על עטיפת "שיחות שלום", אלבומו השמיני, אביתר בנאי בן ה-51 מצולם עוטה כפפות אגרוף, מבטו ומצב גופו דרוכים לקרב, לסיבוב חבטות, להכות ולספוג. המתח הזה בין שם האלבום לתמונת העטיפה מסמלת את האלבום כולו. זה אלבום תגובה לאסון שבעה באוקטובר, למלחמה שבאה אחריה, שכולל התרסה ומחאה נגד הקרע בעם. אלבום מורכב ועמוק של יוצר גדול באחד משיאיו, עם רגעים שמזכירים בעוצמתם כמה מהשירים הגדולים שלו לאורך הקריירה.
ההפקה המוזיקלית המבריקה של תמיר מוסקט דווקא עשתה מבנאי גרובר, אבל יש כאן גם לא מעט רוקנ'רול, בעיקר במובן של חופש. "אל תסכמו אותי בוויקיפדיה", שר חנן בן ארי את המילים של קרן פלס, והדוד הצדיק אהוד בנאי כבר שנה שבכתיבה שלו הוא חופשי ממגבלות גיל ומקום. אביתר בנאי של "שיחות שלום" הוא יוצר חופשי מכבלים, שאסור לסכם ואסור להדביק לו תוויות, כי הוא חופשי מהן והוא תמיד יפתיע. וכעת הוא מוכן לקרב אגרוף עם החיים, עם הקיום האנושי, עם המדינה, עם המציאות, עם הקהל, עם האמונה, עם עצמו.
כזה הוא השיר הפותח "מעונה לעונה", טקסט פילוסופי ורוחני על מהות הקיום, על החיים ועל המוות, על השמיים והתהום, הריק והשמש. וכשהוא שר "אני סוף, אני אינסוף, בשחקים, בתהום, נשמה בגוף", זה כמובן זורק לאמונה ומזכיר את "אני הכול, אני לא-כלום, אור אינסוף לבוש בגוף" מהשיר ההוא של בן ארי. ואז בסוף השיר מגיעות הקלטות של מה שנשמע כמו מוצב צה"לי שמופצץ, עם "בומים" של פצצות וצעקות "אל"ף לש"ג", כדי להזכיר שבקצה כל מחשבה פילוסופית שחשבנו בשנה האחרונה, נמצא חייל, בודד בש"ג מופגז, זועק לעזרה ברשת הקשר, על סף מוות.
ובדיוק על זה מדבר השיר השני, "חלל", שנכתב על השתתפות של בנאי בהלוויה של חייל שנהרג, שיר עצוב וכואב כל כך, עד שהוא מזכיר ברמת העצב שלו את אלבום הבכורה המופתי של בנאי. "אני מנגן, נשמת חייל עולה, אנחנו מסתכלים... 'באדמה הזו תקום חברת מופת', ראיתי אב צועק על קבר בנו המת". בנאי לא חושש לכתוב כאן שהאל שותק, ומתריס כלפי הקרע בעם: "המלחמה בינינו ממשיכה בינתיים, אני מנגן יורד על הברכיים". קשה להגיד על שיר קשה כל כך שהוא מושלם, אבל "חלל" הוא ממש אגרוף לבטן.
שיר הנושא, "שיחות שלום", הוא המשך מוזיקלי ל"מעונה לעונה". במילים שלו בנאי מפתיע עם וידוי אישי מטלטל ועם חיבוק גדול. זה שיר שמדבר על אנשים שמכורים, לסמים, להימורים, אנשים שהחיים התאכזרו אליהם והם נאבקים בשיניים ובציפורניים כדי לשרוד. כבר בבית השני מתברר שבנאי עצמו ישב עם האנשים האלה במעגל וידויים וחיזוקים ודיבר על סודות, פצעים וזכרונות, והם אמרו לו "אוהבים אותך", ובנאי שר על עצמו: "שבור, סדוק, זורח, בוכה להחלמה, עוד יום נקי, פתוח בנשמה", ובהמשך מגיע החזון שהשיחות עם החונך של אותם מכורים, אחמד, הן שיחות שלום שמהן תתחיל הפנמה של שיעור, ביחד. בנאי מסכם בהתרסה: "איזה סכנה אם כלום לא השתנה, אם נהיה כמו לפני גם אחרי המלחמה". וואו. איזה שיר.
