קולגייט, המובילה בעולם למניעת עששת

בדריכות מסוימת, לא פחות, המתנתי ל"סתיו בניו יורק". בכל זאת, מאז פגשה הטיטאניק בקרחון ההוא-ההוא, לא געשו מימי האטלנטי כשם שנקצפו בדריכות מלוחה לקראת מפגש הענקים בין ריצ'רד גיר (רב החובל חסר האוריינטציה) ווינונה ריידר (הקרחון היהודי מבית מדרשו של טים לירי). שקיעה אל המצולות מובטחת הרי כבר בפרומו!

ואכן, קפטן הוליווד מבטיח ומקיים. מלודרמה פסיכורומנטית/קיטשסנטימנטלית/אידיואירוטית נפרשת לעינינו, על רקע השלכת האדמדמת של ניו יורק, הו ניו יורק. מעשה באחד – ריצ'ארד חדק הארי – שעשה לו מנהג לנופף בבלורית הכסף הסמי שרמנטית שלו כל אימת נערה חוצה את הרחוב. לא רק זאת, אלא שגיר אף מציע את המיטה וישן בה. לאורך כל הסרט לא הצלחתי להבין בדיוק כיצד גייס את הונו ומה עיסוקו. האם מסעדן? האם כורה פחם מהפכן? האם יבואן ופל בלגי? האם ממזר שהמזל האיר לו פניו בשולחן הפוקר? בכל מקרה, הוא מזיין כמו השפן של אנרג'ייזר – שלושים שניות לפחות עד לסוף רצועת הפרסומת.

וזה פוגש בזו. וזו, היא לא סתם אחת. היא ווינונה. ולא סתם ווינונה. הווינונה ריידר. והיא מעצבת כובעים, או בעלת בוטיק אבנטים, או מחזיקה בחלקים נרחבים מנהר הגאנגס. בכל מקרה, היא עושה בסרט אחלה הומאז' להולי הובי. בונבוניירה בעטיפת בריסטול ולבד. מסתובבת לאורך כל הסרט בפני הי"ז בתמוז שלה, מבט נכאים עגמומי על פניה גם כשבאוזניה נלחשות מילות הקסם "שלך לתמיד" או "את מסתירה לי את הטלוויזיה". בקיצור, זו וזה, זה וזו, זה פשוט לא זה.

הם מתאהבים, אל תשלו את עצמכם שאפשרות אחרת קיימת. הם מתמזמזים, אל תשוו בדמיונכם שיטמנו אצבעותיהם בצלחת. הם אפילו, השם ישמור, מתוודים על אהבתם (לאורה של נורת טקסי צהובה), אבל אז, כמובן שבדיוק אז, ברגע הפחות צפוי מכל, היא חושפת בפניו את התיק הרפואי שלה, והוא – שנכווה בפושרין – לא ממהר לטבול את התיון ברותחין. ויש סצינת התלבטות ממושכת, והולי הובי ממשיכה להדס בשפתיים אדומות מפסטל, ומיקו (מ"הפוך") מודל ניו יורק 2001, לוטש עיניו אל אחרות, וכמעט שב לסורו. אלא שאז… הו, אז.

את הסוף, כמובן, לא נסגיר בפניכם. רק נרמוז שהאהבה מנצחת וש"קולגייט" היא יצרנית משחת השיניים המובילה בעולם. לא נורא, למדנו משהו על היגיינה ועל החזון של נילי לנדסמן, אילו היתה מתגלגלת לתפקיד מלבישה בהוליווד. ואז זה נגמר, והטעם מר, אבל לא באמת, כי אף אחד לא מת, והולכים הביתה, ונכנסים לאמבטיה, ופיפי ולישון, וחוזרים לדיכאון.

נ.ב. זה אחלה סרט לחתוך בו מערכות יחסים. בסיומו אפשר לעשות שימוש במשפט: "אם אפילו למיקו ולהולי הובי זה הולך כל כך קשה, אז מי אנחנו?", מי אנחנו בכלל? אבק של פוקימונים, מנקדים את שמי הערב בגרגירים צהובים של בינוניות מדושנת.