במשך שנים ניסו לשכנע את גיא זו-ארץ ואשתו יעל בר-זוהר לתעד את חייהם במסגרת התוכנית "מחוברים", אך פעם אחרי פעם הם סירבו. "היו הרבה פניות ליעלי ותמיד הייתי אומר לה 'מה פתאום, אני לא מכניס מצלמה הביתה'. תמיד שמרנו על המקום שלנו סגור ופרטי".
אז מה קרה הפעם שהסכמת?
"זו שאלה טובה. אני חושב שזה הרבה בגלל מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר כשאחיין שלי עילי ברעם נרצח. בנוסף הייתה איזו בשלות כזו. בשנים האחרונות יעלי ואני יותר פותחים, יותר חושפים, גם לגבי היחסים שלנו וגם לגבי הילדים שלנו והחיים הפרטיים שלנו. כשהאופציה עלתה, דיברנו על זה והחלטנו לעשות את זה. נכנסנו לזה עם הרבה חשש. תשמע, אגיד לך את האמת. מהמקום שלי אני הפנים של הפורמטים הגדולים - הישרדות, האח הגדול וכו'. אני הממלכתי, הטייס של המטוס הזה שצריך להטיס ויש לי תפקיד מאוד ברור. תמיד הרגשתי פער בין איך שאני יוצא לבין גיא שהחברים מכירים, שהמשפחה מכירה, שהקהל של מופעי הלדינו והפיוט מכיר. ואז אמרתי לעצמי שיש לי פה הזדמנות להביא את גיא של החיים הרגילים, להציג עוד צדדים שהיה חשוב לי להציג".
ומה הילדים חשבו על ההחלטה להכניס מצלמה הביתה?
"הם לא היו חלק מההחלטה, כי אם הייתי שואל את הילדים שלי אז היה 'לא' מוחלט. תשמע, זה ילדים שגדלו להורים מפורסמים שתמיד הקפידו לעשות את ההפרדה בין הבית לבית העבודה. בפעם הראשונה שהם ראו אותי עם מצלמה בבית הם צעקו לי 'אבא, סגור את המצלמה', 'אבא, די'. הם הסתירו לי את המצלמה. הייתי מתרגז כי היו לי סצנות מצוינות ואז הם באו והסתירו הכול ואמרו 'אבא, אני לא רוצה שתצלם'. לקח זמן וגם אותם הבאנו בסוף לתוך זה. לאט לאט הם נחשפו ממקום מאוד טבעי".
צפו למעלה בריאיון המלא עם גיא זו-ארץ
אפשר גם להאזין לו בספוטיפיי
היום (חמישי) מושקת העונה החדשה של "מחוברים - החיים במלחמה" ב-HOT VOD ו-NEXT TV. החל מ-15.9 תשודר התוכנית האהובה בימי ראשון-שלישי ב-22:00 ב-HOT3. לצד זו-ארץ יתעדו את עצמם גם יעל פוליאקוב, זיו קורן, מעיין אדם וליהי טולדנו. "ברגע שהמצלמה הייתה ביד שלי, הבנתי לאן נכנסתי, כי בעצם נכנסתי לסיטואציות של משפחה שזה עתה הפכה למשפחה שכולה. אלו סיטואציות מאוד עדינות ושבירות. מצאתי את עצמי בסיטואציות של מונולוגים של בכי והרבה עצב. אז המצלמה הייתה עבורי סוג של עוגן, שיכולתי דרכה לספר ולשתף".
תן דוגמא.
"הייתי אצל אחותי בבית, שבנה עילי נרצח במסיבת נובה. מאוד כואב שם ומאוד טעון שם. האוויר עומד. ואז אחרי שאני יוצא ממנה, נכנסתי לאוטו, פתחתי את המצלמה והוצאתי את מה שחוויתי. שמע, אני אדם מאופק. אני לא אדם שהולך לחבר 'שמע, הייתי אצל אחותי, היה כואב מאוד'. אז פתאום מצאתי את עצמי משתף ברגשות שלי, בחולשות, בפגיעות שלי. יש במצלמה משהו נורא זמין לרגשות שלך, לתחושות שלך. זה גם דבר ממכר מאוד".
7 באוקטובר של גיא זו-ארץ ויעל בר-זוהר החל דווקא בצורה הכי מושלמת שאפשר להעלות על הדעת. "זה התחיל כמו באגדות", הוא משחזר. "היינו באיי סיישל בטיול משפחתי. קמנו בבוקר, הלכנו לחוף, מסביב ציפורים מצייצות, ים טורקיז לפנינו, הילדים מבלים ונהנים - ופתאום הגיעה הודעת סמס מחברה שלנו סימונה שהבן שלה היה עם עילי במסיבה. 'שמעתם מעילי?', היא כתבה. יעלי כתבה לה 'לא, לא שמענו'. סימונה ענתה שהיא דיברה איתם והשיחה נותקה. בן רגע הבנו מה קרה.
