עורך המדור התפלא כשביקשתי לכתוב על תכנית הבכורה של "מאסטר שף". הוא מכיר את סלידתי האישית מרוב תכניות הריאליטי הישראליות, ולבטח מתכניות בישול. הוא גם מכיר את דעתי על האסקפיזם המזויף של קשת ורשת בזמן המלחמה. לא קונה את הפרצוף המיוסר של אסי עזר כשהוא מביט אל המצלמה ומביע צער על המתרחש בארץ, רגע לפני שהוא חוזר לפזר בדיחות קרש עם המתמודדים בריאליטי השירה שלו. לא מסוגל לראות את מנחי "הצינור" מעדכנים את מתמודדי האח הגדול ברצח של חטופים. ציניות זו אנדרסטייטמנט. זה אפילו לא אופיום להמונים, זה מסך עשן.
ובכל זאת, כמבקר תרבות אני חייב להתייחס ליצירה שאני מסקר כאל ייצור חי שמשתנה בתוך תוואי הזמן, המקום והחברה שבה הוא שוכן. בתוך עמי אני חי, ולכן אני מבין שאני לא יכול לאמץ את אותם סטנדרטים שאני מצפה להם מיצירה מקומית בתקופה הזאת לאלה שאני משית על "ג'וקר: טירוף בשניים" (אגב, תתעלמו מכל הביקורות, ברגע שמשחררים מההשוואות לסרט הקודם נשארים עם אירוע קולנועי יצירתי, מקורי ונדיר שעומד בפני עצמו).
ולכן חשוב לציין שהצפייה במאסטר שף באוקטובר 2024 לא שקולה לצפייה במאסטר שף באוקטובר 2010 אז עלתה לראשונה (אגב, כמעט באותו תאריך ממש). השופטים דומים, אפילו המתמודדים דומים, למרות שאיכשהו סמדי בומבה נראית צעירה ב-14 שנה מאשר בעונה הראשונה. ובכל מקרה, משהו השתנה בנו בשנים האלה, שלא לדבר על השנה האחרונה, אז חווית הצפייה בתכנית השתנתה לחלוטין.
ראשית אטען שיש דבר אחד שלא השתנה בכלל: האוכל, שהוא גולת הכותרת של הפורמט, תמיד היה משני בתכנית. וידוי קטן: בעונה השנייה של מאסטר שף הוזמנתי להיות שופט בגמר הגדול. ויתרתי על התענוג, שכלל בילוי של שעות באולפנים בנווה אילן. כמה ימים אחרי, זכיתי לאכול ארוחת צהריים אותה הכין המנצח של הגמר הגדול, ובמרכזה קציצות בקר ממולאות בקוביות בטטה על מצע אורז, חצילים ורסק עגבניות. המנה הייתה נחמדה מאוד, אבל לא התעלתה על אף ארוחת צהריים שהכינה לי סבתי המנוחה כשהייתי קופץ לבקר בהפתעה.
אז הסוד הגלוי של "מאסטר שף", גם 14 שנים אחרי שהפכה למגנט הרייטינג הכי עקבי של קשת, היא שהיא לא תכנית על אוכל אלא על אנשים. לפעמים נראה שאין צורך להוסיף מלח למתכונים, מרוב הדמעות שניתזות מכל עבר. ואיכשהו, דווקא בעיצומה של המלחמה הנוראית שנמשכת כבר למעלה משנה, חשוב בעיניי שתכנית כזו תהיה בטלוויזיה המסחרית שלנו - בטח במין עונת אולסטארס מקוצרת בה חוזרים אל המפסידים הכי גדולים מכל העונות.
ברמה הקולינרית היה פה ערבוב של ממש של אטריות קרות שחוממו במיקרוגל, עם משימת פתיחה שביקשה מהמתמודדים לחזור אל המנה שהביאה להדחתם בסיבוב הקודם שלהם בתכנית. אם זה לא מספיק, האנשים שעושים את התכנית - חיים כהן, אייל שני וישראל אהרוני - קיבלו פטור מהעונה, דבר שמשום מה לא הוזכר בפרומואים המעולים לתכנית, שהתכתבו בגאונות עם שעת צאת הצום.
יובל בן נריה, האיש מאחורי מסעדת "טאיזו" האהובה, הוא כנראה השף הכי מוערך בישראל, כשמדברים נטו על אוכל. יש שפים טלוויזיוניים יותר, בוודאי סלבים יותר, אבל בן נריה בא להתייחס לבישול מהפן המקצועי, וכנראה פספס את הממו שמדובר בשואו. בהפוך על הפוך, זה הפך אותו לשופט מעניין יותר, ובעזרת עריכה מוצלחת (ובקשת יש את העורכים הטובים בישראל) הוא עוד עשוי להפוך לנבל של העונה בעל כורחו.
גם רשימת המתמודדים תמוהה במקצת, כאשר אין אף מתמודד מהעונה השנייה, השלישית (איפה סלמה וג'קי איפה?) או השישית (מישהו זוכר מי היה הסגן של טום אביב?) - ומצד שני יש שלושה מתמודדים מהעונה השמינית - אבל אף אחד מהם לא משלישיית הגמר. זה לא מרגיש כמו נבחרת אולסטארס כפי שטענו בקשת, אלא בקבוצת מילואים שנבנתה לגביע הטוטו. הייתכן שחיקוי נשכח בארץ נהדרת היה חשוב יותר למלהקים מאשר יכולות הבישול של המתמודדים? למען הסר ספק, מדובר בשאלה רטורית, ברור שזה יותר חשוב!
וזה בסדר. מאסטר שף היא תכנית שאמורה לגרום לך לחייך ולבכות, ואם על הדרך יתעורר בך חשק להיכנס לאתר התכנית ולחפש מתכון - זה רק בונוס. דווקא בתקופה בה המוות מנורמל כאן, שאנחנו לא מצליחים להתרגש מעוד נרצחת בפיגוע או מעוד ילד שחטף רסיס טיל לראש - זה היה די מנחם לשמוע על אנשים אמיתיים שמספרים על מה שקרה להם בחיים מאז שראינו אותם בפעם האחרונה בטלוויזיה.
למעט סמדי בומבה הבלתי נשכחת, שאר הדמויות לא מזוהות יותר מדי עם התכנית - אבל הפרצוף שלהם מספיק מוכר, והסיפור שלהם ישראלי ואותנטי מספיק בשביל שניקשר אליהם מחדש בקלות. ופה בדיוק נעוצה הגאונות של התכנית, שלקחה פורמט בינלאומי מוכר, והפכה אותו להכי ישראלי שיש. וזה בא טוב עכשיו. זה הדבר הכי אנושי וטבעי שאנחנו צריכים. אסקפיזם של חיים, ולא של מוות.