"קרוב אליי" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

שלושה חודשים אחרי שהתגבר על החרם נגד ישראל וזכה בפרס בפסטיבל טרייבקה, וכמה ימים אחרי שסחף את פרסי אופיר והפך למועמד הישראלי לאוסקר - "קרוב אליי" של תום נשר עולה לאקרנים, בתקווה להפוך גם לשובר קופות.

הסרט מוקדש לארי נשר, אחיה הצעיר של תום שמת בתאונת דרכים לפני שש שנים, והוא גם נעשה בעקבות המוות הזה. גיבורתו היא צעירה בשם עדן שאחיה האהוב, מת בנסיבות דומות. מגלם אותו עידו טאקו, הכוכב הצעיר שככבר ראינו השנה בתפקיד מזהיר ב"החייל הנעלם".

עם זאת, הגיבורה כאן היא לא לחלוטין בת דמותה של הבמאית. בניגוד לתום נשר במציאות, עדן ב"קרוב אליי" היא צעירה מזרחיה, שאביה מסעדן והוריה נמצאים בתהליך גירושים. מגלמת אותה ליה אללוף, שזה תפקידה הקולנועי הגדול הראשון.

מיד אחרי מותו של אחיה, עדן מגלה כי היתה לו בת זוג סודית - אותה מגלמת דריה רוזן, גם היא בתפקיד הפריצה שלה. השתיים נפגשות כדי לדבר על האובדן המשותף, ואז היחסים ביניהן מתהדקים ומתפתחים בצורה אובססיבית שמעלה את השאלה - האם הן באמת מחבבות אחת את השנייה, או שמא הן משתמשות זו בזו כניסיון נואש להתמודד עם מה שאי אפשר להתגבר עליו, ולהקים לתחייה את מה שכבר מת לעד?

מה הבעיה של הקולנוע הישראלי? טוב, יש הרבה, אבל אחת הבעיות היא שהסרטים בדרך כלל מנומסים וזהירים מדי, ומהססים ללכת עד הסוף. לא כך במקרה של "קרוב אליי", שדווקא הולך רחוק מאוד. זה סרט שאין בו בושה, ויש בו סקס, עירום, שינוי מין, אובססיה וטירוף, הרס עצמי והרס חיצוני, והרבה מעשים לא רציונליים. קורים בו דברים מהסוג שאנחנו רגילים לראות בקולנוע צרפתי, לא בסרטים ישראלים. למרות שעל פניה זו דרמה משפחתית, הז'אנר הכי נפוץ אצלנו, הוא הזכיר לי בעיקר פנינים צרפתיות כמו "חבצלות מים" ו"נשימה", גם הם סרטים של במאיות על יחסים מורכבים בין נשים, וכמוהם - גם בו יש תעוזה אישית, תעוזה רגשית ותעוזה אמנותית.

סרטים ישראלים בדרך כלל מפחדים מדרמה ומרגשות. מפחדים מכך שלדמויות יהיה באמת אכפת ממשהו, כי בישראל אוהבים לבטל את הכאב של היחיד ולהזכיר לו שתמיד יש צרות גדולות יותר. זה לא המקרה של "קרוב אליי". בסרט הזה, אנחנו באמת ובתמים מרגישים שזה סוף העולם מבחינת הגיבורות שלו, ושאם ישאלו אותן עד כמה שורף להן מאחד עד עשר, התשובה תהיה עשר. נשר לא פחדה להניח את כל הכאב שלה על המסך, ולכן הוא בוער כמו פצע שרוף.

באחד מרגעי השיא של הסרט, הגיבורה בגילומה של אללוף מצמידה מצת אל הלשון שלה. כיאה לכך, התצוגה שלה היא כמו אש שמתפשטת במשך שעה וחצי. רוזן מאזנת אותה בהופעה כדמות שונה לגמרי, שמצליחה להיות פסיבית ובכל זאת לבלוט, ובסופו של דבר גם מתברר שהפסיביות שלה היתה אשליה, והיא למעשה הדמות הכי חזקה בסרט.

בצידן, צוות שחקני המשנה כולל את החשודים המיידים, למשל יעקב זאדה דניאל, אבל גם הרבה שמות מפתיעים, למשל שלומי שבן כמאהב של הגיבורה, יעל שושנה כהן ועוד. את אימה של הגיבורה מגלמת נטע גרטי, מי שפרצה ב"סוף העולם שמאלה" של אבי נשר. ככל הידוע לי, זו הפעם הראשונה בקולנוע הישראלי, בה שני דורות שונים של אותה משפחה ביימו אותה שחקנית.

