"ג'וקר" הימם את העולם לפני חמש שנים ונהנה מהישגים חסרי תקדים לסרט המבוסס על קומיקס. הוא זכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה, זיכה את כוכבו חואקין פיניקס באוסקר בקטגוריית השחקן הראשי, קיבל ביקורות מהללות מקיר לקיר והכי חשוב מבחינת הוליווד - שבר קופות. הלהיט הזה נהיה תופעת תרבות, ובצדק - מדובר היה באחת מן היצירות הקולנועיות המפעימות של שלהי העשור הקודם.
הסרט עמד בפני עצמו ולא בהכרח השאיר פתח לעלילות נוספות, אבל ההצלחה שלו לא הותירה למפיקיו ברירה, אז ההמשכון הגיע גם הגיע. "ג'וקר: טירוף בשניים" עלה לאולמות בסוף השבוע ברחבי העולם וגם אצלנו, אחרי שגם הוא התכבד בפרמיירה עולמית בפסטיבל ונציה. הפעם, התגובות מעורבות הרבה יותר. בצד כמה כלי תקשורת שהגדירו אותו כיצירת מופת, למשל העיתון הצרפתי היוקרתי לה מונד, רוב הביקורות שליליות ואף קטלניות, והתחזית היא שיאכזב בקופות ויזין עוד כתבות מהזן של "הוליווד מתה" או לכל הפחות "סרטי הקומיקס במשבר עמוק". האם הסרט הוא אכן אכזבה כל כך גדולה? האמת, כרגיל, נמצאת איפשהו באמצע.
כזכור, הפרק הקודם בסדרת הסרטים תיאר את האירועים המוכרים לנו מלהיטי באטמן למיניהם, אבל הפעם מנקודת מבטו של הג'וקר. הוא ניסה להסביר כיצד התעצבה אישיותו של אחד הארכי-נבלים המפורסמים בתרבות הפופולרית.
וכך, התגלה כי הג'וקר הוא האלטר-אגו של סטנדאפיסט כושל בשם ארתור פאלק, שהוא אחד מן הקורבנות הרבים של המשבר החברתי והכלכלי בגותהאם - עיר שלא ברור איפה ומתי היא נמצאת, אבל ניכר שהיא מתבססת באופן מובהק על ניו יורק של שנות השבעים ומרפרפת גם לאמריקה הרקובה של ימינו.
בסרט הראשון, פאלק הפך את הג'וקר לסמל של מרד ואנרכיה שסחף אחריו את ההמונים. המחאה שלו נגד האליטות שהרסו את החיים שלו ושכמותו התפוצצה בסדרת רציחות, כולל בשידור חי של מנחה תוכנית הלילה האהובה עליו. הפרק הקודם הסתיים כשהוא בדרכו למוסד סגור כלשהו.
עלילת "ג'וקר: טירוף בשניים" מתחילה כשהוא במוסד הזה. זהו בית חולים פסיכיאטרי לפושעים שהשפיות שלהם בספק, והוא ממתין למשפט שיכריע אם יישאר במקום או יעבור לכלא. פיניקס כמובן שוב מגלם את הגיבור, והבמאי טוד פיליפס שוב מאחורי המצלמה, ואז קורים שני דברים - האחד מהם לא צפוי.
הצפוי יותר הוא שפאלק עומד למשפט, בזמן שחסידיו קוראים לשחרורו. כך שכמו קודמו, גם הסרט הזה הוא שילוב של מותחן פוליטי ודרמה פסיכולוגית, רק שהפעם כבונוס הוא גם מתגלה כדרמת בית משפט.
אלא שלכל זה מתווספת עוד שכבה, מפתיעה הרבה יותר. במוסד הפסיכיאטרי פוגש גיבורנו גיבורת תרבות נוספת - הארלי קווין, בגילומה של ליידי גאגא. היא אוהבת לשיר ומעוררת בו את הרצון לעשות זאת גם כן, ובין השניים מתפתח סיפור אהבה שבא לידי ביטוי בזמרה.
וכך, באופן חסר תקדים יחסית למחוזות בהם הוא פועל, "ג'וקר: טירוף בשניים" מתגלה גם כמיוזיקל, השזור בחידושים לקלאסיקות כמו "Ne me quitte pas" של ז'אק ברל. שמענו כבר אלפי ביצועים לקלאסיקה הזה, אבל ביצוע כמו שיש פה - עדיין לא. הנאמברים כאן מלאכותיים גם יחסית לז'אנר, והזויים במכוון כדי להביא ליד ביטוי את התודעה המעורערת של הגיבור,
אם כל זה לא מספיק, דעו שהסרט יוצא לדרך עם הקדמה יוצאת דופן: סיקוונס באנימציה יצירתית במיוחד, עליו חתום סילבן שומה, הבמאי הצרפתי זוכה האוסקר של הפולחן האקסצנטרי "שלישיית בלוויל".
