"אהבה מוזיקה (עכשיו!)", הערב המשותף של להקת יסמין גודר ודיקלה בפסטיבל ישראל שחוזר אל האלבום המוערך משנת 2000, מפגיש על במה אחת שמונה רקדניות בגילאים שונים ומרקעים שונים עם תשעה נגנים לערב שכולו חיכוך מפעיל.
הקול הצרוד של דיקלה ביחד עם התנועה הקדחתנית של גודר יוצרים מערכת אוטונומית שלא מנסה בהכרח למצוא חן, לעשות נעים בעין, או יפה או טוב. יחד הן מנסחות יש חדש, אחר, משוחרר מתבניות ותכתיבים, מובילות לעולם חדש, לחיים על הקצה. מציעות לנו מרחב שבו אנחנו יכולים לצאת מהתודעה העכשווית היומיומית הכואבת; מקום להעביר דרכו את הכאב, להתרגש ולפתוח ערוצים רגשיים שלא מתוך מגננה או זהירות, להיסחף לתוך פעולה שמסרבת באופן מובהק להיות יצרנית.
ב"אהבה. מוזיקה. (עכשיו!)" הרצון להתמסר ליופי נתקע שוב ושוב בחיתוך הגס עד כאב של העיניים. הפרעה היא התחושה המהדהדת בחלל, אם בעודף ובהגזמה ואם בהיעדר ואיון. בכל רגע יש סוג אחר של הפרעה, חוסר ציות לנורמות מסוימות, סירוב, היעדר נקודת פוקוס וכדומה. אין כמעט מוקד אחד מרשים אלא מצבי גוף-נפש המתחוללים על הבמה בצדדים ובשוליים, מחישים את הדופק והתחושה היא שמדובר ביצירה אינסופית.
גם במוזיקה וגם במחול נוכחים כאב ואי נחת, ונדמה שכמו האלבום של דיקלה גם התנועות נולדו מתוך עבודה פנימית, הגוף מבטא צימאון לקשר. השפה התנועתית של גודר משוכללת, ומתבססת בעיקר על מחוות גופניות מוקצנות. מקוטעות, נוירוטיות. בתנועותיה בולטת הקטיעה. בעוד שמנגינת השירים זורמת והרמונית, הרמוניה מתחלפת בדיס-הרמוניה, חיוך מתחלף בעווית, מלמול בצעקה, אנרגיה פראית בקפיאה. והתלבושות של שחר אבנט, אותן שמלות אווריריות שנולדו לריחוף, שמיועדות למסיבת קוקטייל אבל מתגלגלות ונמרחות עם הרקדניות על הרצפה, מחדדות את אותה אלגנטיות מרחפת, צעירה, חסרת משקל, משוחררת מעול המקומיות.
והן מנתרות, נסחפות הצידה כשיד רוטטת צמודה ללחי, מאגרפות ידיים, נהמה מעוותת את הפרצוף, כף יד מכה על המרפק, ולרגעים הן נשים חושניות עזות מבע, לעיתים ילדות משתובבות חורצות לשון. הגוף מתפקע מחדווה. "בוקר טוב לכל הילדים שלא היה להם לילה", שרה דיקלה, מעצימה את המודעות חסרת האונים, מנטרלת את המחול מאסוציאציות של שליטה ופיקוח, והפגיעות שבחוויית הקיום האנושי מאחדת לרגע הכל.
"פתחתי את החלון, עננים הסתירו את השמש / רציתי לדעת אך איבדתי תחושה / משהו נחתם שם / אני לא זוכרת / אולי מישהו יבוא ויאמר: בוקר טוב / בוקר טוב גברת / בוקר טוב לכל הילדים / בוקר טוב לכל אלה שלא היה להם לילה / של מי התמונה שכה כואבת / איך הפנים אצלי נשמרים / משהו קורה לי, אני מתגעגעת / אולי מישהו יבוא ויאמר: בוקר טוב", היא ממשיכה לשיר מציעה בעיקר תחושה של אי-שייכות וניכור, של משהו שהיה ואיננו.
"אהבה. מוזיקה. (עכשיו!)" הוא מפגש בין שתי יצירות, מופע רוק חי שפוגש מופע מחול, כמעט איזה מדיום אחר. דיקלה וגודר אינן מתארות כאן חוויה, אלא הן עצמן החוויה, בזמן הווה, על הבמה. ומה שמשותף להן הוא אנחנו, שצופים בהן ומפרשים אותן מתוך הרגע ההיסטורי הנוכחי ששולטים בו ערעור סדרי עולם, ומראות מלחמה מאיימת. העכשיו שלנו מטעין אותן במשמעויות חדשות.
דקלה וגודר הן דמויות בולטות כל אחת בתחומה, ובנוסף הן פיגורות עתירות שיק וכריזמה. המפגש בין האפיות הדרמטית של דיקלה עם הפאסון הקפוא של גודר עלול לעורר עניין ראשוני בגלל הגימיק שבמופע. אבל יותר מכל יש בשתיהן כוח מחייב, רב־עוצמה, המעורר התרוממות רוח המזכירה לנו את הרצון לחיות. רצון לחיות המעורר רצון להגן על האפשרות שהחיים ימשיכו.