"קרוב אליי" נהנה גם מעבודת הצילום של שי פלג, שלא סתם החמיאו לה בקטלוג הרשמי של פסטיבל טרייבקה לקראת בכורת הסרט; מפסקול אלקטרוני שמוסיף לו עוצמה רגשית; וכמובן מן הכישרון של תום נשר, שהסתמנה כהבטחה כבר בסרטים הקצרים שלה וכאן מצדיקה את ההגדרה שלה כסופיה קופולה הישראלית.

בטקס פרסי האופיר השבוע, "קרוב אליי" זכה בארבעה פרסים - הסרט הטוב ביותר כמובן, השחקנית הראשית (ליה אללוף), העריכה (שאולי מלמד) והבימוי, מה שהפך את תום נשר, בגיל 27, לצעירת הזוכות אי פעם בפרס. חובה לראות את הדרמה הזו, גם כי היא יפה, מרגשת, מעוררת השראה ומחזקת להפליא, וגם כי היא מסמנת את פריצת הדרך של מי שתהיה אחת הבמאיות המשמעותיות בתעשייה המקומית, ומלמדת אותנו איך העתיד של הקולנוע הישראלי הולך להיראות.

אחרי שריסק את הקופות בחורף האחרון, ורגע לפני החגים, הלהיט המתוק לכל המשפחה עולה ב-VOD.

מאחורי הסרט עומד צוות בריטי: הבמאי פול קינג והמפיק דיוויד היימן, יהודי חם עם משפחה בישראל. השניים היו אחראים לסרטי "פדינגטון", שגם כן שברו קופות בישראל. כמו הלהיטים על הדוב המדבר, גם "וונקה" מציג שילוב של גיבור טוב לב, אמונה אופטימית בכוחם של ההמונים, הומור בריטי שנון ולעתים גרוטסקי, הפקה מסוגננת וצבעונית ועשייה שמלטפת את הרכים בגיל אבל גם קורצת למבוגרים.

כמשתמע משמו, הסרט עוקב אחר תחילת דרכו המקצועית של ווילי וונקה, יזם השוקולד האקסצנטרי שכיכב ב"צ'רלי בממלכת השוקולד" של רואלד דאל ובעיבודים הקולנועיים שלהם. אז גילמו אותו ג'ין ווילדר וג'וני דפ, ועכשיו זהו טימותי שאלאמה. בעזרת שירים, ריקודים וחיוכים, "וונקה" מתאר כיצד גיבורו מנסה להגשים את חלומו - להרבות טוב בעולם באמצעות המתכון לשוקולד הטוב ביקום.

"וונקה" זמין בגרסה המקורית וגם בגרסה מדובבת, לה אחראי שרון כהן, מי שכבר עשה זאת בהצטיינות בסרטי "פדינגטון" וגם הפעם זכה לשבחים על עבודתו.

כזכור, מי שעמד מאחורי הגלגול הקולנועי הקודם של וונקה היה טים ברטון, שביים את "צ'רלי בממלכת השוקולד" ב-2005. מאז הוא עזב את המורשת של דאל - לטובתו ולטובתנו, אבל עכשיו הוא חזר למורשת של "ביטלג'וס", סרט הפולחן שיצר בשלהי שנות השמונים.

באיחור של ארבעה עשורים, ההמשכון של להיט האייטיז עלה לאקרנים לפני כמה שבועות. קוראים לו "ביטלג'וס ביטלג'וס", והוא שובר קופות.

כזכור, "ביטלג'וס" המקורי התחיל בצורה מורבידית באופן יוצא דופן להוליווד באותה תקופה: הוא הציג זוג צעיר מקונטיקט שמת בתאונת דרכים משונה. בהמשך לכך, הם חוזרים לביתם כרוחות רפאים ומגלים בו משפחה של יאפים מעצבנים שעברו אליו מניו יורק. כדי לסלק אותם, השניים פונים לביטלג'וס - רוח זדונית שמתמחה במשימות שכאלה.

הסרט הזניק את הקריירה של ברטון וגם של וינונה ריידר, שגילמה את לידיה, הבת הגותית של זוג הסחים. היא נמשכה לעולם המתים וביטלג'וס נמשך אליה ואף ניסה לכפות עליה להתחתן עמו.

