שנה לטבח 7 באוקטובר ורגע לפני יום הכיפורים, המוזיקאי מיקי גבריאלוב משוכנע שההנהגה שלנו חייבת לבקש מאיתנו סליחה. "הרבה מאוד אנשים צריכים לתת תשובות על מה שקרה באותה שבת שחורה", הוא אומר בריאיון לוואלה תרבות. "זה לא רק הצבא. הרבה מאוד אנשים בתוך המערכת צריכים לתת תשובה. אחרי שהם יבקשו סליחה ויסיימו את המלחמה, הם צריכים לעשות מעשה ולהתפטר. אולי רק אז אזרחי המדינה יסלחו להם. אם הם לא יעשו את זה, הסליחה שלהם לא תהיה שווה כלום ואף אחד לא יסלח להם ולא ישכח להם. האסון הזה גדול מדי כדי שיישכח".
לאילו אנשים אתה מתכוון כשאתה אומר שהם צריכים לבקש מאיתנו סליחה?
"אני לא יכול להצביע על אנשים מסוימים כי הם פשוט רבים מדי. הממשלה הקיימת היא לא ממשלה טובה. זו ממשלה שעושה נזק למדינה. זה נכון שצריך להגן על המדינה ונכון שריך להעיף לכל הרוחות את חמאס, חיזבאללה, איראן והחות'ים, אבל בסופו של יום מלחמות רק יוצרות נזק, הן הורגות אנשים, יש המון ישראלים שמתו. יש דרכים נוספות שאפשר להגיע לפתרונות ולא רק להגיע למלחמות. יכול להיות שמתישהו נגיע לפתרונות אחרים ושאזרחים וחיילים שלנו יפסיקו למות. אם נצליח לפרק את מה שקיים פה ולהקים אותו מחדש - אולי תהיה לנו תקומה. כרגע אנחנו בחור שחור".
אתה עדיין מאמין בשלום?
"אני מאמין בשלום למרות ששלום היא לא מילה פופולרית כרגע. אני לא נמצא בשום קבינט ואין לי יכולת להשפיע, אבל אני הולך להפגנות למען החטופים. גם כשהייתה הפיכה משטרית יצאתי לרחובות. אבל הבעיה היא שכל הזמן קורים פה דברים ואנשים מתעייפים ונשחקים. אני מקווה שזה לא ישפיע יותר מדי על אנשים ושהם ייצאו לרחובות כדי לשנות את המדינה שלנו ולהביא אותה למקום טוב יותר".
צפו בריאיון המלא - בתחילת הכתבה
אפשר להאזין לו גם בספוטיפיי
האזינו כאן לריאיון המלא עם מיקי גבריאלוב:
הופעת בשנה האחרונה בפני חיילים, פצועים, מפונים. יש רגע אחד שנצרב בך?
"ההופעה הראשונה שלי הייתה מול המשפחות של קיבוץ בארי. כשעמדתי על הבמה לא ידעתי מה לשיר להם בכלל. לא ידעתי איך השירים שלי יכולים בכלל לנחם אותם. מה שקרה זה שהקהל עצמו התחיל לבקש שירים והבנתי פחות או יותר מה הם רוצים. שאלתי אותם בזהירות אם זה בסדר שאשיר להם שירים יותר שמחים גם, אמרו לי 'ברור'. בסוף ההופעה ניגשו אליי אנשים ודיברו איתי. אתה שואל בן אדם 'מה נשמע', התשובה שלהם הייתה שרצחו להם בני משפחה, שרפו להם את הבית. ואז שאלתי את עצמי 'מה זו השאלה הזו שאני בכלל שואל אותם - מה נשמע'. איך אפשר בכלל לשאול את זה. לא הבנתי איך השירים שלי יכולים בכלל לנחם אותם, אבל הם אמרו שזה עושה להם טוב ונותן תקווה".
היו שירים שלך שפתאום תפסו כיוון קצת אחר במהלך המלחמה?
