במשך כעשור וחצי הבדיחה על להקת "היהודים" היתה שהם מתראיינים לתקשורת על תקן "הלהקה שהתקשורת מתעלמת ממנה". מאז מבחן המסך של "מועדון הקצב של אביהו פנחסוב" בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון" לפני חמש שנים, אביהו לנדוור מתראיין לתקשורת כ"מי שבנה דמות וחושף חלק מהאני האמיתי שלו שמאחורי ההצלחה", כדי לגשר על הפער שבין אביהו לנדוור, שהיה אמן מוכשר אך כושל, לבין אביהו פנחסוב, שהוא הצלחה מתגלגלת. ועכשיו באה המלחמה, עם ההופעות הפרועות והמתוקשרות לחיילים, שדובר צה"ל ניסה לצנזר, והמיתוס רק גדל, ולפיו אביהו פנחסוב הוא פרא אדם שנותן שואו גדול מהחיים. כשהאמת היא שמדובר באותו אביהו לנדוור שעד לפני קצת יותר מעשור הסינגלים ששלח לרדיו זכו להתעלמות.
החשיפה הגדולה על המסך הובילה את אביהו למצב שהוא ממלא את האנגר 11 פעמיים ברציפות, או את הבארבי בנמל יפו על אלף באיו שלוש פעמים ברציפות. המועדון המתחדש היה מלא אמש להתפקע והקהל היה בטירוף סביב המופע מהשנייה הראשונה עד האחרונה, בהתלהבות השמורה למופעי קאלט נוסח "מופע הקולנוע של רוקי", אבל בגרסה ים תיכונית, מזיעה, וולגרית ומחורעת. קלישאה אומרת שעם הצלחה לא מתווכחים, אבל עם ההצלחה של "מועדון הקצב של אביהו פנחסוב" חובה להתווכח, דווקא משום שהיא כה ברורה וסוחפת. כי השואו אומנם מדהים, אבל הרמה שלו נמוכה והרמה של המוזיקה נמוכה עוד יותר. מדובר במופע קרקס מרוצף בגימיקים מביכים, מורכב משילוב בין פרפורמנס נפסד לפסקול זול באיכותו.
רשימת מלאי קטנה: חזן גיאורגי חובש כיפה ועטוף בטלית, אלעד צפני נמוך הקומה מחופש לאביהו, דראג קווין עם פאה כפולה, דג אמיתי ענק שאיתו אביהו עולה לבמה, רקדני להקת מחול גיאורגית, רקדניות פלמנקו, "רקדן" סולן שרירי שאפילו לא רקד, ילד-זמר שכונה "חוזליטו", השפרצת ערק על הקהל, ניפוץ אבטיח על הקהל, התערטלות עד לתחתונים, קפיצה על זרועות הקהל רק עם התחתונים, ריקודים שנראים כמו פרודיה שלו על עצמו, להקת חימום באווירה צוענית שהצטרפה לכמה שירים, החלפת תלבושות סיטונית שחלקה מתבצעת על הבמה. ההשקעה ניכרת, אבל הכל נעשה בצורה מוגזמת, גסה וראוותנית, ברמה של תיכוניסטים ששאפו גז מזגנים והעלו מופע במתנ"ס בעיירת פיתוח נחשלת, שנועד לעצבן את ההורים שלהם.
האישיות הבימתית של אביהו דוחה לכשעצמה. לקהל הישראלי יש נטייה להעריץ בהמות וולגריות כמו רד אורבך מ"רד בנד", דודו פארוק, אייל ברקוביץ' ודודו טופז, וככל שהם יהיו יותר מגעילים כן ייטב בעיניו. אביהו של הבמה הוא בהמה וולגרית, שחשה את עצמה כוכב דיסקו, אלביס פרסלי ים תיכוני, האח הלא מפותח של יוג'ין הוץ' מ"גוגול בורדלו", או שילוב של כל אלה. בפועל מדובר בג'מוס שאיננו מתבייש בג'מוסיותו, שהדביק לעצמו ציפוי מתכתי לשיניים, גידל שפם, הרכיב משקפי שמש ועולה לבמה כדי לצעוק ולהתפשט. עבור הקהל, שמעריץ את הכריזמה הדוחה שנשפכת ממנו, זה מספיק כדי להתחרפן, להעלות אותו לדרגת אליל המונים ולגמור את הכרטיסים בקופות. איך שר שלום חנוך? הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם.
הקהל של פנחסוב יטען שאני נשמע כמו דודה זקנה וטרחנית או אשכנזי שלא יודע לשמוח, וזקני הרוק ישוו, אולי, את אביהו לשולץ האיום ופורטיס בימי "כרומוזום" או "ז'אן קונפליקט" ו"היחידה לטיפול נמרץ", או להאשם תמיד של יאיר ניצני - שכל השפיטות והשם טוב האביז למיניהם הם למעשה נכדים אמנותיים שלהם. אבל לשולץ ופורטיס היו גם אמירות אמנותיות חשובות, שנבעו, כזעקה, מטראומות שעברו. וניצני הביא דמות של ערבי בימים שבהם היו ערבים רק בסרט של שישי אחר הצהרים בערוץ הבודד. לאביהו אין שום מסר נראה לעין, חוץ מבואו נרים פה חפלה. הוא כל כך הרחיק את עצמו מהאני האמיתי שלו, שהוא מזכיר הרבה יותר את דדי דדון של אסי כהן, דמות שאין לה מהות מעבר להיותה ייצוג רגעי של טיפוס ישראלי עממי. כיוון שהוא דמות שהולכת עד הסוף עם היותה דמות, אין באביהו פנחסוב שום דבר אותנטי חוץ מהרצון להשתולל עם הקהל ואין בו כלום מהעומק של אביהו לנדוור האדם האמיתי. אוקיי, נכון, הוא הקדיש אמש שיר לחיילים הפצועים בבתי החולים, כל הכבוד לו, אבל את כל שאר המופע אפשר לסכם במסרים כמו "כפרה מאמי", "ילדה עוקצת" ו"אני שמן". עמוק כמו בריכה של ילדים שהתמלאה בשתן.
המוזיקה היא שעטנז שמורכב מדיסקו, צוענית, יוונית ומזרחית. הנגנים טובים, אבל השירים לא מתעלים. הם נועדו לקיים מסיבה שלא עוצרת במשך שעה וחצי שבהן הקהל בבארבי רוקד ויוצא מכליו. בין השירים עולים לבמה הרקדנים והגימיקים ששומרים על רמת האנרגיה, אבל השאיפה להרים בבארבי מיני לאס וגאס נעצרת בגבול יפו בת ים.
מאחורי כל החינגה, ישב על כיסא עם הבוזוקי שלו וניגן חיים רומנו, אבן הפינה ממנה החל לנדוור לבנות את "מועדון הקצב" לפני יותר מעשור. והאמת היא שדי ריחמתי עליו. גיטריסט ענק, כבר בן 73, שהוא באצבעותיו ההיסטוריה של הרוק הישראלי, הצ'רצ'ילים, אריק איינשטיין של תקופת "שבלול", יהודה פוליקר, ריקי גל, המפיק המוזיקלי ב"פלונטר" של פורטיס והשני של "זקני צפת" ועוד עשרות אמנים, הרכבים ואלבומים שבהם ניגן, מופיע כבר יותר מעשור כמלווה של ביזון חסר מעצורים, שהופך את המוזיקה שלו לקרקס של שוטים.