בסביבות השעה 14:00 התחילו אזעקות בגליל העליון. זה לא חדשות. התכניות המשיכו כרגיל, ובצד המסך נפתח צוהר לתוך גיהנום שלם. שמות של ישובים, חלקם מוכרים יותר, חלקם פחות. חלקם מפונים, חלקם עם אנשים שהחליטו לקחת את הסיכון - אבל לכל מי שחי שם זה בית - והבית הזה בוער כבר שנה, אז מה זה עוד כמה אזעקות וטילים? בתוך 8 דקות נורו 90 טילים לעבר הצפון. דמיינו מדינה שבה זו שגרה נורמלית.
שניים מהאנשים שקראו לקריית שמונה "בית" נפגעו משברי רקטה. בטלוויזיה פרצו למבזק חדשות. באתרי החדשות הוציאו פושים. סיפרו שהם מתו. עוד לא ידעו לומר את שמם אבל ידעו לספר שהם נהרגו בזמן טיול עם כלבם. ניסיתי להבין מהדיווחים אם הכלב מת, אך לשווא. במלחמה כזאת, עם אירועים כאלה, זה לא מעניין כלב אם כלב מת.
רק אחרי חצות נחשפו שמות הנרצחים. קראו להם דביר שרביט ורויטל יהוד. היא החלימה מסרטן, ועברה מאילת לקרית שמונה - רק כדי למצוא שם את מותה הטראגי והמיותר. נגמרו המילים. אין עוד דרך לזעוק שמלחמה זה נורא, אבל אולי דווקא האדישות שבה התקבע מעגל המוות הזה כעוד חלק מהסייקל החדשותי היא הנוראית מהכל. בהודעה הרשמית של עיריית קרית שמונה קיבלתי תשובה נוראית לשאלה שליוותה אותי יום שלם: לא רק כלב אחד נפגע במטח הטילים, אלא שלושה.
קראו להם אורקה, ג'וני ומיקה. שלושתם מגזע בולדוג אמריקאי. כלבים חזקים, חסונים, נאמנים. הם נרצחו על ידי ארגון טרור שלא מבדיל בין דם לדם. הם יורים גם בכלבים. שלושת הטהורים האלה לא ייכנסו לשום סטטיסטיקה, אבל הדם השפוך שלהם הוא עוד מוות מיותר. הנפשות הטהורות ביותר. שלא עשו שום רע לאף אדם. משלמים את המחיר האולטימטיבי. שניים מהכלבים מתו במקום, השלישית שרדה. ניסו לבצע בה החייאה, אך גופה היה מלא ברסיסים, והיא דיממה אל תוך בית החזה ומתה. ככה זה.
המוות של דביר, רויטל, אורקה, ג'וני ומיקה הספיק להשכיח שרק שעה לפני נפצעו שישה אנשים ממתקפת טילים על חיפה, כולל נער בן 17 שנפגע בראשו מרסיס. גם ההתקפה הזאת הצליחה להשכיח שרק שעה קודם לכן התחולל מסע מוות במרכז העיר חדרה, שם מחבל ערבי-ישראלי ניסה לדקור למוות אזרחים בארבע זירות שונות - שניים נפצעו אנושות. הפיגוע בחדרה הספיק להשכיח את לוחמת מג"ב שנרצחה בפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע. ורגע, את הפיגוע ברכבת הקלה ביפו אתם זוכרים? שבעה בני אדם נרצחו שם על הפסים. חבר יקר למערכת ניצל כי בחר לשבת בקצה הקרון במקום בקרבת הדלתות. זה היה בסך הכל לפני שבוע וחצי, אבל מרגיש כאילו עבר נצח.
כמה שעות אחרי המוות של דביר ורויטל, עוד לפני שהכרנו את שמותיהם, המוות שלהם לא היה חשוב מספיק בשביל לפתוח את מהדורות החדשות המוקדמות. הם הוזכרו כבדרך אגב בטור של רביב דרוקר שקרא להפסקת אש, ולאחר מכן עברו באולפן לשעשועון משעשע למדי שמשווה בין קטעי ארכיון של העבריין הסדרתי איתמר בן גביר לבין השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. אם זה לא היה כל כך מדכא זה היה מצחיק.
לשם שינוי, זו לא ביקורת על התקשורת המקומית. אין לי טענה לאף עורך מהדורה שלא ידע עם איזו ידיעה מדכאת לפתוח את מהדורת החדשות שלו. עם הפיגוע המזעזע בחדרה? עם ההרוגים בקרית שמונה? אולי בכלל עם האמירה המופרעת של מפכ"ל המשטרה לפיה מעגל הדמים הזה הוא "מה שנגזר עלינו". הקריאה של דני לוי לפיה "צריך להיות חזקים" הדהדה בעיקר את הרגע ב"מבצע סבתא" בו קרמבו (רמי הויברגר) מגלה שסבתא חיה מתה, ומודיע בנונשלנט לאחיו: "חשוב שברגעים כאלה תהיה חזק, ואני אדבר איתך מחר".