"בטח. 'אמא אדמה', וגם 'ערב מול הגלעד' ו'אבא סיפור'. אמרתי לעצמי שזה המעט שאני יכול לעשות עבור האנשים שעברו טראומה כזו מזעזעת. חלפה שנה מאז וכאילו דבר לא השתנה. אנחנו רוצים להיות מדינה נאורה, מדינה תרבותית, מדינה מתקדמת, מדינה עם כלכלה חזקה, מדע מתקדם, חינוך טוב, ואנחנו לא שם בינתיים. מאז שהממשלה הזו בשלטון, אנחנו רק הולכים אחורנית וזה חבל מאוד. לא דמיינתי את זה. נולדתי בארץ, אני אוטוטו בן 75, גדלתי בתקופת צנע, עברתי כמעט את כל המלחמות, וזה לא נגמר. אני רואה את הנכדים שלי. הם היו בטראומה מהאזעקות האחרונות. הם זקוקים לאמא ואבא שלהם שיהיו לידם כל הזמן, הם אומרים 'אנחנו נמות'".
אתה נשמע מאוד פסימי.
"זו המציאות שלי. אני רוצה שהילדים שלי והנכדים שלי יגדלו במקום יותר טוב".
זה אפשרי או שנגזר עלינו לחיות על חרבנו לעד?
"אני לא יודע. בינתיים, מ-48' אנחנו חיים ככה. אני עדיין מקווה שאני ואתה נשנה את העולם. כלומר, לטובה. אז כן, אני חולם עוד על שלום וחולם על מדינה יותר טובה. אולי זה חלומות באספמיה, אבל אין לי דרך אחרת, אחרת אני אשקע בדיכאון".
מיקי גבריאלוב (אוטוטו 75), אחד מהמוזיקאים החשובים והגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל, חתום על עשרות קלאסיקות. נמנה רק חלק קטן מהן: "אני ואתה", "עוף גוזל", "ערב מול הגלעד", "השיר על התוכי יוסי", "אוהב להיות בבית", "אמא אדמה", "הכניסיני תחת כנפך", "היא יושבה לחלון", "אבא סיפור", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "סע לאט". בחול המועד סוכות, ב-18 באוקטובר, הוא יופיע תחת הכותרת "מיקי גבריאלוב זוכר את אריק איינשטיין" בפסטיבל מספרי סיפורים (שייערך בין 14-22 באוקטובר בתיאטרון גבעתיים), וישיר בעיקר שירים שהוא ואריק כתבו יחדיו.
"אני חושב על אריק כל יום מאז שהוא נפטר", אומר גבריאלוב. "בתקופה שלפני מותו עבדנו על אלבום חדש, יצרנו שירים, צירפנו את יענקל'ה רוטבליט שיכתוב מילים, היו שירים של ביאליק, היה שיר של אריק עצמו על אלטלנה. הוא בקושי ראה אז הוא דקלם לי אותו מהראש. ואז נסעתי לחו"ל, חזרתי - והוא נפטר פתאום. נשארה לנו סקיצה ל'הנך יפה רעייתי' שנשארה אצלי באולפן. זה היה מאוד נדיר שהוא היה יוצא מהבית והוא הסכים לבוא לאולפן שלי ברמת השרון. אחרי מותו ביקשתי מאשתו אישור להוסיף נגנים אז הוספנו את יצחק קלפטר, יוני רכטר ושם טוב לוי, וזה יצא באלבום שהוצאתי בזמנו.
"אני נזכר בתחילת הדרך שלנו. פתאום מישהו שולח לי תמונה משנות השבעים כשאני ואריק עומדים ליד הטכנאי באולפן ומנסה להיזכר. ואני נזכר באלבומים שעשיתי לו ושהיו שונים זה מזה. באיזשהו שלב הפסקתי לעבוד עם אריק כי הלכתי ללמוד מוזיקה ולא הסתדר לי. ובהמשך פנה אליי יהונתן גפן והציע לי להשתתף במופע שלהם 'מכתבים למערכת'. ונכנסתי לפאזה חדשה בקריירה שבה התחלתי גם לשיר. שרתי בפעם הראשונה את 'אבא סיפור'".
ומה הסיפור עם 'סע לאט 2'? אתה הרי סירבת להלחין את זה, נכון?
"אריק צלצל ואמר 'רוצה להיפגש? רוצה לעבוד?'. נפגשנו, דיברנו, אמרתי לו שיש לי בראש קונספט קצת אחר, שירים אחרים".
הוא היה אדם קל לשכנוע או שהוא היה עקשן וידע מה הוא רוצה?
