אזעקות בחיפה, חיסול בביירות, אבל אצל רביב דרוקר מעדיפים להתאבד בשידור חי

אוהדי כדורגל מכירים היטב את התופעה: קבוצה נערכת לעונה חדשה, מחתימה מאמן עטור הישגים, כמו רביב דרוקר, מביאה את הכוכבים הנוצצים ביותר על המדף: ברוך קרא כפרשן משפטי, חודורוב בכלכלה, אור הלר על הביטחון, עופר שלח כפרשן - ועולה למגרש רק כדי להתבזות. ובכן, זה מה שקרה אמש לכתבי ערוץ 13, רביב דרוקר בראשם, כשעלו למשחק המקדים של שבע בערב עם תוכניתם "אזור מלחמה".

תכף נעסוק בתכני המשדר, אבל קודם כל כמה הערות על כר הדשא והמצב ביציעים, כמו כל פור-פליי למשחק כדורגל. שבע בערב הייתה, בימים כתיקונם, השעה שבה הטלוויזיה מרצדת ברקע. הורים חותכים ירקות לסלט, מטגנים חביתה, אחד מהם מאחר לשוב מהעבודה ותוקע את האחר עם המקלחות של הילדים.

במרבית הבתים התכנסה הפעילות הזאת אל כותרות המהדורה של השעה שמונה בערב, לפיכך פנו בערוצים השונים למשדרים עם אופי כלכלי: הנה מתן חודרוב מעריך מה יקרה לריבית על המשכנתא והנה קרן מרציאנו מעבירה את השידור אל מעיין פרתי ליד מדפי השימורים ברמי לוי, אומרת משהו על סימון מחירים. אתם יודעים - חדשות חשובות שנוגעות לכיס של כולנו, אבל לא מה שנקרא "מאסט סי טי.וי", כלומר - משהו שאסור להחמיץ.

והנה, נישאת על רוחות מלחמה, הייתה לשעה הזאת עדנה - בטח בימים כמו אתמול, עת שני מיליון ישראלים נכנסו אל מעגל האש של חיזבאללה ועוד כמעט שמונה מיליון מבוהלים תהו מתי יתרחב המעגל ויכלול גם אותם. אם בימים כתיקונם תכניות האקטואליה של אחר הצהריים (מבלי להעליב את רפי רשף, עודד בן עמי, ליאל קייזר, לוסי אהריש ועוד רבים וטובים שמושכים את העגלה בשעות האלה, שבהן חלקנו עוד בעבודה) מיועדות למכורים לאקטואליה או למי שבדיוק נגמרו לו הסוללות בשלט, הרי שבעת מלחמה הן זוכות לאחוזי צפייה נאים, בוודאי ביום שבו הכותרות מתחלפות בכל שעה.

עם ירי בלתי פוסק לעבר ישראל, תקיפות של צה"ל ברחבי לבנון, שלוש הופעות של דובר צה"ל, ולקינוח גם מבצע חיסול בלב שכונת דאחיה בביירות, זאת שלפחות על פי המשוואה המפורסמת של נסראללה פגיעה בה תגרור פגיעה בתל אביב - אין מקדם צפייה טוב מזה.

נתחיל בחצי הכוס המלאה, שמסבירה מדוע חדשות 12 מובילים בפער עצום שכזה, כמעט בלתי נתפס במדינה עם תקשורת חופשית ומבוזרת, על פני כל מתחריהם בערוצים השונים. ובכן, לא תאמינו כמה הפורמולה שלהם פשוטה: הם פשוט משדרים חדשות. קרן מרציאנו היא מנחה שיכולה לכהן (ואכן עושה זאת לעתים קרובות) כמובילה של החדשות "האמיתיות" אלה של השעה שמונה, לצידה נפרש כל "סגל א'": ניר דבורי, דפנה ליאל, אוהד חמו, אהוד יערי וכך הלאה.

מה בתכנים? דיווחים של אדר גיציס ושרון קנובליך מאזורי הנפילות, פרשנות, אורחים כאיתן בן אליהו באולפן. כלומר - מהדורת חדשות שהוקדמה, בדיוק מה שצריך לקבל הישראלי המודאג שמבקש לברר האם החיסול בביירות הצליח או מתי יגיעו הטילים גם אל ביתו. בכאן 11 בינתיים מתקיים מופע הביזאר היומי של איילה חסון. כן, גם כאן יש ניסיון להעביר תמונת מצב לצופה המודאג בבית, לפעמים זה אפילו קורה כשאחר משני ה"רועים" - קייס או שרון, מדבר. בשאר הזמן זהו מופע נמוך מצח שעליו מנצחת חסון, שמאוהבת בקטעי הקישור שלה, שהם לדידה הפרשנות האמיתית והנכונה היחידה למצב, ולא קשובה למה שיש לאורחים שלה לומר.

