לרגע טלוויזיוני אחד היה אפשר לחשוב שסער בליגה של הגדולים. צפיתי ונגעלתי

גדעון סער היה הכוכב של משדרי החדשות שקדמו ל"לוחמים". אם יש תהום עמוקה מזו שמדינת ישראל בילתה בתוכה את השנה האחרונה, הרי זו רק זו שפעורה בין החשיבות העצמית של גדעון סער, שבטוח שהוא אסטרטג-על ופוליטיקאי שיש לו מה להגיד ברמה הלאומית, לבין היותו תופעת שוליים: אפס השפעה, אפס יכולת לתכנן את צעדיו.

לרגע אחד הייתה לו עדנה: תכניות האקטואליה שבשעה שלפני המהדורות המרכזיות עצרו לכבודו. הוא זכה לפריים משותף עם נתניהו, הצהרה משותפת שאמורה לגרום לנו לחשוב שהוא בליגה של הגדולים. גדעון סער אינו הראשון שעושה מהלך פוליטי ציני עד זרא. קדמו לו אלכס גולדפרב, אורלי לוי, נפתלי בנט, עידית סילמן ואחרים, שבגדו בכל מה שהבטיחו לציבור כדי לזכות במעמד של שר (במקרה של בנט, ראש ממשלה), אבל כל השמות האחרים לפחות הפגינו תחכום מסוים.

במקרה של סער, הרי שהוא נרכש בנזיד עדשים: רק לפני שבועיים הוא הצליח (כמעט) למכור את עצמו עם תג מחיר של משרד הביטחון, בסוף הוא נרכש כמעט בחינם. מי שמכיר את "היסטוריה למכירה" התכנית בערוץ ההיסטוריה על חנות המשכון בלאס וגאס, יודע איך לפעמים אנשים נכנסים אליה עם פריט שהם בטוחים שווה אלפי דולרים - ואז מתברר שהוא מזויף, כלומר - שווה לכל היותר כמה עשרות.

זה בדיוק מה שקרה לסער, אבל ההלם בערוצי הטלוויזיה השונים גרם להם לשדר את האירוע בשידור חי, כמעט בלי פרשנות, זולת זו שעברה כחוט השני בין כל הפרשנים (עמית סגל, יאיר שרקי, דפנה ליאל ואחרים) לפיה המשמעות העיקרית של המהלך היא שהשתפרו מאוד סיכוייה של הממשלה להוציא את ימיה, כלומר להגיע לבחירות רק בשלהי 2026, משהו שנחשב עד לפני כמה חודשים למשימה בלתי אפשרית.

יונית לוי נראית כמעט-אבלה.היא מציינת שוב שוב שמדובר במהלך רע לעסקת החטופים, שכן לסער יש עמדה ניצית בקשר אליה. האמת? את יכולה להתעודד, יונית. אין לו שום השפעה עליה. זה לא אומר שתהיה עסקה, אבל זה רק אומר שסער יחתום על כל נייר שיוגש לו וימנע אותו מלהעמיד את עצמו למשפט הבוחר.

המשמעות השנייה, כפי שמציינים באולפנים הוא שגברו מאוד סיכוייו של חוק ההשתמטות לעבור: בקרוב מאוד כלל הציבור החרדי יהיה פטור משירות בצה"ל על פי חוק - כלומר, תמורת מכסה זעומה של מתגייסים משולי הציבור הזה, שגם היא תהיה עוד בסיס להקטנה, מתן פרק זמן נוסף ל"הסתגלות". המשמעות היא שבקרוב מאוד כל אזרח יהודי שני בישראל יהיה פטור מגיוס (ילדים חרדים מהווים 40% מהילדים שהלכו השנה לכיתה א').

עם הציניות הזאת, שמאחורי המהלך ועם ההשלכות שלו על הגיוס לצה"ל, עבר השידור מאולפן החדשות לסדרה התיעודית "לוחמים". יש תכניות שמתקבלות בפיהוק, לא מפני שחלילה הם לא חשובות או נבונות, אלא בגלל סיטואציית הצריכה שלהן. כך אירע שהגעתי אמש אל "לוחמים" אחרי שעה וחצי של אקטואליה: חיסול נסראללה, המחליף שלו, התגובות בלבנון, מה תעשה איראן, איך תגיב ארה"ב, למי מגיע הקרדיט, אה כן - וכאמור: גם גדעון סער אחד שהצטרף לממשלה.

