"הקול בראש 2" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

"הקול בראש 2" היה הסיפור הקולנועי הגדול של הקיץ. ההמשכון של פיקסאר התעלה מעל הציפיות הגדולות מלכתחילה והפך לשובר קופות עצום ברחבי העולם וגם אצלנו. בישראל, הסרט הצטרף לרשימה מצומצמת של להיטים עכשוויים שהמכירות שלהם חצו את רף מיליון הכרטיסים. עכשיו, הוא עולה גם בדיסני פלוס, ובעוד שבועיים גם יעלה ל-VOD של הפלטפורמות השונות.

כמו הסרט הקודם, גם "הקול בראש 2" עוקב אחר המתחולל בראשה של ילדה/נערה בשם ריילי. הפעם היא כבר בגיל ההתבגרות, נכנסת לחטיבה, נוסעת למחנה הוקי ומתמודדת עם אתגרים חדשים. לרגשות שהתרוצצו במוחה בפרק הראשון, למשל שמחה וכעס, מצטרפים הפעם גם חרדה, קנאה, שעמום ומבוכה.

עם הצלחה אי אפשר להתווכח. כמו קודמו, "הקול בראש 2" מילא אולמות בגלל המקוריות, היצירתיות והאנושיות שלו. הוא מיטיב להנגיש סוגיות בוערות בתחום הנפש, ופונה לקהל רחב. ילדים ובני נוער רואים בו את עצמם - ההורים שלהם רואים בו מדריך להתמודדות עם ילדיהם.

אז לא נתווכח עם ההצלחה, ובכל זאת מותר לשאול שתי שאלות. קודם כל, האם הקהל באמת תפס את "הקול בראש 2" כסרט, או כמעין פרק ארוך של "קשר משפחתי?" מובן שסרטים לא תמיד מפציצים בגלל האיכויות האמנותיות שלהם, אלא בגלל שהם משכילים לגעת בצופים בזמן הנכון ובמקום הנכון. אין חדש תחת השמש והכל טוב, אבל אפשר להכיר בכך שמדובר בלהיט עצום ובסרט סבבה, אבל לא ביצירת מופת פורצת דרך.

מותר גם לעקם פרצוף נוכח הפוריטניות של הסרט. למרות שריילי בגיל ההתבגרות, ואף ש"הקול בראש 2" מתיימר לספק הצצה לתודעתה, היא לא מדברת על הגוף שלה ועל מה שקורה איתו, והתסריט גם נזהר מאוד בכל הקשור לקראשים שלה. ברור שהסיבות לכך מסחריות: אם התוצאה היתה שמרנית פחות, היא לא היתה שוברת קופות. את מה שאנה פרנק וג'ודי בלום העזו לכתוב כבר לפני עשרות שנים, דיסני לא מעזה היום, אבל ככה זה. צריך להרוויח כסף, ואת זה הלהיט הזה עשה מצוין.

והנה עוד סרט שכדאי לראות עם כל המשפחה. אחרי שריסק את הקופות בחורף האחרון, ורגע לפני החגים, הלהיט המתוק לכל המשפחה עולה ב-VOD.

מאחורי הסרט עומד צוות בריטי: הבמאי פול קינג והמפיק דיוויד היימן, יהודי חם עם משפחה בישראל. השניים היו אחראים לסרטי "פדינגטון", שגם כן שברו קופות בישראל. כמו הלהיטים על הדוב המדבר, גם "וונקה" מציג שילוב של גיבור טוב לב, אמונה אופטימית בכוחם של ההמונים, הומור בריטי שנון ולעתים גרוטסקי, הפקה מסוגננת וצבעונית ועשייה שמלטפת את הרכים בגיל אבל גם קורצת למבוגרים.

כמשתמע משמו, הסרט עוקב אחר תחילת דרכו המקצועית של ווילי וונקה, יזם השוקולד האקסצנטרי שכיכב ב"צ'רלי בממלכת השוקולד" של רואלד דאל ובעיבודים הקולנועיים שלהם. אז גילמו אותו ג'ין ווילדר וג'וני דפ, ועכשיו זהו טימותי שאלאמה. בעזרת שירים, ריקודים וחיוכים, "וונקה" מתאר כיצד גיבורו מנסה להגשים את חלומו - להרבות טוב בעולם באמצעות המתכון לשוקולד הטוב ביקום.

"וונקה" זמין בגרסה המקורית וגם בגרסה מדובבת, לה אחראי שרון כהן, מי שכבר עשה זאת בהצטיינות בסרטי "פדינגטון" וגם הפעם זכה לשבחים על עבודתו.

בשנתיים האחרונות נטפליקס הוסיפה לקטלוג המקומי שלה כמה סרטים תוצרת הארץ. רובם להיטים מוכרים כמו "למלא את החלל" ו"מכתוב", אבל בשירות הסטרימינג מסתתרות גם כמה פנינים מוכרות פחות, למשל הסרט הזה. אמנם הוא יצא כבר לפני 18 שנה, אבל לא רבים ראו אותו בזמנו ולא רבים זוכרים אותו, אז תרשו לנו להמליץ עליו לרגל עלייתו בפלטפורמה הכה פופולרית.

