1. חובה על כל ישראלי להקשיב למילים של משפחתו של אורי דנינו, גיבור ישראל שנרצח בשבי חמאס אחרי 11 חודשי תופת. חובה על כל נבחר ציבור לשמוע את הזעקה של אביו, הרב אלחנן דנינו, על אחדות. חובה על כל הורה ששולח את הילד שלו לצבא לשמוע את הכאב של אמו, עינב דנינו, שלא מצליחה להבין איך הילד שלה שנלחם והקריב מעצמו למען המדינה במשך חמש שנים, נדחק לסוף התור - ובכך בעצם נגזר דינו. חובה על כל עיתונאי שחושב שהוא מבין משהו מהחיים שלו לקרוא את התגובות המנותקות של שרה נתניהו, ולראות כיצד אפילו השיחה הכל כך קשה הזאת לא תצליח לשכנע אפילו מצביע אחד של נתניהו לעזוב את המחנה.
מדהים לשמוע את המילים הקשות של הרב דנינו, בקולו השבור-אך-בטוח, כפי שנחשפו בתוכנית "בנימיני וגואטה" בכאן רשת ב'. מדהים לראות את המילים שאחיו של אורי הטיח בנתניהו, כשזה האחרון ביקש להזכיר שגם הוא אח שכול. מדהים במובן המקורי של המילה. תדהמה. חוסר יכולת להתמודד עם המילים הנכוחות שנבחרו בקפידה, ונאמרו במנגינה שלא שמענו כמותה בעבר.
לא עבר הרבה זמן, ואחרי ששמענו את האב השכול מתלונן על כך שמי שאמור להיות המנהיג שלנו מתעסק רק בסקרים, קיבלנו סקר חדש. דפנה ליאל סיפרה לנו שנתניהו אמנם לא יכול להקים ממשלה בשום תרחיש שהציע הסקר, אבל העין בכל זאת מתקשה להאמין למספר המנדטים שמופיע ליד הפרצוף של נתניהו. 11 חודשים של מלחמה, מספר בלתי נתפס של הרוגים, הדרום והצפון מופקרים, הילדים מתחילים בתי ספר במקומות שאינם הבית שלהם (מי שהתחיל לו בכלל הבית ספר) - והמספר ליד השם של נתניהו עולה. ושוב, זה מדהים. במובן המקורי של המילה.
2. בשם ההגינות צריך להגיד כמה מילים טובות על בנימין נתניהו. בלי שמץ של ציניות. ראשית, להבדיל מיותר מדי מקרים קודמים, הוא הגיע לשבעה של חטוף שנרצח בעזה. לשם שינוי הוא פשוט היה שם. פיזית. לא הסתפק בלשלוח מכתב מנוסח היטב שמישהו אחר כתב. לפעמים, נוכחותו של מנהיג חשובה יותר מהמילים שלו.
יש מי שייכנס לחישובים פוליטיים, וישאל בצדק לכמה הלוויות ראש הממשלה לא הלך. וכן, זה בהחלט מוזר שחנן בן ארי ועידן עמדי היו ביותר שבעות והלוויות של חיילים מאשר האיש ששלח אותם לקרב. יש מי שיטענו שנתניהו העדיף ללכת לשבעה של חייל ממשפחה דתית, במחשבה שהוא יקבל שם יחס חם יותר. זה פשוט לא נכון. המשפחה של אורי דנינו, גיבור ישראל שנרצח על ידי רוצחים שפלים, הביעה את כעסה על הממשלה בשבוע האחרון בריאיונות בתקשורת וברשתות החברתיות. סביר להניח שיועציו הבהירו לו את זה. ובכל זאת הוא הגיע, וכשאביו של אורי הגיבור, הרב אלחנן, הטיח בו ביקורת חריפה - הוא ישב והקשיב. מדי פעם ניסה להשחיל איזה מילה, אבל הוא לגמרי נתן לאב מוכה הצער להטיל עליו את האחריות על מות בנו. זה הדבר הכי קרוב ללקיחת אחריות שנתניהו עשה מאז ה-7 באוקטובר. יותר מזה, מהיכרותנו את האיש, אי אפשר לצפות.
3. בשם ההגינות צריך להגיד כמה מילים טובות גם על ינון מגל. בלי שמץ של ציניות. אחרי שבמהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 14 בהגשת מגי טביבי התעלמו לחלוטין מהסיפור החדשותי הכי אנושי של היום (וגם הכי מעניין, ולמי שמחשיב את עצמו כערוץ החדשות שמביא את קול העם, אז בטוח שזה גם הסיפור הכי חשוב) - ינון מגל הקדיש פרק ארוך בתכנית "הפטריוטים" לשיחה על ההקלטות של הרב דנינו, השמיע את רובן, ואף הזמין לאולפן את עינב דנינו, אמו של אורי המנוח.