"פתאום הרגשנו שכל הנוף הפסטורלי הזה נעלם. שהשמיים מתכסים בשחור ואנחנו נמצאים בתוך גיהנום. אני זוכר שיעלי ואני נכנסנו לחדר, הילדים שיחקו בחוץ בכלל, פתחנו חמ"ל קטן לחפש אותו. למי לא פנינו? לכל העולם ואשתו. ניסינו להגיע לכל סרטון אפשרי, לכל תיעוד אפשרי. ישבנו בחדר המלון והתנהלנו כמו באיזה התקף".
ולא קלטתם את גודל האירוע כמובן.
"לא, אתה לא קולט, כמו כל עם ישראל. רק אחרי כמה שעות אמרתי ליעלי 'אנחנו לא נשארים פה, יאללה מתפנים'. יעלי מצאה לנו טיסה דרך פרנקפורט לישראל, ארזנו את הילדים, סיפרנו להם בשלב הראשון שעילי הלך למסיבה ולא מוצאים אותו ואנחנו רוצים להקדים את החזרה לארץ כדי לנסות לעזור לחפש אותו. עילי היה חלק מהמשפחה, הוא היה מאוד קשור לילדים שלי. הוא היה ילד שאני גידלתי אותו. עלינו לטיסה לפרנקפורט, אני ישבתי עם הבת שלי ויעל עם הבנים. ישבנו כמה מטרים זה מזה. רכשנו ווי-פי לטיסה כדי להיות מעודכנים ואז אחרי שש שעות באוויר יעלי שלחה לי תמונה שלו שממנה הבנו שהוא נרצח. אנחנו באוויר, סביבנו הילדים, ויעלי כתבה לי 'מאמי, הוא איננו. עילי מת. בבקשה אל תתפרק ליד הילדים. תחזיק מעמד'.
"היינו צריכים להחזיק מעמד עוד שש שעות ככה, כשהיא רחוקה ממני, ואני צריך להחזיק את הדבר הזה בתוכי. הרגשתי שרץ בתוכי סרט, כל הילדות עלתה לי פתאום. הדחקתי את מה שהיא שלחה לי ואמרתי לה 'אולי זה לא הוא בתמונה? יש הרבה חבר'ה בגילו עם קעקוע כזה ועם נעליים כאלה'. אחרי זה התייעצנו בינינו איך לספר לילדים מה קרה וכשנחתנו בפרנקפורט התפקיד שלי היה לאסוף את כל הילדים, למצוא מקום שקט ולספר להם מה קרה. זו הייתה אחת המשימות הקשות בחיי".
וכל הזמן הזה במטוס היית בקשר עם אמא שלך? עם אחותך?
"כלום. ידעתי מה שקרה ופחדתי לדבר עם אחותי"
חששת שהיא לא יודעת?
"ידעתי שהיא יודעת הכול. היה אצלה בבית חמ"ל. אבל אני הייתי במשימה שלי, לספר לילדים שלי שבן הדוד שלהם מת. נחתנו בפרנקפורט וחיפשנו בשדה התעופה אחרי מקום שקט. יעלי אמרה לי שהיא לא מסוגלת ושאני צריך לעשות את זה. התעסקתי עם המזוודות רק כדי שהרגע יימשך ויימשך ושלא אצטרך להגיע לרגע שאספר להם את בשורת האיוב הזו. ידעתי שאני מפיל פה פצצה שהולכת לשנות את המשפחה. יש את החיים לפני הרגע הזה ואת החיים אחרי הרגע הזה. עשיתי את זה בסופו של דבר וזה היה סיוט אחד גדול. משפחה באמצע שדה תעופה בגרמניה מחובקת ולא מפסיקה לבכות בזעקות שבר. גיהינום של ממש".
איך אחותך מתמודדת עם האסון?
"היא מתמודדת כמו גיבורה אמיתית. היא ירשה מאבא שלנו זכרו לברכה כוחות חיים מאוד גדולים. גם הוא היה איש של חיים, של אנרגית חיים נהדרת. אחותי איבדה את היקר לה מכל, יש ימים שהיא נעלמת לי לגמרי ולא עונה לטלפונים, ואז אנחנו מנסים לעזור כמה שאפשר".