את הסרט ביים איתן ענר. הוא יצא ב־2006 ונותר בצל של הלהיט המהולל "אדמה משוגעת", שגם הוא הגיע לנטפליקס לאחרונה. בדומה לו, הוא עוסק בילד בן 12 הגדל בצלה של משפחה לא מתפקדת. הפעם מדובר בזאטוט בשם חן, שגר באשדוד עם הוריו - האבא צבר, האמא עלתה מרוסיה. היחסים בין השניים רעילים, וקרן האור בחייו של הילדון מתגלה כחוג המקומי לריקודים סלוניים. מנהלת אותו בהתנדבות אישה בשם יוליה, בגילומה של יבגניה דודינה (אלא מי), שנהנתה מקריירת ריקוד מפוארת עד שעלתה לארץ.

"סיפור חצי רוסי" הוא אחד הסרטים הישראליים הראשונים, ולמעשה היחידים עד כה, שעסקו בעלייה מחבר המדינות. הוא עושה זאת בצורה מחוספסת, בוגרת וכואבת. זה גם אחד מהסרטים היחידים בכיכובו של אבי קושניר - המגלם כאן את האב - שבצד הקריירה הטלוויזיונית והבימתית המצליחה שלו לא ממש פרח בקולנוע. זו גם דוגמה נדירה לסרט מקומי שעוסק בריקודים, אם כי כוריאוגרפיה היא לא בהכרח הצד החזק כאן. אל תצפו ל"בילי אליוט", אבל "סיפור חצי רוסי" הוא בהחלט אבן חן שכדאי לגלות מחדש.

ואחרי שהמלצנו על שלושה סרטים בסטרימינג, תרשו לנו לחזור לקולנוע, עם סרט שעושה אצלנו חיל בחודשיים האחרונים - לא ברמות של "הקול בראש 2", אבל המספרים שלו בהחלט יפים מאוד.

מדובר ב"מחר הוא יום חדש", סריט איטלקי שהיה להיט ענק במולדתו ועלה אצלנו לפני הרבה מדינות אחרות, כולל ארצות הברית. למרות שהוא בשחור לבן, דובר איטלקית, ולא מציג כוכבים מוכרים במחוזותינו, הוא מכר כאן עשרות אלפי כרטיסים והיד עוד נטויה.

זהו סרטה הראשון כבמאית של פאולה קורטלזי, שגם כתבה את התסריט ואף מופיעה בתפקיד הראשי. בדומה להרבה קלאסיקות של הניאו-ריאליזם האיטלקי, גם "מחר הוא יום חדש" מתרחש באיטליה של סוף שנות הארבעים, אחרי החורבן הפיזי והמוסרי של מלחמת העולם השנייה. הקולנוענית משחקת עם הסוגה המיתולוגית הזו, שבזמנו פעלו בה בעיקר במאים גברים, ומוסיפה לה נקודת מבט של אישה וגם שימוש מפתיע במוזיקה עכשווית.

קורטלזי מגלמת אישה נשואה עם שלושה ילדים. בתה הבכורה עומדת להתחתן בעצמה. הסרט מתחיל כשבן זוגה של הגיבורה נותן לה סטירה, והיא מחליטה שהגיע הזמן להשתחרר ממנו ומן המבנה הפטריארכי של משפחתה. המאבק האישי משתלב במאבק הקולקטיבי של נשות איטליה למען שיוויון זכויות, ושני המאבקים מובילים לעבר עתיד טוב יותר. לא סתם קוראים לסרט "מחר הוא יום חדש".

אחד הסרטים הכי מדוברים בנטפליקס בזמן האחרון הוא "רבל רידג'", שעלה ישירות בשירות הסטרימינג לפני כחודש.

מדובר בדרמת פעולה, העוסקת בחייל מרינס משוחרר המגיע לעיירה בלואיזינה כדי להציל את בן דודו, ונתקל בשוטרים שעושים לו את המוות בגלל צבע עורו השחור. ארון פייר האלמוני למדי מגלם את הגיבור, ודון ג'ונסון את השוטר הגזען. מאחורי המצלמה עמד ג'רמי סולנייה, שפרץ בתחילת העשור הקודם עם סרטי אינדי מצוינים כמו "Blue Ruin", וכמו רבים מבני דורו עשה את המסלול משולי התעשייה לנטפליקס.

כהרגלו, סולנייה מיטיב לתת לנו תחושה של זמן ומקום, וליצור דרמה מחוספסת שלא מתחנפת ולא מתחנחנת. לסרט גם יש אג'נדה פוליטית ברורה וחזקה ושחקנים מעולים, אבל יש לו בעיה אחת - הוא פשוט לא מעניין. הפער בין הדיבור סביבו לתוצאה הלא מלהיבה כל כך גדול, עד שקרה לי משהו שלא קרה לי שנים - אחרי חצי שעה עצרתי את הסרט והלכתי לוודא שאני צופה במוצר הנכון. פשוט לא האמנתי שהשעמומון הזה קצר כל כך הרבה שבחים.

אז נכון, יפה שעוד מפיקים בימינו סרטי אקשן כאלה, שהקצב האיטי והסגנון חמור הסבר שלהם הם ההפך המוחלט מהתקפי מיגרנה מטופשים כמו "בחורים רעים" החדש; יפה עוד יותר שנטפליקס מקרינים אותם; אבל האם "רבל רידג'" עצמו משלהב, מלהיב, אפילו סתם טוב? אעשה שקר בנפשי אם אמליץ עליו למישהו.