חלומות של אתמול: המפגש העצוב בין הכרישים למשחקי השף

"הכרישים" הוא פורמט טלוויזיוני מוצלח: קח אנשים שחולמים בגדול אבל שהגורל חילק להם רק כסף קטן, שים מולם אחרים שכיסיהם מלאים - ונסה לחבר בין הרעיון להון-סיכון, נשמע מצוין נכון?

האמת היא שזה היה רעיון נהדר, בטח במדינה שכונתה "סטרט אפ ניישן" ושלפרקים היה נדמה שכל אזרח שני בה הוא יזם בפוטנציה, שעוסק בדבר הכי ישראלי שיש: לחפש קיצור דרך, איזה פטנט שיעקוף את התור, גרסת ה"אני רק שאלה" של ההצלחה הפיננסית.

חברו את זה לאגו הנפוח של מי שעשו את זה, אנשים שמאמינים באמת ובתמים שאם שיחק להם מזלם להיוולד להורים הנכונים או להצליח באופן חד-פעמי, אבל כזה שהפך את ההשקעות הבאות שלהם לבטוחות יחסית, הרי שהם זן מיוחד של בני אדם - והנה לכם פורמט שבו ניצבים אלה מול אלה - הראשונים מתחננים (גם אם בדרך יפה) למשאב שיאפשר להם לשנות את עתידם הכלכלי והאחרונים נהנים לשחק את אלוהים.

בואו נשאיר לרגע את הדלפונים עם החזון מול הכרישים עם הממון ונעבור הישר אל המטבח של "משחקי השף" ששודרה אמש באותה שעה בדיוק. בין חובבי האוכל והבישול, "פודיס" אם תרצו, נחשבה "משחקי השף" לתכנית מוערכת. בקרב כלל ציבור הצופים היא לא הצליחה לגרד את ההצלחה המסחררת של "מאסטר שף", שהשכילה לחבר בין התשוקה למטבח לדרמה, אפילו למלודרמה, אבל "המקצוענים" לפחות בעיני עצמם, החזיקו ממנה ככזאת שבה רמת הטבחות הנדרשת מהמתמודדים היא גבוהה בהרבה.

הרמה הזאת הייתה תולדה של הפורמט, אבל הכישלון היחסי של התכנית מול מתחרתה הנחותה-קולינרית, הצליח לשטות אפילו במפיקיה. מה עושים? מכניסים פנימה סיפורים מלאי רגש, רצוי כאלה שנוצרו בצל המלחמה.

חס וחלילה שלא יובן כאילו לבי גס בסיפורים אנושיים על קורבנות המלחמה, אבל בשביל לספר את אלה לא צריך את "משחקי השף", שכן טבח ה-7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו סיפקו לנו, למרבה הצער, חופן של סיפורים טראגיים שמסופרים ללא הפסקה במהדורות החדשות שהפכו למגזיני חדשות יומיים באורך של שעה וחצי.

לכן כשאני נכנס למטבח עם אסף גרניט, יוסי שטרית או מושיק רוט, אני רוצה לדבר רק על אוכל: חומרי גלם, בישול, חיתוך ועוד, כשבגבם של כל אלה נושבת רוח התחרות שאין בלתה בז'אנר המכונה ריאליטי. מה שקרה העונה ל"משחקי השף", מזכיר קצת את מה שעובר גם על מחלקת האקטואליה של רשת 13: מנסים להרוויח את הקהל שאליו לא הצליחו להגיע, אבל מגלים שלא רק שלא הצליחו לגייס אותו, אלא שבדרך איבדו את הגרעין הנאמן שכן היה שם.

