הניחו להולכים

יש קושי בעשיית סרטים על אובדן. כאב אמיתי הוא לא פוטוגני. נהוג לתבל אותו בנקמה מהדהדת כמו ב"בחדר המיטות" או בציצים של האלי ברי כמו ב"מונסטר בול". מעטים הסרטים מהשנים האחרונות המעיזים להתבסס על אבל פרטי. כזה היה "מתחת לחול" המעולה עם שרלוט רמפלינג וכזה הוא גם "באהבה, לייזה".

זהו סרט על הלך רוח, לא על סיפור. לא התהליך שעובר, או אמור לעבור, וילסון (פיליפ סימור הופמן) עומד במרכז הסרט, אלא המצב בו הוא נתון. אשתו התאבדה לפני שהסרט התחיל, ואנחנו פוגשים בו מפורר מאשמה, מכעס, מחוסר אונים.

וילסון ישן על הרצפה. אולי הוא מעניש את עצמו, אולי הוא נמנע מלהיות במיטה בלי אשתו. כשהוא מעז לבסוף לגשת לחדר השינה הוא מוצא את מכתב ההתאבדות שהושאר לו ומסרב לקרוא אותו. הוא מנסה להתנחם בעבודה, בהסנפת דלק, בחופשה, בהטסת טיסנים, אבל הכאב חזק ממנו.

טוד לואיזו, שזהו סרטו הראשון כבמאי, מיישיר מבט אל האובדן. כמו "חדרו של הבן" גם "באהבה, לייזה" מנסה להכיר לנו את עולמם של אלו שנותרו בחיים. את הכלום בו הם נשארים. ההימנעות מאבל פורנוגרפי ואי היכולת או הרצון לספק דרך מוצא מהייאוש, הופכים אותו למאוד ריאליסטי ונכון, אך הוא מתקשה להשאיר חותם רגשי של ממש.

בעיניי המבנה הוא שמפיל אותו. הוא בנוי יותר כסטריפים של קומיקס למבוגרים מאשר כסרט. "וילסון בגן החיות", "וילסון מתחיל להסניף דלק", "וילסון בכנס הדגמים". "באהבה, לייזה" מורכב אפיזודות קצרות שיכולות לעמוד בפני עצמן, אך פחות אפקטיביות כשהן מרוכזות יחדיו. כסרט שלם הוא מאבד ריכוז לעתים קרובות, ומצליח אפילו לשעמם פה ושם למרות הנושא הטעון והמשחק המעולה של הופמן.

בכל זאת, בסיכומו של עניין, שווה לראות את הסרט. הוא מתמודד באומץ עם נושא מאוד מורכב, מבלי להתיימר לענות על שאלות להן, כנראה, אין תשובה.