אבל אין עם מי לדבר מחר. ראש הממשלה מונע משר הביטחון לנסוע לארה"ב מטעמים פוליטיים. אזרחים נרצחים משבוע לשבוע ואין לנו אפילו זמן ללמוד את השם שלהם, להתאבל עליהם לרגע. המוות בישראל הפך לנורמלי. בנאלי. שגרתי. וזה עוד לפני שאני מדבר על החיילים שהפרצופים היפים שלהם מגיעים תמיד עם "הותר לפרסום" מכאיב ליד שמם. עם מאות משפחות שנוספו למעגל השכול הצה"לי, ברור שאף אחד לא מתעניין במערבולת המוות שמטביעה את המגזר הערבי. בטח לא שמעתם, אבל אתמול בערב נרצח בחור בן 30 בשם שאדי נאסר בטירה. הוא הנרצח ה-186 השנה בחברה הערבית. זה מעניין את התקשורת המקומית קצת פחות ממוות של כלב.
התקשורת היא בסך הכל בבואה של החברה עצמה, שהתרגלה לספור מתים כאילו זה הדבר הטבעי בעולם לקבור אנשים צעירים. בדיוק היום לפני שלושה חודשים נרצחו הזוג נועה וניר ברנס מקיבוץ אורטל לאחר שטיל פגע ברכבם. הם הותירו אחריהם שלושה יתומים. אני מתבייש, אבל נאלצתי לחפש את השם שלהם בגוגל כדי לוודא שזה אכן שמם. שלושה חודשים והספקתי לשכוח. להבדיל, אני עדיין זוכר את השם של דניאל טרגרמן מנחל עוז. בן ה-4 המתוק עם החולצה של מסי. אולי בגלל שהוא נרצח בתקופה בה עוד קידשנו כאן את החיים. דניאל נרצח שלוש שנים אחרי ששחררנו אלף אסירים כדי להחזיר את החייל גלעד שליט מהשבי. היום אנחנו סופרים כבר יותר משנה בה אנחנו מפקירים אזרחים למוות אכזרי בשבי חמאס.
מאומה שמקדשת את החיים הפכנו למדינה שמנרמלת מוות. במקום מצוות פדיון שבויים, מצאנו את עצמנו עם רבני הציונות הדתית שקוראים ל"עסקה אחראית" - אך כששואלים אותם מה המשמעות של אותה עסקה, מבינים שמדובר באוויר חם ולא יותר. הרב אליקים לבנון, שחתם על "מכתב הרבנים", עלה לשידור ברשת ב' אצל "בנימיני וגואטה" ונשאל מה יעלה בגורל החטופים וענה בכנות: "כבר איבדנו אלפי אנשים במלחמה הזאת, גם חיילים, גם אזרחים - אז יצטרפו אליהם עוד מאה אומללים, אין מנוס. לא נחריב את המדינה בגלל עוד חטופים שכלואים בתנאי גיהנום".
ניסיון הספין העלוב של מכתב הרבנים נחת גם ב"אזור מלחמה" של רביב דרוקר, לשם הגיע הרב דוד פנדל שחתום גם הוא על המכתב. זה נגמר בגול עצמי של פנדל, שלמעשה אמר שהדרך להחזיר את החטופים היא להקים התנחלויות בעזה. הבטיחו לנו משיח שיביא איתו את תחיית המתים, ובמקום קיבלנו משיחיים שלא אכפת להם להקריב יהודים חיים למותם. אלוהים ישמור.
אחרי החדשות שידרו בערוץ 13 איזו תכנית בישול. בערוץ 12 שידרו את "רוקדים עם כוכבים". זה אפילו לא מפתיע אף אחד כבר. הקלישאה אומרת שהחיים חזקים מהכל אבל במקרה של ישראל 2024 זה פשוט שקר. זו הכחשת המוות והדחקת השכול שחזקה מהכל. וגרוע מזה: לא רק שהתרגלנו למוות סביבנו, אלא שכחנו גם את החיים על הדרך.
היום יציין ירדן ביבס את יום הולדתו ה-36. הוא החטוף הראשון ש"חוגג" יום הולדת בשבי בפעם השנייה. ירדן עדיין בעזה, וגם אשתו שירי, והילדים אריאל וכפיר. אף אחד כבר לא מדבר על עסקה. אף אחד כבר לא טורח אפילו לשקר על איזה לחץ צבאי שיביא לשחרור בדרך נס את 101 החטופים. אנחנו עוד לא מודים בזה, אבל נרמלנו את הפקרתם למוות. ברגע שנשלים עם זה סופית, נדע שנעצנו את המסמר האחרון בארון הקבורה של הציונות, והפכנו לאומה מתה וחסרת נשמה. ככה זה.