ב"הכל טוב, אחי", רוקנ'רול נהדר, בנאי עף. הוא פורש כנפיים, מתרחץ במעיין, מעשן, מקלל "כוסאומו הסיגריות" ומוסיף ש"אין זין לדיבורים", נמלט מחליפה שמנסים להלביש לו, מהמסחור של הדת ברחובות הבוערים של ירושלים, מכנה את עצמו "מלך הלבבות השבורים" ושוב מזכיר את עצמו של אלבום הבכורה עם רגשות חשופים ואלימות חבויה: "שונא תמונות מאלבומים, במקום לבכות אני דופק לך מכות, הכל טוב, אחי". הוא שר על "זעם ותורה, שנאה וחרדה", וזועק: "מה יש לכם, מה?". זה רוק אישי במיטבו. זו אמנות בשיאה. זה אביתר בנאי אדיר.
"אהבת אמת" הוא מופת של עירום אמנותי וכנות מצמררת. מלווה רק בגיטרה, הוא שר בקול רועד ושברירי על דעיכת האהבה בין בני זוג, על ריב, על משבר, על זכרונות מתחילת הקשר, על זה שבא לה מישהו אחר. לא ברור אם הוא מתייחס לזוגיות בת 20 השנים עם אשתו רות, אבל זה לא משנה, כי השיר הזה צובט על כל מיתרי הלב וממוטט את כל הקירות. שיר שאנשים יבכו איתו, לבד, בחושך, כשאף אחד לא רואה, כמו עטלפים עיוורים.
אבל אביתר בנאי הוא לא רק גבר בגיל העמידה עם התמכרויות ומשבר בזוגיות, הוא גם סלב, שמשתייך למשפחת האמנים-סלבים הכי גדולה ומפורסמת שצמחה בתרבות העברית. ככזה, הוא בוחר להצדיע כאן לשני גיבורים שהיוו עבורו השראה, והיו בערוב ימיהם, במובן מסוים, ניצים זה לזה. ראשית, יש כאן הקלטה בקולו של הרב אורי זוהר, שמספר ב-16 שניות על העשייה הקולנועית שלו. מיד אחרי כן מגיע השיר "יהונתן", שנכתב על יהונתן גפן, זה שריסק את דמותו המיתית של אורי זוהר בספרו "חומר טוב" ותיאר אותו כמנצל נשים. אצל בנאי החשבונות הישנים האלה לא קיימים. הוא מעריץ את שניהם. "יהונתן" הוא בוסה נובה קסומה, שבה הוא מנצל את ההזדמנות כדי ליצור שיר תודה, יש שיאמרו פופוליסטי, בו הוא מודה לכמה וכמה מגדולי האמנים במוזיקה ובתרבות הישראלית, כל כך מוכרים, שהם ניתנים לזיהוי בשמם הפרטי בלבד: יהודית, יוני, מתי, חוה, שלום, גידי, דני, אריאל, אלון, אסתר, "החלונות", אריק, שמוליק, עפרה, יצחק, "הרב אורי", בני, שושנה, צביקה, "דוד יוסי" ו"אחי מאיר". וגם לכאן, כביכול שיר נוסטלגי, בנאי מכניס מחאה, שנמצאת בקונטרסט לשאר השיר ומשנה את התמונה: "שריפה בשדות הארץ הנושבת הקרועה היחפה, מוריד דמעה נפרד ולוחש תודה, ארץ מתה על עצמה כן כן". נהדר.
ב"אמא שמחה" בנאי ממשיך לחשוף הכל, כמו בצילום רנטגן, ושר על אמו חולת האלצהיימר, שנותרה לבדה אחרי מותו של אביו. היא לא זוכרת אותו ואת הנכדים, אבל זוכרת ללמד אותו הלכות מוסר, מזהה את עצמה בתמונות ישנות וקמה לרקוד. זה שיר אהבה עצוב ונפלא ויפהפה של בן שמדבר מגרונה של אמו: "והרוח נושבת בי, הרוח יודעת אותי, ואני עפה למעלה". ואז מגיע קטע נגינה שמיימי, אין יותר מקסים ממנו, והשיר, שכבר הפיל אותך שדוד, מלטף אותך על המצח והלחיים, כמו אמא שמלטפת את בנה באהבה אינסופית. ובא לך לחבק אותו.