זה בדיוק הזמן שבו אתה מצפה מזכיין הטלוויזיה שלך להנחית עליך איזה ריאליטי מטופש, שיפתח חלון במוחם של הצופים, שכתוש כבר כמו רובע הדאחייה, מרוב "חדשות ומשמעותן". רק שהצורך הזה פוגש את הימים שלפני ראש השנה, אלה שבהם מתמלא המסך לרוב בפילרים, כל מני תכניות על גיבורים, נוכלים, ניסים ונפלאות - וזה בדיוק מה שחשבתי שהכינה עבורי "קשת" כמנה עיקרית: כתבת מגזין שהייתה יכולה להשתלב בקלות ביומן שישי, שנמתחה על פני שעה.

נניח רגע לדעה הקדומה שלי ונדבר קצת על מה שעשה התיעוד מאז ה-7 באוקטובר לסף הריגוש שלנו. הציני שבי קרא לי מבפנים: הלוחם הזה הופיע כבר בחדשות כאייטם, אחר כך ככתבת מגזין, בין לבין בפרסומת לאחד הגופים השיקומיים - ועכשיו כסדרה תיעודית?

הקלישאה (הנכונה לכשעצמה) גורסת שיום אחד של חדשות בישראל, די בו כדי למלא שנה שלמה של חדשות במדינה "נורמלית" - ולפעמים נדמה שאפילו זו לשון המעטה. אם כך הוא הדבר, הרי שבתוך המציאות החדשותית הישראלית, 7 באוקטובר וספיחיו יכולים למלא שנים של כתבות מגזין, כל אחת מרגשת מקודמתה.

מהמצלמות בשטחים הציבוריים של קיבוץ בארי, דרך משפחות החטופים, חיילי צה"ל בשיקום, הורים שכולים, עלילות גבורה אזרחית, עלילות גבורה במדים, המאבק של צוותי הרפואה, הדיוק המרהיב של הטייסים, אלמנות, יתומים ו... סליחה שאני מטיח את כל הנושאים האלה ככה בפרצוף, אבל מאחר שכל שבוע חדשותי בשנה האחרונה היה מלא בכגון אלה, כל אחד מהם הוא ראוי, מרגש ומטלטל בפני עצמו, קרה משהו לסף הריגוש שלנו.

וכך, עם מוח טחון דק מרוב אקטואליה ועם סף ריגוש שנראה בלתי עביר, התיישבתי מול "לוחמים" - ובכיתי כמו ילד קטן. נשבע לכם שזה לא קורה לי הרבה. נתחיל מזה שאני מדור הגברים החסומים רגשית, אלה שבכו בלילה ובבוקר לא סיפרו על כך לאיש.

אז נכון שבשנה האחרונה עלו דמעות בעיניי (איך אפשר שלא?) נוכח אייטמים שריגשו את כולנו, אבל נאמן לתפיסה שגברים מתחבקים רק בגולים, עצרתי אותן תמיד בזווית העין ולא רציתי "לדבר על זה" עם מרכאות או בלעדיהן. אני לא גאה בגישה הנפסדת הזאת, אבל לטוב ולרע היא חלק ממי שאני.

מה גרם לי לייבב דווקא הפעם? קשה לי לשים את האצבע במדויק על הנקודה שבה מעיין מולה, המג"ד מההנדסה הקרבית, דוד ריבייב המתעד הקרבי ויואב צבעוני מסיירת מגלן, נכנסו לי ללב, אבל הם פשוט כבשו אותו בכל פריים.

הנה בקצרה הסיפורים: מעיין פיקד על כוח שדילג מבניין לבניין בעזה, הכוח חטף אר.פי.ג'י, דוד, המתעד הקרבי שלצידו, שכל האירוע מתועד באופן מצמרר ממצלמת הקסדה שלו, נפגע וצעק מיד "אני לא מרגיש את הרגליים" ומעיין עצמו טיפל בו - ולא שם לב שנפצע בעצמו, פציעה שרק הלכה והחמירה עד ששיתקה חלקית את גפיו. יואב נפצע קשה מאוד באירוע אחר, הבחין מיד שהרגל "הלכה", ביקש מחבר ליחידה לבדוק האם האיבר שמתחת למותניו עדיין שלם, ואיבד את ההכרה.

הפרק הראשון של "לוחמים" התמקד בסיפור הפציעה שלהם, במאמצי השיקום, באינטראקציה עם המשפחות - מעיין נשוי עם שלושה ילדים, חי בהודו כבר שבע שנים - והגיע ארצה רק כדי להתגייס למילואים. הוא הטיפוס המחושב, המתוכנן. הוא מפיק לאשתו יום הולדת, מתכנן לפרטיה את הפגישה עם הילדים (שהובאו לאחר כחודשיים מהודו לבקר אותו לראשונה) ואפילו מתנצל בפני דוד על שלא הצליח לשמור עליו מהפציעה. הרגע היחיד שבו עולות דמעות בעיניו הוא כאשר הוא מדבר על הפגישה הצפויה עם שלושת הילדים.

