וואו, מאיפה להתחיל? אולי מווידוי קטן, אמנם אישי אך כמדומני רלוונטי ללא מעט קוראים: לפעמים נמאס כבר מה-7 באוקטובר. כלומר - לא חלילה שליבו של מישהו גס בסבל הקורבנות, באין-אונים של הנצורים בממ"דים, ביגון של משפחות החללים ובציפייה המתוחה, מרובת רגעי המשבר, של משפחות החטופים.
ועדיין, אני מודה שמאחר שהיום הזה ייצר כל כך הרבה סיפורים סוחטים רגשית, הרי שהיו פעמים במהלך השנה שחלפה מאז, שבהן העברתי משידורי החדשות, שהביאו "עוד" זווית של האירועים, אל ערוצים שבהם ידעתי שאמצע מפלט - סרטים, ספורט, אפילו קומדיות, רק לא לראות שוב את המראות.
אני לא מבקש הנחות, אבל אני בטוח שרוב הקוראים מבינים. למי מאיתנו זה לא קרה? התחושה הזאת שהאוויר הדחוס בלאו הכי של שמי ישראל הופך למחניק עוד יותר עד שמוכרחים לפתוח חלון בשביל הנפש. בהלך הרוח הזה התיישבתי מול שידורי הזיכרון בטלוויזיה, מצד אחד מחויב - כראוי ליום-זיכרון שמחיל על כולנו חובה לסולידריות אזרחית, אבל מצד שני עם יכולת נמוכה מאוד לצרוך עוד תזכורות מהיום הנורא ההוא.
אם נתייחס לשעה שמונה בערב (או כמה דקות לפניה, כמקובל בז'אנר) כמעין שריקת-פתיחה שהיא הבסיס הראשון להשוואה בין הערוצים השונים, הרי שדווקא ערוץ 14 פתח טוב יותר ממתחריו. על מה ולמה הקביעה הזאת? כי בכל זאת מדובר קודם כל במהדורת חדשות וביום שייצר לא מעט כותרות: הציפייה לתגובה ישראלית באיראן, הלוויות של עשרה חללים שנפלו ערב החג ובמהלכו, לחימה בצפון, מטחי טילים על אזורים נרחבים בישראל.
כלומר, מי שהפעיל את מכשיר הטלוויזיה שלו בציפייה להתעדכן בכותרות השעה, נדון לפתיחים ארוכים מאוד של טקס: ראוי, מכובד, אבל גם כזה שפתיחתו הייתה צריכה להתאחר בחמש דקות - ולא כותרות היום.
הייתי ממשיך במחמאות לערוץ 14 אלמלא היה מתברר בהמשך הערב שיש פה אג'נדה אחרת: הדחקה מוחלטת של התאריך ומשיכת זמן שהתבטאה בהתעכבות מיותרת על כל נושא אחר בחדשות (למעט אחד, הלוויות החללים, שם הסיקור היה תמציתי וענייני) - ובלבד שלא להידרש לתאריך. כך למשל נפתחו השידורים בדיאלוג בין המגישה מגי טביבי ויעקב ברדוגו שהבטיח תגובה משמעותית באיראן, למרות חילוקי הדעות עם ארה"ב. בהנחה שלא צפיתם במהדורה, כמה זמן לדעתכם המשיך הדיון בתגובה "המשמעותית למרות חילוקי דעות עם האמריקאים" (המשפט שנכתב בוורסיות שונות לרוחב המסך כמעט לאורך כל הערב)? אחסוך לכם את הניחוש: עד 20:25.
כלומר, כחצי שעה של אכילת ראשים, עם הפסקה של שלוש דקות לדיווח תמציתי וקצר אודות הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע. אחר כך עברו לנעשה בלבנון - או בשפת הכדורגל, הניעו כדור לרוחב כדי למשוך כמה שיותר את הזמן עד לסיקור ההכרחי מהלוויות החללים בצפון, שהגיע בדמות כתבה של מרב כהן רק בשעה 20:43. לא בכדי אנו נדרשים לדקות המדויקות. הדקה ועוד דקה ועוד דקה מצטברות לאג'נדה: הרחקה, ככל שניתן (את הפיגוע בב"ש לא ניתן היה לדחוק מכותרות השעה) של כל חדשה רעה בהגדרתה אל ירכתי המהדורה.
בערוצים האחרים עברו בינתיים למסכת. ראשון היה 12, שבערך ב-20:30 גמר למצות את חדשות השעה ועבר לקליפ ארוך, אותו קריין בממלכתיות עודד בן עמי, שמתמצת את אותו היום. זו לא הפעם היחידה שבערוץ 12 יאחזו בכלי הזה, כלומר - לא כתבה שיש לה נושא מרכזי אחד, אלא פסיפס של מראות וקולות מאותו יום מר ונמהר.
הפעם השנייה תהיה בכתבת מגזין של ציון נאנוס שנפרשה אף היא על אותן שעות גורליות. זו החלטה מעניינת ולא נטולת שיקול דעת, שכן בניגוד למלחמות אחרות שידעה ישראל, כאן יש תיעוד כמעט מלא של האירועים, מראשיתם ועד שנהדפו המחבלים בחזרה אל מעבר לגדר.
