיין. כשטיל נוחת במרכזו של שוק בבסרה והורג 50 אזרחים תמימים, מדווחים על פקשוש, לא אסון (ומכיוון שאנחנו כבר מומחים בפקשושים מהסוג הזה, הרי שברור שמדובר ב"מחיר בלתי נמנע"). המספרים נערמים: 500 פה, 200 שם, מי חף מפשע, מי משמר הרפובליקה, כל עוד הצבא האמריקאי מתקדם אל עבר בגדד, הכל בסדר. השבויים העיראקים הם לא בני אדם, הם טרוריסטים, אבל חראם על השבויים האמריקאים – תראו מה החיות האלה עושים להם.

האופן שבו התקשורת הישראלית מטפלת במלחמה בעיראק לא אמור להפתיע – בשבילה המלחמה הזאת היא בסך הכל חפלה אחת גדולה ומגויסת. במהלך ימיה הראשונים של המערכה בעיראק למדנו מהר מאוד להפסיק לדאוג והתחלנו לאהוב את המלחמה הזאת, להתענג עליה. זאת הרי לא המלחמה שלנו, אז מותר ליהנות.

הנה מיקי ויעקב מתפוצצים מצחוק בעת שכוחות הקואליציה מפגיזים מן האוויר את בגדד (האם מיקי, המאוד ממלכתית בדרך כלל, היתה כל כך נקרעת בעת דיווח על פיגוע התאבדות?), תוכנית משעשעת עם אברי גלעד ויאיר ניצני, פרסומת של "אסקייפ" שבה סדאם חוסיין הוא המפלצת ואתם מוזמנים לחסל אותו במשחק אינטראקטיבי, חיילים עיראקיים מופיעים בפרסומות למשקפי שמש וספריות וידאו, ואפילו קלפים של "המלחמה בסדאם" כדי שמגיל צעיר הילדים יבינו באיזה סוג של אויבים הם יצטרכו להילחם כשהם יהיו גדולים (ועם אילו כלי נשק). הקופירייטרים הדוחים מזהים את סדאם כרשע האולטימטיבי והופכים אותו לטקטיקת פרסום, בכל תוכניות האירוח סטנד-אפיסטים מחקים אותו ולועגים לו, וכמובן שבדרך לא שוכחים להכניס עוד קצת לכל הערבושים האלה (מי שצפה בתוכנית של אדיר מילר בשבועות האחרונים, זכה לצפות במיצג מדהים של פאטמות, סדאמים, יוסופים ואחמדים).

באווירת פנאן שכזאת, אף אחד לא מצפה לקולות שיצאו נגד המלחמה. הפוליטיקאים של השמאל יושבים בלול. שמעון פרס מופיע בטלוויזיה בתפקיד דיק צ'ייני ואומר שחייבים לחסל את סדאם למען העולם. ואחר כך את איראן ואת סוריה ואת לוב ואת צפון קוריאה ואת צרפת גם. ישראל היא המדינה היחידה בכל העולם שבה לא התקיימו הפגנות ענק כנגד המתקפה, המדינה היחידה בעולם שבה יש מאה אחוזי תמיכה בארה"ב ושבה אין אפילו אמן אחד שהוציא איזה שיר אחד מסכן אנטי מלחמתי (אפילו לא אביב גפן); המדינה היחידה בעולם שבה מלחמה יכולה להוציא כל כך הרבה אדרנלין ציבורי ותקשורתי. אפילו בכווית ובארה"ב נכנסו לגרוב קצת מלנכולי – בכל זאת, אנשים מתים פה – אבל בישראל אנשים מתים הם סיבה למסיבה. במיוחד כשהמתים הם רשעים גמורים.

הנה כי כן הנפלאות שעשה לנו הכיבוש שלנו אנו. לא רק שאנחנו לא מתנגדים למלחמה – וזה עוד איכשהו הגיוני שהרי אצלנו המצב יותר מסובך ואנחנו יודעים כמה סדאם הוא ככה וככה וככה – אבל תראו איך טובה לנו המערכה הזאת, איזה כיף לנו איתה. לא בדממה אנו מקבלים אותה, כי אם במצהלות; לא בלית ברירה, כי אם בחיבוק אוהב. כל כך התרגלנו לדם ופיצוצים, שאנחנו כבר לא פוחדים. כל עוד יש אקשן, יש פיסטוקים, והפיסטוקים, כשאתה מפצח אותם, הם עושים קול קראנצ'י שנורא דומה לצליל שבוקע מגולגלתו של חייל במשמרות המהפכה אחרי שנוחתת לו פצצה חכמה על הראש.