"מבול" הוא קאנטרי רך, פילוסופי ופסיכולוגי, שמעלה על נס את החיפוש העצמי כמהות הרגש והאמונה העזים ביותר של האדם. לפי בנאי, הכמיהה לאהבה ולאלוהים היא כמיהה לעצמי, לעצמו. הלב, הוא טוען, הוא מבול. ואם הלב הוא מבול, הרי שהאדם הוא נח, שבורח מלבו, כלומר מיצריו, כדי שלא לטבוע. זה בנאי בעוד שיא של כתיבה עמוקה, חקרנית, שמתכתבת עם מסכת סנהדרין של התלמוד הבבלי מחד ("מתקרב לרחוקים ומרחיק את מי שקרוב") ועם שלום חנוך ("אדם בתוך עצמו", "אדם גם לעצמו הוא זר") מאידך, ומגיעה בסוף, עד אלתרמן - "ואור נכנס לחדר", השורה האחרונה בשיר, מתכתבת עם "פגישה לאין קץ", שבו האמנות מונעת מלב האדם להאפיל כחדר בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.
"אני לא בורח מעצמי יותר", שר בנאי בשורת המפתח של השיר החותם, "להיות שניים להיות אחד", שיר שהוא מעין סיכום רעיוני של האלבום. מוזיקלית, הוא לוקח את המאזין מהאוונגרד בפתיחה עם הקול הגבוה והשירה העדינה אל הנחמה והחיבוק בסיום. טקסטואלית, יש כאן שוב מסע הכי-אישי, מהפחד אל הגבורה והחמלה והאומץ, מהסערה אל החוסן העצמי, מהגיהינום שמעבר להרי החושך אל הבית. וכמו שלום חנוך ב"שיר דרך", בסוף מסע התלאות הוא פוגש את בת זוגו והם מגיעים אל אינטימיות, נהיים אחד. ואז מגיע הקתרזיס המוזיקלי עם המיתרים והפסנתר, ואתה מדמיין את בנאי ואשתו רוקדים ואלס בתאורה רומנטית. איזו סיומת קולנועית.
עם יציאת האלבום דימה עצמו בנאי לפרודו בגינס, ההוביט מ"שר הטבעות", שספק נאלץ ספק בוחר לעזוב את "הארץ התיכונה" ולהפליג באנייה אל עבר הלא נודע. בנאי טען שהוא מפליג אל מחוזות הגיהינום. לא יודע אם כיוון לכך, אך האלבום החדש ראה אור ב-22 בספטמבר, שהוא, על פי ספרי "שר הטבעות" ו"ההוביט", יום הולדתם של פרודו בגינס ודודו, בילבו בגינס, שני ההוביטים גיבורי הספרים של טולקין. בנאי חולק את יום הולדתו העברי, ו' באדר, עם המשורר דוד אבידן, ואת יום הולדתו הלועזי, 8 בפברואר, עם המלחין ג'ון וויליאמס, הסופר ג'ון גרישם והשחקן המנוח ג'יימס דין, ולמרות צניעותו, אפשר לומר שהוא כותב לא פחות טוב מאבידן וגרישם, מלחין לא פחות טוב מוויליאמס ועבור מעריציו, כוכב לא פחות גדול מדין.
"שיחות שלום" הוא מתנה לראש הבוער ולנפש המיוסרת משנה של אסון ומלחמה, משנים של קרבות אגרוף, וכל מה שאפשר לקוות לו בעולם הזה, ברגע הזה בזמן, הוא שאביתר בנאי יבצע את האלבום המעולה הזה במלואו בהופעות שלו, שהקהל שלו יקבל את האלבום ויאהב אותו, ויאפשר לו לשיר את כולו על הבמה, ולא רק את מיטב הלהיטים משבעת האלבומים שקדמו לו. וזהו, יותר מזה אני לא צריך כלום.