יואב לעומתו נמצא רק בתחילת בניית התא המשפחתי: הוא הכיר את בת הזוג שלו בתקופת הקורונה ורק לא מזמן עברו לגור ביחד. האופטימיות שלו היא נכס נדיר - הוא רוצה לחזור להילחם בעזה "אפילו על כיסא גלגלים", מסתלבט על עצמו כשהוא גורר את גופו מדרגה אחרי מדרגה לקומת הגלריה בדירתו שהוא "לויטנט דן" (כשם מפקד המחלקה ב"פורסט גאמפ") ואין בו גרם של רחמים עצמיים. אגב, הוא חזר ללחום עם היחידה שלו, מגלן, גם עם פרוטזה במקום רגל שמאל.

אצל דוד הפציעה קשה יותר והשיקום ארוך יותר. רגע השיא הוא כשאחיו הקטן מגיע לבקר, מלטף את הגדם, מחבק את האח הפצוע. כיאה למי שמתעד בעזרת המצלה הוא פחות ורבאלי משני האחרים, אבל לא פחות מרגש.

אז למה בכיתי ממשהו שנדמה שראינו, למרבה הצער, כבר עשרות פעמים במהלך השנה האחרונה? אולי כי הם לא בוכים. הם לא מרשים לעצמם לוותר, הם מוכרחים לנשוך שפתיים, להבין - כמו שמגדיר זאת יואב היטב - שהעובדה שנשארו בחיים היא המתנה שלהם ולצמוח מהמקום הכי כואב, פיזית ונפשית, כדי להשתקם. אז מה כבר נותר לי לעשות נוכח המראות חוץ מלהזיל את הדמעות שהם מונעים מעצמם ומסביבתם?

הסיבה השנייה היא כבר מפוכחת יותר, אבל לא פחות נוכחת: כפי שצוין בפתיח, חלק נכבד ממהדורת החדשות שקדמה ל"לוחמים" הוקדש להצטרפות גדעון סער לממשלה, תרגיל פוליטי שבמסגרתו יהפוך מי שלא היה מצליח להביא אל הקלפי מצביעים, לשר וחבר קבינט. שר וחבר קבינט הוא מי ששולח את האנשים הצעירים האלה למלחמה, שממנה חלקם לא חוזרים, חלקם חוזרים פגועים פיזית ואחרים חוזרים מצולקים נפשית. נזכיר שוב, למרות שסער הוא הנושא, זו לא ביקורת פוליטית נגד מאן-דהוא, אלא נגד השיטה.

נפתח כאן סוגריים ונגיד שכך היה בוודאי גם תחת ראש ממשלה אחר, נתניהו פשוט רוצה יותר ולכן מיטיב לשחק את המשחק המכוער הזה טוב מכל יריביו, וכן, אני יודע שיש אנשים שעבורם העובדה שמי שהיה מקבל החלטות בממשלה אחרת הוא מנסור עבאס, היא מרתיחה - ממש כמו שמרתיחה אותי העובדה שסביב שולחן ממשלה ששולחת אנשים צעירים למלחמה יושבים מי שלא שירתו בצה"ל אפילו דקה כמו בן גביר וגולדקנופף.

כלומר - זה לא כן ביבי או לא ביבי, אלא העובדה שחבורה של מי שחיים על חשבון המדינה מבלי לתרום לה דבר, מקבלים החלטות הרות גורל - גורלם של אנשים צעירים שמפעמת בהם רוח ההתנדבות, שמוכנים למסור את נפשם על הגנת מדינת ישראל. ההכרה הכואבת הזאת, אודות דרג מדיני שברובו אינו ראוי לעוז רוחם של הלוחמים, ביחד עם סיפורי הגבורה שלהם, הפכו למשהו שפירק אותי כמו שלא הצליח שום אייטם, נורא ככל שהיה, לעשות מאז מאז תחילת המלחמה.

כשתם הפרק הראשון בסדרה התיעודית, ציינתי לעצמי שוב שכאשר יש סיפור חזק, כל מה שצריך הוא מצלמה אחת ועורך טוב אחד - כמו שף טוב שיודע לתת לחומרי הגלם ולא למניפולציה במטבח לדבר בעד עצמם. עוד דבר שציינתי לעצמי הוא שטוב שאני לבדי בסלון, בלי שאף אחד אחר רואה אותי מייבב במקום שלושת אלה שלא בוכים בעצמם ועל עצמם אפילו לשנייה אחת.