בפרק הראשון של 'מחוברים' אתה אומר ש-7 באוקטובר שינה הכול, את התקוות, את החלומות. מה הוא שינה בך?
"משהו בתמימות ובאופטימיות שלי נסדק והתערער ממש. חיינו באיזו תחושה של אופוריה ששומרים עלינו בצבא. גם במשפחה אתה בטוח שתמיד הכול יהיה בסדר. הנחיתי כמה פעמים טקסים של ימי זיכרון, פגשתי משפחות שכולות ואתה אף פעם לא יכול להבין מה הם מרגישים וחווים. תמיד הייתה תחושה פנימית של 'לי זה לא יקרה'. אתה חי את החיים, הכול בסדר, ופתאום מגיע אגרוף מחץ לתוך הפנים. אבל דווקא ברגעים האלה אתה פתאום אומר, 'רגע, יש לי פה את הילדים שלי, אני צריך לתת להם ביטחון, לגונן עליהם'. אתה כל הזמן מתעסק בעצב שלך ושל אשתך, ופתאום מגיע רגע שאתה אומר 'תעצור רגע ותסתכל על הילדים, כי על פניו הם משדרים שהכול בסדר'. אבל כשאתה מקלף את השכבות אתה מבין שמשהו שם נסדק גם אצלם, משהו השפיע גם עליהם".
כשאתה שומע את הדיווחים על המחלוקות והריבים בין מירי רגב והטקס הממלכתי לבין טקס המשפחות - מה זה עושה לך?
"תשמע, אני לא פה ולא שם. עכשיו כשאני במשפחה שכולה, אני מבין מה זה להיות 365 ימים בשנה בתוך שכול ועצב שאי אפשר למדוד אותו בניסוחים ובמילים. אז אני אומר לעצמי 'זה כל כך לא מעניין אותי הדבר הזה'. ביום הזה אני רוצה להיות עם המשפחה שלי, עם אמא שלי, עם אחותי".
ומה אתה חושב על כל מה שקורה עם המגעים לעסקה?
"אני מרגיש המון זמן שלא אומרים לנו את האמת".
מי?
"הממשלה והקבינט. הרבה זמן אני מרגיש כאילו הם ויתרו על החטופים. אני מרגיש שהם לא אומרים את האמת. יש שם ויתור עמוק מאוד. אחרת מה אתם עושים?! תחזירו אותם כבר הביתה! אתה אומר לעצמך 'מה קורה שם? השיקולים נקיים? טהורים?' הם לא מבינים שאין מצווה גדולה יותר מפדיון שבויים? אז מה עכשיו עם מתעסקים בכיסאות ובממשלה? אני לא מבין את זה".
אתה כועס על ההנהגה?
"ברור שאני כועס. זו ממשלה שמזמן הייתה צריכה כבר לסגור את העסק, לתת את המפתחות ולהתקדם הלאה. נכשלתם, נקסט. איך אפשר?! איך אפשר?! הממשלה מחויבת לחטופים האלה, צריך להחזיר אותם הביתה ואחר כך להתעסק עם ניצחון מוחלט. הזמן שלהם שם שאול, זה דיני נפשות".
בסוף לא יישאר שם אף אחד בחיים.
"מה יהיה בסוף? כולם יהפכו להיות רון ארד? אני לא מבין. לוקחים את הזמן, מנהלים דיונים. צריך להבין שאנחנו כבר הפסדנו. צריך לקבל את זה. אל תמכרו לי ניצחון מוחלט, זה חירטוט".
לא מזמן גם הבן של בת דודה שלך נהרג בעזה, ולפני כן גם אבא שלך נפטר ואבא של אשתך יעל. זה ניתן להכלה?
"זה ניתן להדחקה. תשמע, ביום הולדת 50 שלי עשיתי כתבה גדולה ל'לאישה' וכמה ימים לפני שהכתבה יצאה, שלחו לי אותה שאראה. ישבתי ליד אבא שלי בבית חולים בילינסון, הוא כבר לא הגיב, שנינו בחדר, ופתאום קיבלתי את הכתבה, פתחתי אותה וראיתי שהכותרת היא 'זו השנה השמחה בחיי'. הסתכלתי על זה ואז הסתכלתי על אבא שלי. וואו. המוות של אבא שלי היה עבורי רעידת אדמה. הוא היה כל חיי. לקח לי המון זמן לעכל את זה. בחצי השנה הראשונה הייתי הולך ברחוב ושומע הודעות קוליות שלו".
באמת?