אמש היא אפילו נתנה לתחושה הזאת ביטוי כשהשתיקה אותם במילים "כולכם חכמים", הבטיחה שהיא מצפה למוצא פיהם, אבל חתכה את הדיון. לשאלות שמטרידות כל ישראלי, למשל למה ישראל עושה את הדבר הנכון בצפון רק אחרי 11 חודשים ולא ב-11 באוקטובר, עת עלתה לדיון ההצעה לעשות בדיוק את מה שאנו עושים היום, היא מצמצמת לתשובה קצרה: "לוקח זמן להתכונן" - שלוש מילים שמסבירות למה הפכה תכניתה לכזאת שהיחידים שצופים בה הם ביביסטים שעדיין לא חצו את הקווים והצטרפו לכת המאמינים על מלא בערוץ 14.

מי נשאר? ערוץ 13, זה שירש את המורשת המחייבת מבחינה עיתונאית אם כי דלת-הרייטינג של ערוץ 10, מנוחתו עדן. מי שמבקש לפענח את החידה איך הפכה נבחרת החלומות של מה שהיה פעם "חדשות 10" למשהו שאפילו ערוץ 14 עוקף אותו בנתוני הצפייה, מוזמן לתכנית של רביב דרוקר "אזור מלחמה".

דרוקר הוא התחקירן הטוב בעיתונות הישראלית, בוודאי בטלוויזיה הישראלית. אם הערוץ הזה היה מנוהל, הוא היה מקבל נבחרת של תחקירנים מעולים לצדו ומעמיד משדרים כמו "תחקיר הרמזור" של מירי רגב בכל שבוע. "המקור" על סטרואידים. במקום זה הוא קיבל רצועה יומית שבה הוא נופל קורבן לאויב הגדול ביותר שלו - האגו שלו שאוהב לראות בעצמו קובע של סדר יום. התכנית של דרוקר אינה חדשות, היא "אנשים חכמים, חלקם אפילו באמת, שאומרים מה דעתם על החדשות".

למה מה שעובד נהדר לרפי רשף, בערוץ המתחרה, בשעה חמש - לא עובד לדרוקר שעתיים מאוחר יותר? כי הסטייט אוף מיינד שלנו כבר לא באותו המקום. בשעה שבע, בטח כשבמקביל מתבצע ניסיון חיסול דרמטי בביירות וחיפה, בעיר השלישית בגודלה בישראל נכנסת למעגל האש, כל להקת ה"אובר-חוכמים" (סליחה על היידיש) הזאת הופכת פשוט לבלתי נסבלת.

על רק שני האירועים שצוינו לעיל, על ציר ביירות-חיפה, מה לדעתכם פתח את "אזור מלחמה" אמש? לא תאמינו, אבל הגיג בקורת של ברוך קרא על שר המשפטים. מטורף, ממש כך. ואם לחזור לרגע לעולם הכדורגל, ברוך קרא - כתב משפטי מחונן - לא אשם, אשם המאמן שהציב אותו שם. בעצם, בכל רגע שעובר מתבררת יותר ויותר ההוויה של חברת החדשות של ערוץ 13: אין לה מאמן.

בערך בשעה 19:13, כשאוהד חמו כבר השלים סבב ראשון של פרשנות לניסיון החיסול בביירות (בערוץ המתחרה), עוברים ב-13 אל אור הלר וממנו לפרשנות של עפר שלח. אני אוהב להאזין לשלח, אבל בשעה כזאת מוכרחים פרשן באולפן - במקום שני פובליציסטים כמו נתן זהבי ושרי רוט, לגיטימיים לכשעצמם לכל יום אחר (אם כי גם אז: רצוי בחמש ולא בשבע).

שלח נמוג כרסיס מיירט - ודרוקר עובר לאחד משני האייטמים המרכזיים של הערב, "ריאיון ראשון ובלעדי" עם... האלוף במיל' עמירם לוין. כאן אפילו מי שמסכים רוח הדברים, כמוני, מתחיל להבין איך הפכה השעה של דרוקר למפלטם האחרון של קפלניסטים שמישהו ביטל להם את ההפגנה. "ראש הממשלה הצליח עוד פעם לגרור את מערכת הביטחון", פותח לוין. באמת? זאת הכותרת של היום הזה במהלכו התבצעה התקיפה הנרחבת ביותר של לבנון בעשורים האחרונים?

אני חייב לפתוח פה סוגריים דמיוניים כדי להסביר את עמדתי האישית: הממשלה בראשות נתניהו אחראית למחדל המתמשך שאפשר לא רק את ה-7 באוקטובר, אלא גם את התעצמות חיזבאללה בלבנון ב-18 השנים האחרונות. היא אחראית לזניחת עסקת החטופים, לתגובה מאוחרת (מדי?) בצפון, שלא לדבר על מדיניות פנים על סף שיגעון, מהנעשה במשטרה ועד לניסיונות להפיח אש בגחלי ההפיכה המשטרית שהציתו מלכתחילה את אסון ה-7 באוקטובר.