מילה טובה תינתן גם ליותם זמרי שאמר במפורש שמותר למשפחות החטופים לומר את כל מה שהן מרגישות, ואף ציין שהוא מסכים עם לא מעט דברים בביקורת של המשפחה נגד נתניהו. גם יקי אדמקר (גילוי נאות: חבר מערכת וואלה) אמר במפורש ש"רוב הביקורת של דנינו על נתניהו מוצדקת". שניהם כמובן המשיכו לביקורת ארוכה ודי מלאכותית על הצביעות של השמאל, אבל על עצם העובדה שהם הסכימו לצאת מהפוזיציה, אפילו אם רק לרגע קט, מגיעה מילה טובה.
הטענה של זמרי הייתה ש"הסמולנים" חוגגים על ההקלטה של דנינו. מעבר לזה שזה לא נכון, זה מראה כמה הוא לא הפנים את התפילה של דנינו למען אחדות. יותם זמרי אינו משיחיסט קיצוני שנולד במאחז לא חוקי בשומרון, הוא חי את רוב חייו הבוגרים מוקף באותם "סמולנים", כשבשנינותו הוא הצליח לגבור עליהם בקרבות רטוריים בקלות. זה שהוא חלוק אידיאולוגית עם השמאל זה אחלה, אבל מאיפה האכזריות של להפוך את הסמול למין דמון ששמח לשמוע אב שכול מדבר מדם לבו?
4. בשם ההגינות ניתן מילה טובה גם לשרה נתניהו. יכול להיות שהפעם עם שמץ של ציניות. בשלב הזה כבר אפשר להודות, היא באמת מאמינה שהיא עושה מעשה טוב בכך שהיא מתלווה עם בעלה לכל מקום ואף מנסה "להגן" עליו. בזמן שראש הממשלה שתק ונתן לאב השכול להוציא עליו את כל הכאב, רעייתו בחרה לתקוף חזרה. לא אכפת לה כמה רע היא תצא בתקשורת. לא אכפת לה כמה יצחקו עליה הסמולנים המרושעים ששולטים בעולם. העיקר להגן על ביבי. בכל מחיר.
שרה היא הביביסטית המקורית. האבטיפוס שסביבו נבנה הזרם המרכזי ששולט בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית. המגפה שהדביקה כלי תקשורת שלמים. ינון מגל, שמעון ריקלין ואראל סגל עושים כמיטב יכולתם, אבל אף אחד מהם לא יכול על המלכה האם של הביביזם. האישה שיכולה לשבת מול רב חרדי, בזמן שהוא יושב שבעה על בנו, ולהאשים אותו שהוא אומר מילים שהוכתבו לו על ידי אחרים. כמה קלאס. כמה אנושיות.
תחשבו על רמות המסירות לתפקיד הביביסטית הראשונה. שרה נתניהו ישבה מול הורים שכולים שסיפרו כמה בנם הבכור הקריב מעצמו למען המדינה, בחייו ובמותו. שרה ידעה שבזמן שאורי דנינו עבר בשבי חמאס את מה שהוא עבר, בנה הבכור שלה התלוצץ עם מאבטחיו במיאמי. במקום להשפיל את עיניה ברצפה, להנהנן בהכנעה בפני כל מילה שיוצאת מהפה של האנשים הצנועים האלה, היא בחרה להזדעזע מהמחשבה שהיא נהנית ממנעמי שלטון. אין מספיק שמפניה ורודה בעולם שיכולה לגרום למשפט הזה להישמע לא אטום ומגוחך, בשום הקשר ובשום סיטואציה - אבל בזמן ניחום אבלים זה כבר חולני.
במובן מסוים הניתוק הזה כמעט מרשים. שרה החליטה להבהיר להורים כואבים שלפני רגע קברו את הבן שלהם בירושלים, שבעלה עמד לבד מול כל העולם ומול "גורמי הצבא כאן". לא ברור אם היא רומזת לקונספירציה מטורפת או פשוט מציגה את בעלה כמנהיג חלש שלא מסוגל להתמודד עם הצבא שכפוף לו. כרגיל אצל הביביסטים, נתניהו הוא בו זמנית גם קוסם כל יכול שמסוגל להכניע את אובמה ופוטין, ומצד שני לא מסוגל להתמודד עם פקידי ממשל או גנרלים בקריה.
משפחת דנינו ממש לא קנתה את הקונספירציה הביביסטית העלובה הזאת. הם הזכירו לנתניהו שהוא זה שנמצא 15 שנים בשלטון, ולא עשה כלום מול חמאס. "הבן שלי נרצח במנהרה שאתה בנית… הבטון והדולרים נכנסו במשמרת שלך". המילים האלה צריכות להדהד בכל ועדת חקירה שתקום פה. למשפחת דנינו זה לא יחזיר את הילד, אבל למנהיגים הבאים שלנו אולי זה יחדיר מעט תחושת אחריות.