קיצ'לס ושביט על נשר, קופולה, קלוני ופיט
הצרה היא שמכל הז'אנרים שמתערבבים כאן, בסופו של דבר הדומיננטי ביותר הוא דרמת בית המשפט. אנו צופים בדיונים משפטיים ארוכים בין ארבע קירות באשר למעלליו של הג'וקר. הסרט מתייחס לכך ברצינות תהומית ותמוהה, כאילו מדובר בדרמת פשע אמיתי על אירועים שהתחוללו במציאות, ולא במיתולוגיה קולנועית. בעיה נוספת היא שאנו חוזים במצעד של דמויות משנה מן הסרט הקודם המדברות על דברים שהתרחשו בו, והתוצאה היא שאנחנו שומעים על דברים במקום לראות אותם - זה לא קולנועי במיוחד. בשלבים מסוימים, כל זה הזכיר לי את פרק הסיום הידוע לשמצה של "סיינפלד", בו מיטב הדמויות מעברה של הסדרה התאספו בנסיבות דומות כדי לספר על מיטב חטאיו של ג'רי וחבריו.
גם הגזרה המוזיקלית, שאמורה להיות האטרקציה הגדולה של הסרט הזה, לא מתרוממת. חוץ מהביצוע של לשיר של ברל, אין פה נאמברים לפנתיאון. הפסקול בסופו של דבר די משמים, צפוי ובנאלי. ליידי גאגא מתקשה לבלוט בהמשכון הזה, שלא ממש מיטיב להשתמש בה, ובינה לפיניקס אין ממש כימיה. בקיצור, "לה לה לנד" זה לא.
הסרט נמשך שעתיים ועשרים, אלא מה, וחלקים ארוכים שלו משמימים ומשונים. לרגעים נראה שליוצריו לא התחשק לעשותו, או חמור מכך - שהם עושים דווקא. מעין סבוטאז' בתקציב של מאתיים מיליון דולר.
אלא שלומר כי הסרט הוא לא יותר מבזבוז כסף ואצבע בעין של הוליווד ושל הצופים יהיה פשטני מדי. כמה נוח לראות הכל במונחים של שחור ולבן, כוכב אחד או חמישה כוכבים, וברור שזה גם קליק-בייט אטרקטיבי יותר, אבל מה לעשות שיש ב"ג'וקר: טירוף בשניים" איכויות בלתי ניתנות לערעור.
גם אם התסריט הפעם קוהרנטי פחות, עבודת הבימוי של פיליפס שוב מפעימה. כמו בסרט הקודם, גם הפעם הוא משלב פעולה עם הצלם לורנס שר, שכמוהו החל את דרכו בקומדיות כמו "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ומאז עבר לצד האפל. בדומה לפרק הראשון, הם מתבססים על קלאסיקות מודרניות משנות השבעים והשמונים אך בוראים אותן מחדש באמצעות טכנולוגיות צילום מתקדמות. התוצאה היא רצף של רגעים קולנועיים פשוט מרהיבים, שפיניקס מביא להם ניחוח של טירוף המצדיק את שם הסרט.
איך אלון מזרחי אמר פעם? אין לו מה להוכיח, והוא הוכיח את זה היום על המגרש. לפיניקס אין מה להוכיח - ברור שהוא אחד השחקנים האמריקאים הגדולים בימינו, אבל בסרט הזה הוא מציג טור דה פורס נוסף שמנציח את מעמדו הרם. נראה שהשחקן צם לצורך התפקיד כאילו כל יום הוא יום כיפור. הוא נראה כמו שלד, אבל בתצוגה שלו יש עוצמה רבה ומחשמלת.
לאט-לאט, הכוח של עבודת הבימוי ושל תצוגת המשחק משתלבים ומצטברים ומביאים את הסרט לשיא רגשי. "ג'וקר: טירוף בשניים" אמנם מדשדש ברובו, אבל בשלב מסוים הוא שוב מתעורר לחיים והולך ומשתפר לקראת קליימקס אדיר.
הסיומת של ההמשכון הזה טובה לא פחות ואולי אפילו עוד יותר מזו של הפרק הקודם. בלי לנדב מידע חלילה, נגיד שהיא עוסקת בטרור של קבוצות רדיקלות בצורה מטלטלת וטריגרית לקהל הישראלי - ואולי גם לקהל האמריקאי, החושש מן התגובה של מצביעי טראמפ במידה ויפסיד את הבחירות בעוד חודש. כך או כך, זה רגע חזק, המותיר רושם ניכר. הוא מלווה בסצינת מהממת לא פחות מבחינה קולנועית, אם כי היא פוליטית ורלוונטית פחות, ותעניין בעיקר את מעריצי הקומיקס עליו כל זה מבוסס.
האם "ג'וקר" באמת הצריך המשכון? כמובן שלא, אבל זה נכון לרוב סרטי ההמשך. האם "ג'וקר: טירוף בשניים" מצליח להצדיק את קיומו? לא ממש, ועובדה שבשלב מסוים של המאמר הזה שכחנו להזכיר את קיומה של ליידי גאגא, על פניו שחקנית החיזוק העיקרית שלו. האם הסרט מתעלה לרמה של קודמו? לא, כי הקודם היה שלם הרבה יותר והיה לו גם את אפקט ההפתעה. ובכל זאת, כשלעצמו, המוצר המושמץ הזה מתהדר במעלות רבות. לחובב קולנוע קשה להתלונן כשיש לו הזדמנות להתענג על מסך גדול על יצירה אמנותית כל כך מרשימה.
זה מורכב, אבל יש שורה תחתונה. "ג'וקר: טירוף בשניים" הוא המשכון מיותר שמחוויר לעומת קודמו. הוא מדהים ומרתק לצפייה, ואני לא יכול לחכות לצפות בו שוב.