נחזור מהמטבח לסלון: "הכרישים" אינה תוכנית פריים-טיים בהגדרתה, אלא "פילר" שנועד בדיוק לימים האלה של בין חופשת הקיץ לחגים. הבעיה החריפה ביותר היא שהישראלים הפסיקו לחלום על כסף גדול. כלומר, הם עדיין רואים בו מושא תשוקה - ולראייה הפופולריות היחסית של כל מיני פורמטים בנטפליקס על נדל"ן לעשירים ומנותחים - אבל הם כבר לא מאמינים בכך שאם רק יפתחו את האפליקציה הנכונה, יגרפו מיליארדים.

יש לכך המון סיבות - בראש ובראשונה כמובן המלחמה, אבל גם ירידת קרנה של סצנת ההייטק הישראלית, שלא לומר קרנה של מדינת ישראל בכלל: לך תמכור משהו שהוא לא מערכות נשק או טכנולוגיית סייבר מתוצרת ישראל במקום כלשהו בעולם. אפילו אותם כרישים שמתהדרים בקשרים חובקי עולם כבר בקושי מוצאים מי שידבר אותם כישראלים. לכן השעה ששודרה אמש בפריים טיים של קשת 12 הזכירה מעין גלויה מימי הקורונה פינת המהפכה המשפטית, משהו שלא יעזור כמה שנחמם במיקרוגל, טרי הוא כבר לא יהיה.

באווירה כזאת לא נותר אלא לתהות על ההתנשאות של זוהר לבקוביץ' על היזמית סיון קמין אופק, שהעזה לענות לאחד מהכרישים נשואי הפנים: "שמת לב שחתכת אותו באמצע משפט?", נזף באישה בת 40 שהציגה המצאה דווקא די חביבה, כדרך שנוזפים בילד קטן. למרבה המזל היא הייתה מספיק בטוחה בעצמה כדי לשאול אחר כך: "אני יכולה להוסיף משפט, אני לא יודעת אם זוהר מרשה לי" - ולסגור חשבון עם "המחנך" המתנשא.

חבול משעמום נסתי מאולפנם של המשקיעים לזה של השפים, רק כדי לגלות שנפלתי לאותו הפח: באווירה של תחילת מיתון כלכלי שהולך ומחריף מדי יום, הדבר האחרון שאנשים צעירים רוצים לעשות הוא להיות מסעדן. אפילו מי שמעריץ (כמוני!) שפים, בטח כאלה שכבר התבססו כלכלית, לא היה רוצה להיות בנעליהם בימים האלה שנדמים לרבים מאתנו כימי פומפיי האחרונים. לכן מה שהיה יפה לחודשים הראשונים של המלחמה, בהם עוד האמנו שסיומה והחזרה לשגרה נמצאים מעבר לפינה, לא מצליח להחזיק מים. אפילו לשף מצליח כמושיק רוט נפלט אמש שלפעמים הוא מצטער שלא בחר במקצוע אחר שעושה טוב יותר לחשבון הבנק.

האווירה הזאת מקרינה על כל התחרות, עד שכמעט סולחים לה על שהיא מידרדרת לעתים קרובות מדי לא רק לסיפורים סוחטי דמעות שמוציאים לרוב מאסף גרניט כל מיני קשקושים של "אין לנו ארץ אחרת", אלא גם לתהומות ה"עממיקו". אתמול לוהקה לתפקיד מישהי שעובדת בשווארמה של אחיה בגבעת שמואל ומתרגשת עד סף ההתעלפות מכך שהיא שותה מאותה כוס מים שממנה לגם גרניט. רוצה לומר, באווירה העצובה של עם שעד אתמול היו לו חלומות גדולים ועתה הוא מביט בחדשות ולא מוצא בהן אפילו ידיעה אחת לשאוב ממנה אופטימיות, נראות שתי תכניות הריאליטי שעוסקות בהגשמת חלומות כתלושות עד כאב מהמציאות.

מדינה שלמה לא מצליחה לישון בלילה מסיוטים - והטלוויזיה שואלת אותנו על מה אנחנו חולמים, או לכל היותר משקפת לנו את מה שהוא בגדר "חלומות של אתמול", כמילות שירה היפה של רחל שפירא.