זה קרה בדיוק היום לפני 13 שנה. ה-11 באוקטובר 2011. ראש הממשלה בנימין נתניהו הזמין את נועם שליט לביתו, ואמר לו: "אני מחזיר לכם את הילד". בפתח ישיבת הממשלה באותו יום הוא סיפר בגאווה כי "בימים הקרובים נחזיר את גלעד לחיק הוריו נועם ואביבה, לאחיו יואל, לאחותו הדס, לסבו צבי ולכל עם ישראל".
זה החלק האחרון במשפט שעדיין מעלה צמרמורת. ההבנה שגלעד שליט, אחרי 1,934 ימים בשבי, חזר כילד אבוד של עם שלם. התווכחנו על המחיר, אבל מעטים הדברים שמאחדים את עם ישראל יותר מאשר תמונות של שבויים מחייכים שחוזרים הביתה. נתניהו עצמו התרגש כשדיבר על כך. "אני שמח שעמדתי במצווה של פדיון שבויים", אמר, "עם ישראל הוא עם מיוחד שערב זה לזה, כמו שאמרו חכמנו 'כל המציל נפש אחת בישראל, כאילו מציל עולם שלם'".
שלושה חודשים לפני החתימה על "עסקת שליט" זה נשמע אחרת. באירוע לציון חמש שנים לנפילתו בשבי של גלעד, הוקרא מכתב שכתב סבו צבי, בו הוא האשים את נתניהו כי הוא מהמר על חייו נכדו, ואף האשים את נתניהו בכניעה לשיקולים פוליטיים. מוכר לכם מאיפשהו? "אני חושש שנתניהו מחכה שנשמע שגלעד חלילה לא שרד בתנאים שהוא מוחזק, כדי לשלם מחיר נמוך יותר עבור החזרתו", האשים צבי שליט.
יש שיטענו שגם שחרורו של גלעד שליט מהשבי היה שיקול פוליטי של נתניהו, שחיפש כל ספין אפשרי כדי להוריד את המחאה החברתית מסדר היום הציבורי. 13 שנים בדיוק אחרי, עם עוד 101 גלעד שליטים בשבי חמאס, נתניהו כבר לא עומד במצווה של פדיון שבויים, ולהגיד עליו שהוא מונחה על ידי שיקולים פוליטיים זה אנדרסטייטמנט. עם ישראל עדיין מיוחד, אבל ערב יום הכיפורים נראה שאנחנו לא צריכים לכפר על עבירות שבין אדם למקום, אלא שהמקום הזה צריך להתחיל לספק לנו תשובות.
קשת 12 נתנו אתמול במה לשני ראיונות ארוכים, עם אנשים שממש לא התכוונו להיות מפורסמים. עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן, הגיעה ל"אינטימי" עם רפי רשף וסיפרה בדמעות כיצד היא תיוולד מחדש ברגע שהיא תפגוש מחדש את בנה החטוף. קודם לכן, במהדורה המרכזית של חדשות 12, יונית לוי יצאה לריאיון-חוץ די נדיר מצדה, ופגשה את רייצ'ל וג'ון גולדברג-פולין, הוריו של הרש, שנרצח בשבי חמאס.
בדרך כלל צריך להיות ראשי מדינות, נשיאים או לכל הפחות דוברי איטלקית כדי לזכות בריאיון אישי מצדה של יונית לוי. אמש קיבלו הזוג הצנוע הזה לא פחות מ-24 דקות של ריאיון עומק רגיש, מקצועי וחכם עם אחת המראיינות הטובות בישראל. רבות דובר במהלך השנים על תדמית "אשת הקרח" של לוי, אך כבר בשאלה הראשונה שלה, שהייתה הכל חוץ מקלה, לוי שחררה חיוך קטן כלפי בני הזוג. זה היה חיוך של הכלה. כמו רוצה לומר: אני יודעת שאתם לא הייתם רוצים לשבת כאן, אבל אני מבטיחה לכם שאנחנו נעבור את זה יחד.
את הריאיון של רייצ'ל וג'ון אפשר יהיה לקטלג במילון לצד הערך של "ענווה". יסוד כל המעלות הטובות. לומר שהזוג לא היה מעוניין בחשיפה זה אנדרסטייטמנט. רייצ'ל עצמה סיפרה שהיא אוהבת את שמה המאוד שכיח כי הוא שומר עליה אנונימית. היא אומרת ליונית לוי שהיא מרוצה מכך שהמראה החיצוני שלה חסר ייחודית. אני נראית כמו כל "רייצ'ל גולדברג", הגרסה של הקהילה היהודית האמריקאית ל"אבי כהן" הישראלי, היא מסבירה. ובכל זאת הם שם, נותנים ריאיון ארוך למהדורת החדשות הנצפית בישראל, כי הם מבינים שיש שם בעזה עדיין 101 חטופים, ודווקא בגלל שבנם הוא כבר לא חלק מהרשימה הזאת, הדברים שיש להם להגיד היום חשובים יותר.