רוצה לומר, הממשלה ראויה לכל ביקורת, אולי אפילו לשביתת שבת של כלל אזרחי המדינה, כפי שהציע רק אתמול איל וולדמן. ועדיין - בשעה ששני מיליון אזרחים צופים בך מהממ"ד, עלילות הגבורה של עמירם לוין לצד דן חלוץ על כבישי קיסריה, אינן עניין לציבור. גם האייטם המרכזי השני של הערב, ריאיון באולפן עם חן ארד, אחיו של מי שבמשך שנים כונה "הנווט השבוי" רון ארד ז"ל, הפך ללא רלוונטי. הדברים נכתבים לא מפני שמדובר בריאיון בלתי חשוב או בלתי מעניין. להיפך - הוא קורע לב ומבהיר היטב כיצד ממשלת ישראל היא שותפה לתהליך שהופך 101 חטופים, כמחצית מהם חיים, ל"רון-ארדים".

זה נורא, אבל כשברקע מרחיב שר הביטחון את התקנות לשעת חירום כך שיחולו על כל אזורי ישראל - ואין אדם בבית שלא שואל את עצמו מה יהיו ההשלכות המיידיות של ההנחיה החדשה על שגרת חייו, זה בדיוק האייטם שצריך לדחות ביממה אחת לפחות.

על שאר הדברים נדמה שכמעט מיותר להתעכב, לכן נעיף בהם רק מבט קצר: דרוקר מקרין לאלוף במיל' לוין את הקטע שבו דני לוי, היום מפכ"ל ואז מפקד מרחב חוף במשטרה, מטיח בו האשמות שמעידות על רמתו הנמוכה של הקצין.

אכן משטרת ישראל ראויה לכל גנאי, אלא שמי שעושה גם חדשות ולא רק פרשנות, כמו יאיר שרקי למשל בערוץ המתחרה, מבין שלא צריך להידרש לדברי לוי מלפני כמה חודשים, מספיק להביט איך השוטרים שלו נוהגים במפגינים חרדים בבית שמש, שמעצבנים ככל שיהיו, לא היוו לרגע איום על אף שוטר. אלה תמונות שלו היו נלקחות למשל מבגין היו כבר עניין למח"ש. אילו היו מצולמות, חלילה, בהפגנת חרדים שפוזרה בכוח על ידי משטרת גרמניה, היינו מצקצקים בלשוננו ומקוננים שחזרנו יותר מ-80 שנה לאחור.

היה גם את מתן חודורוב שהלין על כך שהאוצר שולח את ידו הארוכה בכיסינו, הפעם דרך הפנסיות הצוברות, את שרי רוט שהלינה על המתקפה (שלא באמת הייתה, אבל זה כבר נושא לשיחה אחרת) על גאולה אבן וגם לנתן זהבי ולאלוף במילואים נמרוד שפר היה מה להגיד על ענייני השעה - דברים חכמים, אפילו נכונים, אבל מה-זה-לא-רלוונטיים.

דווקא כמי שעמדותיו קרובות (בהכללה כמובן) לאלה שמובעות לרוב בתכנית של דרוקר, אי אפשר היה שלא לחוש מתוסכל נוכח מופע הפואטרי סלאם בסגנון ספוקן וורד של סיסמאות קפלן, בעוד חדשות אמיתיות קורות בשטח. זה היה מתסכל כי קולו של ערוץ נוסף, ערוץ 13, הוא קול חשוב.

כי הקול של דרוקר - ועמו חודרוב וקרא - הוא חשוב (וכאמור, אף יקר לליבי). וכשמביטים בזה אי אפשר להתעלם מהקונטקסט המיידי של הדברים: מאבק עובדי חדשות 13 שהביא לסיכול מינויה של יוליה שמואלוב ברקוביץ' למנכ"לית. אפשר בהחלט שהיא לא הייתה האישה המתאימה לתפקיד, אבל השורה התחתונה היא שהעסק לא מנוהל.

כי אנשי תקשורת (ואיני מוציא את עצמי מהכלל הזה) רוצים שקולם יישמע, שהפרשנות השנונה שלהם היא זאת שתכתיב את האג'נדה. לשם כך יש להם עורכים ומנהלים שתפקידם ליצור מינון נכון בין "הארד ניוז" לפרשנות, כלומר - אלא אם כן הם עובדי חדשות 13 - "גלאקטיקוס" בלי מאמן.

התכנית של דרוקר נגמרת בפינה שנקראת "מצעד הטרלול", ובכן, למרבה הצער אמש התרחש מצעד הטרלול האמיתי בארבעים הדקות שקדמו לפינה, שעה טלוויזיונית שהסבירה למה הערוץ הזה גוסס מבחינת נתוני הצפייה שלו. בפרפרזה על הביטוי השאול מעולם הרפואה, ניתן לומר: המרד הצליח, הערוץ מת.