בערוץ 13 למשל, החליטו החלטה הפוכה, אבל גם היא לגיטימית. הם הפכו לאייטם מרכזי את הכתבה של מיה איידן על תומר ערבה-אליעז ז"ל, מקיבוץ נחל עוז. תומר היה גיבור בעל כורחו: אחרי שהמחבלים פרצו לדירת המשפחה, הוא הובל על ידם בניסיון לשכנע את השכנים לפתוח את הממ"דים ללא מאבק.
בחלק מהמקרים הוא הצליח לשכנע את חוטפיו שהבית ריק - למרות שידע שבממ"דים מתחבאות משפחות, ובכך הציל את חייהם. בבית אחר, שבו דווקא נאלץ להפציר במשפחה שתפתח לו את הדלת, הוא הצליח לחלץ תינוקת ולהביאה לזרועות אמה, בטרם נלקח משם הלאה. בסופו של אותו בוקר נורא, הוא נרצח על ידי החוטפים, ככל הנראה בעת שניסה להימלט, סמוך לשער הקיבוץ.
המסע שלו שמתועד בחלקו על ידי מצלמות הגוף של המחבלים עצמם ובחלקו על ידי מצלמות האבטחה בשטחי הקיבוץ, הוא מרתק ומצמרר כאחד - ומגיעות בהחלט מחמאות ליוצרת הכתבה על היכולת לקחת סיפור כאילו-קטן, על גבורה אזרחית של נער בן 17 ולהפוך אותו לדיוקן שהוא בו זמנית גם אישי (עת חברים ובני משפחה מספרים על תומר) והן בעל משמעות לאומית - בשים לב לשעות הארוכות שבהן עשו המחבלים ביישובי הדרום כבשלהם.
אם תרצו, מעבר לדמעות ולזעם על מחוללי הטבח, זו השאלה שמדלגת מכתבה לכתבה ומערוץ לערוץ: איפה היה צה"ל במשך שעות כה ארוכות?
זו השאלה שתהפוך, ככל הנראה, לסעיף מרכזי בדיוני ועדת החקירה לכשתקום. איך זה שיש אנשים שקפצו ממיטתם בצפון הארץ למשמע החדשות והספיקו להגיע ברכבם הפרטי אל הדרום, לקחת חלק בקרבות הבלימה והחילוץ עוד בטרם הגיעו לשם יחידות מאורגנות של צבא ההגנה לישראל.
מהכתבה של איידן ב-13 ומהפסיפס ששיבץ נאנוס ב-12, החלטתי לראות כיצד מציינים את התאריך בערוץ 14, שעבר כבר מהחדשות אל "הפטריוטים" - ועלי להודות שברגע הראשון חשבתי שטעיתי, שאולי נפלתי על קטע ארכיון, כי עברתי בבת אחת מאבל למסיבה, ממש כך.
תא"ל (מיל') אמיר אביבי מהעמותה שקוראת לעצמה "הביטחוניסטים" (האיש שהדהד כהוגן את תיאוריית "חמאס מורתע", ערב ה-7 באוקטובר) מדבר על המוטיבציה בקרב ערביי ישראל (אפרופו הפיגוע בבאר שבע) וכשהוא אומר "אנחנו בביטחוניסטים" - ינון מגל מעיר: "אתה לא תצליח לעבור פה תכנית בלי להזכיר את הביטחוניסטים!", והקהל נקרע מצחוק.
גם איתמר פלישמן ויותם זמרי צוחקים בפה מלא, אולי בגלל הקליפ שהציג מגל על ההרס בביירות, שלווה בכיתוב (לא נגעתי): "תושבי הדאחיה צפו הלילה במופע מרהיב של זיקוקים, באדיבות חיל האוויר".
למען הסר ספק: גם לדידי כל בניין שקורס בדאחיה קורס בדין. רק שלהתענג על קריסה של בתי מגורים ולכנות הפצצה כבדה בשם "מופע מרהיב של זיקוקים" הוא בדיוק ההבדל בין להיות מרוצה מאוד מחיסול של נסראללה לבין לחלק בקלאוות כמנהג עמי האזור. מה גם שבערוץ 14 לא ציינו באיזה חיל אוויר מדובר: בזה של הסרבנים שמוטב שילכו לעזאזל ושמוטב לישראל בלי טייסיו השמאלנים בואכה סרבנים?
אחר כך עברה המסיבה של ערוץ 14 "לטפל" בביידן הרופס ובקמלה האריס ה"לא חכמה" (כך במקור), אבל אני כבר לא יכולתי לשאת עוד את המסיבה העליזה הזאת, בשעה שבה רוב אזרחי ישראל מתייחדים עם זכר נרצחי ה-7 באוקטובר. ההבדל בין הזרמים השונים בחברה הישראלית מעולם לא קיבל ביטוי טלוויזיוני כה קיצוני, וזה עצוב כמעט כמו האבל שאוחז בכולנו ביום הזה. סליחה, כמעט בכולנו.