הם אמנם מדברים באנגלית, אבל זו הייתה שיחה בישראלית קולחת. הם יהודים מאמינים ושומרי מצוות, ולכן הבקשה הצנועה שלהם מפוליטיקאים לא להגיע לשבעה שישבו על בנם היא הרבה יותר מסמלית. ערב יום הכיפורים הם מבהירים שהם לא צריכים שיבקשו מהם סליחה. זו לא תהיה "עשיית תשובה" (את זה רייצ'ל דווקא אמרה בעברית) אמיתית, עד שלא יוחזרו החטופים. המילה "סליחה" לא אומרת כלום אם חוזרים ועושים את אותם טעויות. יש לממשלה והעומד בראשה עוד 101 הזדמנויות לכפר על המחדל שלהם, ולפעול אחרת.
שנה לתוך המלחמה ואנחנו מגלים עוד ועוד דמויות גדולות מהחיים. ישראלים חכמים, רהוטים ועם אוקיינוס עמוק של אינטליגנציה רגשית. הם מנהיגים מלידה, גם אם הם לא בחרו להיות כאלה. רייצ'ל וג'ון הם זוג כזה. יונתן שימריז הוא איש כזה. עינב צנגאוקר היא אישה כזאת. רפי רשף אמר לה שהוא הופתע לראות סרטון שלה צוחקת, כאילו נגזר על כל משפחות החטופים להפוך לזומבים נטולי רגשות עד יום חזרת יקיריהם מהשבי. צנגאוקר נאלצה להסביר לרשף שהיא בן אדם. היא צוחקת כל הזמן, והיא בוכה לא פחות. זה לא סותר. אין מה לדבר איתה על כניסה לפוליטיקה כי היא במשימה להחזיר את מתן הביתה. כשהוא יחזור, הגרסה שלה של "אמא לביאה שנלחמת על בנה" תיעלם.
רייצ'ל וג'ון קיבלו את בנם חזרה בארון, אבל הם מבינים שהמשימה שלהם לא נגמרה. הם לא ייעלמו. הם ממשיכים לספור את הימים. ממשיכים להיאבק למען החזרת החטופים. הם מבהירים שהם ימשיכו לחיות. מתישהו הם יחזרו לחייך ולצחוק, בין השאר כי זה מה שהרש היה רוצה. הם לא יהיו כמו אלה שיצאו מאושוויץ, אבל נשארו באושוויץ מנטלית עד יום מותם. דימוי שכל יהודי מבין, שלא צריך להוסיף לו כלום.
נולדו לנו כמה מנהיגים כאלה, בעל כורחם. רייצ'ל וג'ון גולדברג-פולין, עינב צנגאוקר, מאי אלביני פרי, רחל מן, מירב ברגר, טליק גווילי, ניבה ונקרט, דיצה אור, נילי מרגלית, יונתן שימריז, אילת סמרנו, דנה סילברמן סיטון, אלי אלבג, יוני לוי, תומאס הנד, יפה אדר ועוד ועוד ועוד שמות שהלוואי שלא היינו צריכים להכיר בנסיבות שהם נכנסו לנו לחיים, אבל הם מרגישים כמו חלק מהמשפחה שלי. אני מעריך אותם ומאמין בהם יותר משאני מאמין בכל אחד מנציגי הציבור שלנו בכנסת. זו לא חוכמה אמנם, אבל כמה כישרון, יופי ואנרגיה חיובית יש באנשים האלה שחרב עליהם העולם, והם ממשיכים לפעול בנחישות ובאמונה מדי יום.
אני חושב עשר פעמים ביום על דניאלה גלבוע ועל אמא שלה אורלי. אני מתעורר בבוקר עם הפנים של נעמה לוי אחרי חטיפתה. אני מתגעגע לרומי גונן כאילו היא אחותי הקטנה, למרות שמעולם לא פגשתי אותה. המחשבה על החיבוק שהיא תתן לאמא מירב ממלאת אותי בתקווה. איזה מצרך חשוב זה תקווה בימים האלה.
אלה ימי תשובה. ימים שמאחלים "חתימה טובה" לזרים. הלוואי שהחתימה השנה תהיה על עסקה שתחזיר את האחים והאחיות שלנו הביתה. עסקה שתחזיר את האימהות, האבות, בני הדודים והילדים הג'ינג'ים למקום שהם אמורים להיות בו. זה כבר קרה בעבר, אין סיבה שזה לא יקרה שוב.