הפעם ריידר שוב מגלמת את לידיה, אבל היא כבר בעצמה אמא לילדה מתבגרת - אסטריד,
טינאייג'רית שחיה בפנימיה אבל נדרשת לחזור הביתה בעקבות מוות במשפחה. הדבר מוביל לשרשרת אירועים. במהלכם, הנערה נתקלת בעלם חמודות בן גילה שמסתיר סוד אפל, תרתי משמע. המפגש הזה פותח מחדש בפני משפחתה את השער לעולם המתים, ובסופו של דבר הם גם פוגשים שוב את ביטלג'וס - המתגלה כזדוני מתמיד.

אם בסרט הקודם ההתמקדות היתה בדור ההורים, הפעם היא בדור הצעיר יותר. אסטריד היא הגיבורה כאן. מגלמת אותה ג'נה אורטגה, שפרצה אצל ברטון בסדרה "וונסדי", וניכר ש"ביטלג'וס ביטלג'וס" מנסה לקרוץ למעריצים שלה ושל "דברים מוזרים", ובכלל לדור הנטפליקס.

אורטגה היא פשוט שחקנית נפלאה. זה היה ניכר באחד מסרטיה הראשונים, "יום הכן", וזה בולט גם כאן. יש לה נוכחות ייחודית ועוצמתית, ובקיצור - יש לה את זה. את ביטלג'וס מגלם שוב מייקל קיטון, המוכיח מחדש שהוא אחד השחקנים האמריקאים הלא מוערכים דיים בימינו (וסליחה ממי שכן מעריך אותו כהלכה ולא מבין על מה אנחנו מדברים). אומרים שאלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים, אבל לקיטון יש שיניים חדות וברטון נותן לו שקית מלאה באגוזים שהוא עושה איתם את המיטב, בתצוגת משחק שהיא טור דה פורס של ממזריות מדליקה, מבריקה ומשולחת רסן.

גם עבודת הבימוי של ברטון מתפוצצת מרוב כישרון, רעיונות ומוטיבציה. הוא מיטיב למצוא פתרונות לאתגרים ולהפוך חסרונות ליתרונות. כך, למשל, הבמאי לא היה יכול להשתמש בג'פרי ג'ונס, שגילם את האבא בסרט הראשון אך כיום ידוע בעיקר כעבריין מין מורשע. כדי להציג את דמותו ואז להיפטר ממנה, הקולנוען משתמש באנימציה בצורה מקורית וגאונית. יש עוד כמה רגעים שמתחשק למחוא להם כפיים: רגע אחד מזכיר את הלוני טונס בשיאם. רגע אחר מציג סופת חול בצורה שמשתווה באיכותה לסצינות דומות ב"חולית 2" שגם כן יצא השנה, ויש פה עוד כמה פנינים.

גם במקרה של "ביטלג'וס ביטלג'וס", אפשר להבין למה הוא מרסק קופות - בגלל הפופולריות של הסרט הראשון, שגם הוליד כל מיני פרויקטים-חוץ קולנועיים מצליחים, למשל מיוזיקל בימתי; בגלל הפופולריות של אורטגה; בגלל שהקהל התגעגע לברטון; ובגלל שבסך הכל הוא מעלה חיוך - וזה מה שכולם צריכים עכשיו.

לרבים שיצפו בסרט מחכה תזכורת יפה ורלוונטית. הוא צולל לעולם המתים כדי לתאר אותו בצורה מסעירה ומשכרת חושים, ובכל זאת טורח להזכיר לנו שהחיים בעולם החיים כיפיים הרבה יותר, אז חבל לא לנצל אותם.

איזה קטע: לסרט האמריקאי הזה קראו במקור "Violent Night". דווקא אצלנו, לא מדינה נוצרית כזכור, העניקו לו שם נוצרי יותר - "מי מפחד מסנטה?". זו עוד דוגמה לכך שהמפיצים שלנו אוהבים כותרים עם שמות ילדותיים, גנריים ודבילים, אבל גם המחשה לנורמליזציה של חג הכריסמס בתרבות המקומית. בצד ההדתה היהודית, יש גם תופעה הפוכה - דרך הטלוויזיה האמריקאית, התרבות הנוצרית הפכה לחלק בלתי נפרד מן התרבות הישראלית.

בכל מקרה, הסרט הזה יצא לפני כשנה ושלושת-רבעי, וזכה להצלחה נאה בקופות ברחבי העולם וגם אצלנו. עכשיו, הוא הצטרף לקטלוג הישראלי של נטפליקס, אז אם פספסתם אותו בקולנוע תוכלו להשלים פערים.