"כן. זה הגיע עד כדי כך שלפעמים, מהגעגוע הייתי שומע הקלטות שלו אומר לי למשל 'איזה יופי שאתם באים אלינו לשישי, כל הכבוד, אלוהים איתך', אז עניתי לו 'טוב אבא'. היה חסר לי הדיאלוג איתו. ואז עילי נהרג. הוא היה ילד כריזמטי, מלא חן, מלא הומור, כל החיים לפניו. הפסדנו אותו. היה לו כל כך הרבה חזון, מבחינתי הוא לא נפטר. אני מרגיש שעוד שנייה הוא ייכנס פה בדלת. קשה לי לנתק את העוצמות של החיבור מהדבר זה. יכול להיות שזה מנגנון הגנה. אני זוכר שבהלוויה שלו אמרתי 'איזה מזל שאבא שלי מת ולא רואה שנכדו האהוב מת'.
"לפני כמה שבועות הייתי באח הגדול, הסתובבתי לפני השידור, התארגנתי, הוצאתי שנייה את הטלפון וראיתי הודעה בקבוצה המשפחתית שהבן של בת דודה שלי טליה, יותם, נהרג בבוקר בעזה. בדיוק עבר מולי רועי עוז, האח הגדול, הסתכל עליי ואמר לי 'מה קרה גיא?!'. מרוב שזה היה מופרך וקיצוני לא יכולתי לדבר אז הראיתי לו את ההודעה בווטסאפ. אתה אומר לעצמך 'וואו, מה קורה פה?'. אמא של יותם, בת דודתי טליה, התקשרה לאחותי יום למחרת ושאלה אותה 'איך אני מתמודדת עם זה?'. אבל תשמע, בכל זאת אנחנו בוחרים בחיים".
איך אתה מרגיש עם שידור עונה של האח הגדול בזמן מלחמה, בזמן שיש כל כך הרבה חטופים בעזה?
"זו הייתה שאלה מאוד גדולה לפני השידור של העונה הזאת. היו ספקות אצל כולם, ואני חושב שהבחירה הזו ניתנה לצופים ואני חושב שהנפש צריכה עוד דברים מלבד החדשות. כמה אפשר לבהות כל היום מול מסך החדשות? אתה חייב את הבריחות האלה. האח הגדול סיפקה להרבה אנשים בריחה, רפרוש של המוח ועובדה שנתוני הרייטינג מאוד גבוהים. אנשים אוהבים את זה, נאחזים בזה, נתמכים בזה. אני גם חושב שכתוכנית בידור אנחנו נותנים את המקום למלחמה ולחטופים כמו שאף תוכנית בידור לא נותנת. אנחנו מזכירים כל תוכנית את החטופים. אני כמובן ער לביקורת ומבין אותה".
על המעבר החד מאזכור החטופים לתוכנית עצמה?
"כן. אנחנו מאוד קשובים, זו מערכת שהיא מאוד קשובה ומאוד רוצה לעשות את הדבר הנכון, אבל יחד עם זאת, אני גם מסתכל על מסרים שיוצאים מתוך הבית, יוסי שסיפר על הצבא, מלאני על התקופה שלה בצבא, עידן על המילואים, מחוות לחטופים. בסוף, זה דבר חשוב שצריך להעריך גם".
הכול טוב ויפה, אבל בסוף מה שתופס את מירב השיח זה ריב על נקניקיות או קללות וריבים.
"בסדר, אבל זה האח הגדול. על מה התוכנית הזו? על אינטראקציה של אנשים, על משחק חברתי בתוך בית שאנשים סגורים בו. פעם הם רבים על הקפה ופעם הם רבים על השירותים ופעם אחרת על נקניקיות. אבל זה לא העניין. אנחנו לא בוחנים את הפורמט עכשיו כי זה הפורמט. בסוף, אנשים חוזרים מיום שלם של חדשות והתוכנית הזו נותנת להם אסקפיזם. זה כמו שתצפה במשחק כדורגל. מה ההבדל?".
כי בשידור של משחק כדורגל אין ריבים ואין קללות ואין לי חשש שהילדים שלי ייאלצו לצפות בריב מביך.
"אז זו בחירה שלך כצופה. גם לי יכולים להיות לפעמים רגעים שאני לא אוהב לראות אבל בסוף נכנסת לבית הזה חבורה של אנשים מאוד שונה זה מזה והאתגר שלהם הוא למצוא מכנה משותף ולהתמודד עם השונה".
הילדים שלך רואים האח הגדול?
"הילדים שלי עכשיו רואים האח הגדול, אבל דרך הרשתות החברתיות. הם יודעים כל מה שקורה מטיקטוק ומאינסטגרם, בלי לצפות בתוכנית".
