אם זו הייתה הצגה "רגילה", שמבוצעת על ידי שחקנים "רגילים", אז זו הייתה ביקורת "רגילה", ואז אני - מבקר "רגיל" - הייתי כותב על כמה "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט-אכזופרי הוא אחד מהספרים שהכי השפיעו עליי בחיים. היום אני יודע להגיד שהספר הזה הוא הכל חוץ מספר ילדים "רגיל", והוא השפיע על הכתיבה שלי אולי יותר מכל ספר "מבוגרים". לא רק על הכתיבה, אלא גם על הדרך שאני מסתכל על העולם.
כמה זה משעמם להיות "רגיל", בעיקר כי אין דבר כזה. הסוד, כפי שמספר השועל בספר לנסיך הקטן, טמון בעובדה שאסור להסתכל על העולם רק דרך העיניים, כי סומות הן. בתרגום הקלאסי של אריה לרנר זה נכתב כך: אֵין לִרְאוֹת אֶת הַדְּבָרִים הֵיטֵב אֶלָּא בַּלֵּב בִּלְבַד. כִּי הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בֶּאֱמֶת סָמוּי מִן הָעַיִן. היו מאז עוד מיליון תרגומים מעולים, אבל באופן טבעי הראשון שקראת הוא זה שנותר חקוק בנפש.
אבל זאת לא הצגה "רגילה". ההפקה החדשה של "הנסיך הקטן" בתיאטרון של מרכז נא לגעת ביפו הוא עיבוד חדש לסיפור הקלאסי. המחזה שכתבה יערה רשף נהור, שגם ביימה את ההצגה, מתבסס על הספר הקלאסי - כולל הדמיות המקוריות, ציורי הכבשים והכוכבים המשונים - אבל הוא נותן דגש גם על תחושת השייכות והדרך שאנחנו מסתכלים על השונים בחברה. זו בחירה גאונית כי אין דמות פחות "רגילה" מהנסיך הקטן בתולדות הספרות.
אה, וכמעט שכחתי: ההצגה כולה מבוצעת בשפת הסימנים על ידי חירשים. השחקנים ירוסלב ברנצקי (הנסיך) ושובל בן זאב (כל שאר הדמויות) לא צריכים מילים כדי להעביר את הרגש שטמון בעלילה הבלתי-רגילה בעליל ממילא של הסיפור המקורי. לילדים חירשים זו בוודאי חוויה אדירה, לראות הצגה בשפה שלהם. לילדים שומעים (לאו דווקא "רגילים") זו הזדמנות לחוות את המציאות הזאת.
ברקע הבמה ישנן כתוביות למי שלא דובר את שפת הסימנים (דבר שלא עוזר כמובן לילדים קטנים שעוד לא יודעים לקרוא) וישנה קריינות ברקע. זה גם הדבר היחיד בהצגה שלא עובד, שכן לא צריך לדעת את שפת הסימנים כדי לשים לב שהשחקנים והקריינות לא תמיד מסונכרנים. זה כביכול לא מפריע, אבל זה פספוס כי זו הזדמנות מופלאה ונדירה להיחשף ליופי של שפת הסימנים.
מפתיע גם שדווקא אותה שורה מופלאה על העיניים העיוורות והלב הרואה נשמטה מהגרסה החדשה, דווקא בגלל שבעלי מוגבלויות יכולים להזדהות איתה יותר מכולם. ואולי, ייתכן, שדווקא בגלל זה היא הושמטה? בכל אופן, המחזה לא מתעלם מהעובדה שהנסיך חירש. כמוהו גם הטייס, המלך, איש העסקים, מדליק הפנסים, הגיאוגרף והשועל.
למעשה, כל הדמויות חירשות, מלבד השושנות הזרות, שלועגות לנסיך שהוא "מדבר עם הידיים". זה היה טוויסט מעודן ומכבד לגרסה המקורית, שמציג את אותה תחושת דחייה וכאב שהייתה במקור, רק דרך עיניים של ילד כבד שמיעה.
היו באולם לא מעט ילדים כאלה. העיניים שלהם זרחו כשהנסיך ירד מהבמה ושאל אותם, בשפת הסימנים כמובן, אם הם רוצים להיות חברים שלו. גם הילדים השומעים שמחו לקבל את הצעת החברות הזאת. לא כולם ידעו לענות לו בשפת הסימנים, אבל להנהן לחיוב עם הראש או פשוט לתת צ'אפחה חברית כולם יכולים. אין שום דבר "רגיל" בתקופה הזאת שאנחנו חיים בה, אין שום דבר "רגיל במדינה הזאת, ודווקא במרכז הזה, שנבנה מראש כדי לפרוץ גבולות ומגבלות, מצאנו לרגע כל כך הרבה נורמליות ושקט.