הסרט עוסק בחבורת פושעים המגיעה בחג המולד לאחוזה של משפחה עשירה כדי לגנוב ממנה שלושים מיליון דולר. התוכנית שלהם מדוקדקת לפרטי פרטים, אבל יש דבר אחד שהם לא לקחו בחשבון - סנטה בסביבה, והפעם הוא לא סבא חביב עם זקן, אלא כוח שלא כדאי להתעסק איתו, והוא קורע לפושעים את הצורה.

את הסרט ביים טומי וירקולה, קולנוען נורבגי שמחלק את זמנו בין מולדתו והוליווד, ויודע לעשות קולנוע ממזרי שלא גולש למחוזות הטראש. "מי מפחד מסנטה" לא מקורי במיוחד, ולמעשה מעתיק מלא פחות משני להיטי כריסמס קלאסיים - "מת לחיות" ו"שכחו אותי", אך גם חיקויים צריך לדעת לעשות, והתוצאה מהנה להפליא.

יותר מכל, הסרט מוכיח את הקלישאה שהכל תמיד מתחיל בדמויות, ועיצוב הדמויות פה מצוין: הרעים כל כך רעים שאתה באמת רוצה שיאונה להם רע, והטובים כל כך טובים שבא לך שיהיה להם טוב.

מה שכן, חשוב להדגיש: מדובר ביצירה אלימה ביותר. לכן, ההחלטה לא לתרגם אותה מילולית כ"לילה אלים" אלא לקרוא לה "מי מפחד מסנטה" כל כך מטעה. זה לא סרט אימה, והוא לא מפחיד בכלל. מדובר בקומדיית פעולה ברוטלית, עם כמה סצינות אכזריות. למשל, הרגע שבו אחת הדמויות משתמשת במפצח אגוזית כדי לפצח לאחת מן הדמויות האחרות את האגוזים שלהם. אתם מבינים למה הכוונה, נכון?

ועם זאת, למרות כל האלימות, יש כאן גם מסר מתוק, אופטימי ורוחני לגבי המשמעות של אמונה והמשמעות של חג המולד - תזכורת עד כמה מגוחך שיהודים בישראל מתעלמים מן האספקטים הדתיים שלו וחוגגים אותו אחרי שלמדו עליו בפרק של "חברים" וזה נראה להם מגניב.

אחד הסרטים הכי מדוברים בנטפליקס בזמן האחרון הוא "רבל רידג'", שעלה ישירות בשירות הסטרימינג לפני כחודש.

מדובר בדרמת פעולה, העוסקת בחייל מרינס משוחרר המגיע לעיירה בלואיזינה כדי להציל את בן דודו, ונתקל בשוטרים שעושים לו את המוות בגלל צבע עורו השחור. ארון פייר האלמוני למדי מגלם את הגיבור, ודון ג'ונסון את השוטר הגזען. מאחורי המצלמה עמד ג'רמי סולנייה, שפרץ בתחילת העשור הקודם עם סרטי אינדי מצוינים כמו "Blue Ruin", וכמו רבים מבני דורו עשה את המסלול משולי התעשייה לנטפליקס.

כהרגלו, סולנייה מיטיב לתת לנו תחושה של זמן ומקום, וליצור דרמה מחוספסת שלא מתחנפת ולא מתחנחנת. לסרט גם יש אג'נדה פוליטית ברורה וחזקה ושחקנים מעולים, אבל יש לו בעיה אחת - הוא פשוט לא מעניין. הפער בין הדיבור סביבו לתוצאה הלא מלהיבה כל כך גדול, עד שקרה לי משהו שלא קרה לי שנים - אחרי חצי שעה עצרתי את הסרט והלכתי לוודא שאני צופה במוצר הנכון. פשוט לא האמנתי שהשעמומון הזה קצר כל כך הרבה שבחים.

אז נכון, יפה שעוד מפיקים בימינו סרטי אקשן כאלה, שהקצב האיטי והסגנון חמור הסבר שלהם הם ההפך המוחלט מהתקפי מיגרנה מטופשים כמו "בחורים רעים" החדש; יפה עוד יותר שנטפליקס מקרינים אותם; אבל האם "רבל רידג'" עצמו משלהב, מלהיב, אפילו סתם טוב? אעשה שקר בנפשי אם אמליץ עליו למישהו.