"הוא ידע מה הוא רוצה. עקשנות היא לא מילה נכונה אבל הוא ידע מה הוא רוצה. הצעתי לו לעשות משהו מכובד יותר, הצעתי להביא את הפילהרמונית, לעשות משהו סטייל פרנק סינטרה כזה. ואז הוא אמר לי שהוא כתב את 'סע לאט 2'. אמרתי לו 'מה זה?! סרט המשך? רמבו 2?'. אמרתי לו 'תשמע, אני לא יכול. 'סע לאט' זה הווי תרבותי ישראלי. אני לא יכול להתמודד עם דבר כזה, זה יותר מדי בשבילי. אמרתי לו 'אני לא חושב שאתה צריך לעשות את זה'. הוא לא הסכים איתי. האמת היא שזו פעם ראשונה שהבעתי התנגדות כלשהי לאריק. אני חושב שלא היה לי מספיק ביטחון עד אז. די זרמתי עם הדברים והם יצאו גם טוב. קיבלתי טקסטים של ביאליק, אלתרמן, חלפי, הייתי רואה את הטקסט, מקבל השראה ומלחין".
איך הוא קיבל את הסירוב שלך?
"הוא לא אהב את זה. הוא אמר לי שהוא רוצה לעשות את זה, אז אמרתי לו 'אני בחוץ'. עמדתי על דעתי האומנותית מול אריק איינשטיין הגדול ואמרתי לו 'לא'. ואז הסתבר לי שהוא עשה את שיר ההמשך עם שם טוב לוי. לימים שם טוב פגש אותי ואמר 'זה לא דומה בכלל. יש סע לאט ויש את כל השאר'".
מה אתה חושב על המוזיקה ששלטת היום בישראל?
"יש ויש. אני לא אוהב חיקויים, אני לא אוהב שאנשים עושים דומה למשהו אחר אלא מנסים ליצור משהו מקורי. היום עם המחשבים, עם כל האפשרויות הטכנולוגיות, כל אחד בבית יושב וכותב שיר. לפעמים זה כמו ג'ינגל שנכנס לך לראש".
את עומר אדם אתה שומע?
"בודאי שאני שומע עומר אדם. אני באתי מעולמות מוזיקליים אחרים, מאסכולה אחרת. כשאני רוצה להירגע אני שומע מוזיקה קלאסית, לפעמים אני מקשיב לגלגלצ כדי להתעדכן בדברים עכשווים. לא כל דבר אני אוהב אבל אני שומע הרבה".
חרבו דרבו אתה מכיר?
"בוודא שאני מכיר. כשאני שומע שיר, אני מתייחס להרבה דברים: למוזיקה שלו, לקונספציה של המוזיקה, לביצוע, לעיבוד, לעברית. אני מוזיקאי ששומע מוזיקה. אני שומע את המוזיקה, את הקצב, את הגיטרה. זה צריך להיות בשבילי מאוד מעניין בשביל שאני אגיד, 'וואלה, כל הכבוד לו'. אז אני לא מוצא הרבה כאלה. אין לי אפילו דוגמא אחת. אפילו טונה, שעבדתי איתו ואני אוהב אותו, לא כל דבר שלו מדבר אליי. ולא כל דבר של נס וסטילה ידבר אליי. או סטטיק ובן אל, או סטטיק לבד. זה נהיה תעשייה. זה לא הבן אדם עצמו יושב וכותב ומעבד. אני יותר רוצה לשמוע אנשים שישבו בבית, קיבלו השראה וכתבו משהו. אני לא גדלתי בדור של אינסטנט".
לא מתחשק לך לפעמים לקחת איזו זמרת צעירה כמו נועה קירל או אנה זק ולעשות איתם שיר? פתאום קהל חדש ייחשף אליך.