יש מישהו בבית שהתחברת אליו יותר בבית האח?
"אני חושב שראוי שאני לא אענה על זה כמנחה התוכנית. אני חייב להיות אובייקטיבי, אבל זה נורא משתנה. יום אחד אתה אוהב מישהו אחד, ויום אחרי - מישהו אחר".
יש גם רגעים שמביכים אותך שם?
"יכול להיות. בכל סיטואציה אפשר למצוא רגעים שאתה פחות מתחבר אליהם".
מה אתה מעדיף - הישרדות או האח הגדול?
"שאלה קשה. אי אפשר להשוות כל כך. אלו דברים מאוד שונים. האח הגדול זה שידור חי, יש לו את האתגרים שלו, זה כמעט ארבעה חודשים. שמע, הישרדות זה בייבי שלי. 17 שנה אני בתוך זה. הבן שלי עכשיו בן 17, כשטסתי לעונה הראשונה של הישרדות הוא היה בבטן של יעלי. הקדשתי לו המון זמן מהחיים שלי, אני מאוד אוהב אותו, את ההתפתחות שלי בתוכו, זה חלק ממני".
אוקיי, אז אני אתן לך דילמת בחירה אחרת - משחק מול הנחיה.
"וואו, אני מתגעגע מאוד למשחק, מאוד מאוד מתגעגע. הרבה דברים נופלים בגלל שאני מצטלם להישרדות או האח הגדול".
זה מבאס אותך?
"מאוד, תלוי מה, אבל כן. שמע, עשיתי בחירה. היו שנים שכבר הלכתי חזק על ההנחיה ממקום מושכל שאני רוצה להתמקד בזה ובלי חרטות של 'אוף, אני לא משחק'. אבל דווקא לאחרונה מתעורר בי מחדש הרצון הזה כי אני מאוד אוהב לשחק ומאוד אוהב תיאטרון. כל חיי אני משחק, 14 שנים הייתי שחקן הבית בהבימה, ואחר כך סדרות ועוד דברים. זה חלק ממני ויש בי געגוע עז לדבר הזה. בעזרת השם זה יקרה".
מה עם המוזיקה?
"מוזיקה כל הזמן שם, רוחשת וגועשת. שמע, אני כבר בן 50 ובחשבון הנפש שעשיתי, הבנתי שמוזיקה זה דבר שאני לא יכול לוותר עליו בחיים. יש לי את המופע של הלאדינו והפיוט וכשאני על הבמה אני מרגיש שאני במקום שלי, שזה אני, שזה טבעי, שזה זה. אני גם מבין שאני חייב להקדיש לזה יותר זמן, לטפח את זה, כי אני רואה בכמה לבבות אני נוגע".
אתה אוהב להיות מפורסם?
"זו שאלה טריקית כי אני לא אוהב להיות מפורסם. אגיד לך מה אני כן אוהב - אני אוהב שיש לי יכולת לשמח אנשים".
גם כשאתה יושב במסעדה ומישהו בא אליך ומבקש תמונה?
"גם כשאני עם הילדים והמשפחה, תמיד אנסה למצוא רגע כדי לצלם לו סרטון או תמונה. אבא שלי פעם אמר לי שמחכים לי אנשים להצטלם איתי מחוץ לתיאטרון, וזה נכנס אליי. מאז אני לא מסרב לאף אחד".
איך אתה ויעל מחזיקים מעמד כל כך הרבה זמן? מה סוד הקסם?
"זו שאלה ששואלים אותי אותה הרבה, ואני תמיד אומר שאין לי תשובה טובה. אני רק אומר תודה לאל שיש לנו אחד את השניה, אנחנו חברים מאוד טובים אחד של השנייה, אנחנו מאוד חשופים אחד בפני השני, בחולשות ובקושי. אנחנו עוזרים המון אחד לשני, גם מקצועית, היא הקואצ'רית שלי ואני הקואצ'ר שלה ואני חושב שיש פתיחות, דיאלוג, אהבה ומשיכה. חמסה חמסה חמסה, שרק נמשיך ככה. ועכשיו יש את 'מחוברים', וזה כיף לעשות דברים יחד. אנחנו רוצים לעשות דברים יחד, אנחנו גם טובים יחד. אנחנו גם מצחיקים יחד".
רוצים לראות עוד פרקים ותכניות של וואלה+? הורידו ללא עלות את אפליקציית וואלה + לטלוויזיה החכמה שלכם, ותוכלו ליהנות מעוד המון תכנים מעניינים ומגוונים.
ערוץ וואלה+ משודר גם בסלקום TV, פרטנר, יס + וסטינג TV.