"היום בתעשייה אתה יכול לצלצל לזמר ולהציע לו לעשות שיר יחד. הוא יכול לומר לך 'בשמחה', אבל אז המנהל שלו יצלצל, המפיק שלו יצלצל, ואז הוא יתחיל לברר 'מה המטרה של זה, אני רוצה חלק מהזכויות, אני רוצה את זה, אני רוצה את זה'. ואז אני אומר 'סבבה, הבנתי, תודה רבה ולהתראות'. פעם זה לא היה ככה. הייתי מרים טלפון לאריק ואומר לו 'יש לי איזה שיר יפה, רוצה לשמוע?' ואז הוא היה מגיע, שומע ואומר 'יאללה בוא נעשה'. היום אין דבר כזה. אני בן אדם צנוע בדברים האלה. אני לא רוצה להיות מובך כשאני מצלצל לאנשים. ניסיתי את זה אבל תמיד הגעתי לאמרגן או סוכן, ומה יש לי לדבר עם האמרגן? אז אני אומר מראש 'סליחה, סבבה, שמחתי, תודה רבה ולהתראות'. אני עושה את מה שאני יכול לעשות. בקרוב יוצא לי אלבום חדש. כשטונה הזמין אותי לאלבום שלו, אני באתי בכיף".
כתבת אינספור קלאסיקות. אתה לפעמים מרגיש קצת לא מוערך מספיק?
"לא, אני לא מבקש הערכה לעצמי. אני שמח שיש הערכה לשירים שלי ואין לי ספק שיש הערכה לשירים שלי. לא נכנסתי למוזיקה בשביל הערכה".
אתה לא חושב שמגיע לך פרס ישראל?
"פרס ישראל מגיע לאנשים שתרמו למשל למדע...".
יש גם קטגוריית מוזיקה.
"וזה גרם להם לכתוב שירים יותר טובים? נתנו לי דוקטור כבוד באוניברסיטה העברית, נתנו לי פרסים. אז יהיה גם פרס ישראל, סבבה, נו, אבל לא בשביל זה אני יוצר. אני לא מבקש הערכה לעצמי. תראה, הנכד שלי לומד גיטרה. המורה שלו הזמינה אותי אליהם שננגן יחד שירים שלי. הנכד לא כל כך הבין, הוא לא יודע מי זה סבא שלו במוזיקה. הגעתי, שרנו שירים שלי ואחרי זה הוא הרגיש המון גאווה. זה יותר חשוב מפרס ישראל".
זה לא סוד שיש קשיי פרנסה לאמנים ותיקים בישראל. אתה מצליח להתפרנס ממוזיקה בכבוד?
"זה מזכיר לי את אבא שלי שכל הזמן שאל אותי 'אתה מתפרנס ממשהו?' כי הוא לא הבין איך אפשר להתפרנס ממוזיקה. אז כן, ודאי שאני מתפרנס ממוזיקה, עם כל הכבוד ובלי בעיה. יש תמלוגים של אקו"ם, אשכולות, אלבומים שיוצאים ועוד ועוד. אבל כן, יש הרבה אמנים שיש להם בעיה עם זה".
יש לך שיר שאתה גאה בו במיוחד? כי אני מבחינתי חייב לומר שהשיר על התוכי יוסי הוא מבחינתי השיר שלך האהוב עליי. אני מרגיש כאילו אלוהים נגע בך שם.
"יש משהו במשהו שאתה אומר. הטקסט של השיר, שכתב אברהם חלפי, כל כך עמוק. הוא מציג את הבדידות ואת העריריות של חלפי. גם הוא וגם ביאליק נגעו בי במקומות עמוקים מאוד. אני בכלל לא גדלתי על ביאליק וחלפי. עד גיל 20 בקושי קראתי ספר. אבל כשהתחלתי להתמודד עם הדברים האלה פתאום גיליתי שהמשוררים האלו ענקים ונוגעים בי במקומות רגשיים עמוקים מאוד. אז כשאני קורא את הטקסטים האלה ברור לי שהם חייבים לצאת עם מוזיקה יוצאת דופן, שלא תוביל את הטקסט הזה למקום לא נכון. אסור שמי שישמע את זה יפריד בין המילים ללחן. זה דבר אחד. לפעמים כשאני שר את התוכי יוסי, אני דומע. אני חושב על עצמי, על החיים שעברתי, אני חושב על חלפי, מה הוא הרגיש, אני חושב על ביאליק כשאני שר את השירים שלו. ואז אני חושב על עצמי. זה היופי המיסטי הזה שאי אפשר להסביר אותו. זה היופי במוזיקה".
אפשר לצפות בריאיון המלא - בתחילת הכתבה