צאת יום הכיפורים מביא עמו מסורת ישראלית יפה. הכוונה אינה לתפילת נעילה, לתקיעת שופר ולשבירת הצום, אלא לטקס התקשורתי הקבוע שבמהלכו נמנים פצועי תאונות אופניים, מתייבשים כתוצאה מהצום ויולדות. כבר מותר לקלל אחרי היום הקדוש? ובכן - למי לעזאזל אכפת כמה יולדות חשו בצירים והובהלו לבית החולים במהלך יום הכיפורים? האם הסטטיסטיקה חריגה בהשוואה לימים אחרים בשנה, או שמא זו עוד דרך לגייס כספים למד"א? כי אם כן, כבר תרמתי במשרד.
נניח לרגע למופע היח"צנות הזה ונפנה אל הטוב, הרע והמיותר. ברשותכם נהפוך את הסדר ונתחיל מהמיותר. עדי זריפי היא מגישת חדשות מצוינת, יונית לוי - הדור הבא.
לאט לאט צמחה לה עדת מעריצים הפלטפורמות הדיגיטליות השונות, וגם אם מנפים מחמאות שממוקמות על הציר בין המחמיא והלגיטימי בואכה השוביניסטי והמיזוגני, בסגנון: "אני מוכן גם למלחמת עולם שלישית אם עדי זריפי תדווח עליה", הרי שנשארים עם מגישת חדשות רהוטה, שיודעת לבצע את תרגילי הלוליינות שנדרשים מכל מגיש חדשות בעת הזאת, לעבור בטבעיות מחדשות שאין קשה מהן אל דיווח (נניח, רק לשם המחשה) על פיל חדש בספארי. עתידה בדמות הגשה של מהדורת החדשות המרכזית כולו לפניה - וכל השאר הוא רק בונוס.
מי פנוי בהרצליה?
אלא שאפילו זריפי לא יכלה לנטרל לבדה את פצצת השעמום שהנחיתו עלינו חדשות 12 בשעה שבע בערב. הפתיחה עוד הייתה סבירה. אדר גיציס סיכם את אירועי יום הכיפורים - ההיילייט היה הכטב"ם שהתפוצץ על בית דיור מוגן בהרצליה. הפיצוץ גרם נזק לרכוש בלבד, אבל בהיעדר עניין אחר לעסוק בו, קיבל סיקור כאילו מדובר בפצצת האטום על הירושימה.
אבל השיחה הזאת עוד הייתה ראויה לפוליצר לעומת מה שבא לאחריה, ריאיון בלעדי עם יומי בוסי! מי ששאל "ריאיון עם מי?" יינזף כאן לאלתר: יומי בוסי הידוע, שצילם את הכטב"ם טרם הפיצוץ! מר בוסי התגלה כאדם חביב למדי, בלי ציניות, שאף טרח להדגיש את חשיבות השמירה על הנחיות פיקוד העורף וקינח את השיחה במשפט "עם ישראל חי!" ועדיין, מדובר בריאיון שמיועד, לכל היותר, לערוץ הכבלים העירוני של הרצליה מאשר לזמן שבו כל עם ישראל כבר לגם תה ואכל עוגייה, בטרם רץ להתעדכן מה אירע ביום הכיפורים.
מיד אחר כך היה אמור להיות משודר ריאיון בלייב עם צביקה חיימוביץ', תא"ל במיל', מפקד מערך ההגנה האווירית בדימוס. הריאיון הזה אמור היה להיות מעניין, שכן אין אזרח ישראלי שלא שאל את עצמו איך כלי טיס מצליח לעופף לו כל הדרך מלבנון עד ללב הארץ, מבלי להיות מיורט בדרך על ידי מערכת ההגנה האווירית?
רק שמשהו בקשר עם חיימוביץ' השתבש - וזריפי המסכנה, שאני בטוח ששקלה לפרוש אחרי הריאיון עם בוסי, נאלצה להניע כדור לרוחב, משוועת להצלה מהקונטרול. התקלות והאייטמים הנמרחים המשיכו עד שלבסוף עברה המהדורה המוקדמת והכל-כך מיותרת הזאת ליולן כהן עם משפחות החטופים. גם שם היה כשל מסוים - הדיווח הגיע לאחר שנתיבי איילון נחסמו ונעצרו חלק מהמוחים, אבל השידור עבר לזירה (כנראה לקח זמן להתארגן אחרי צאת החג) רק עם ההקראה המסודרת של הודעות המשפחות. לפחות אלה הרוויחו זמן מסך בפריים טיים היקר שלפני המהדורה המרכזית למען עניין שאין חשוב וצודק ממנו.
האירוניה הסגירה עצמה לחיזבאללה
אחרי המיותר, נעבור לרע: דנה ויס קיימה ריאיון אונליין עם פול רוזנהיימר. רוזנהיימר הוא עיתונאי ב"בילד" הגרמני, שקיים ריאיון לתקשורת הישראלית מתוך ביירות, בעקבותיו נעצר, נחקר ו... לא תאמינו: נאזק בידיו ועיניו כוסו! ויס מראיינת אותו כאילו שרד את התופת: "לבד בביירות" מכריזה כותרת הגג של הריאיון, כשהרפרנס הוא "לבד בברלין", כלומר - לימים החשוכים של המשטר הנאצי (כי הרי אי אפשר לקיים ריאיון עם גרמני בלי איזו בדיחת-שואה).
אם לא צפיתם, אחסוך מכם את המתח: לאחר שנאלץ לבלות את הלילה בתא המעצר, ביחד עם הצלם שלו ולאחר שנחקר בדבר קשריו עם ישראל, שוחרר רוזנהיימר ממעצר. דנה ויס נפרדת ממנו, כאילו שרד במשך חודשים עם חיילי הצבא האדום בסטלינגרד הנצורה, באיחולים כי ימשיך לבצע נאמנה את עבודתו החשובה. כל זה היה יכול להיות לגיטימי, איכשהו, אם לא היה מדובר באותו שבוע ממש שבו נעצרה עוזרת הוראה מנצרת על ידי משטרת ישראל, כשחטאיה הפוטנציאלים, גם אם לא מדובר בשגגה ממש, נעים על הציר שבין טעם רע לחוסר טקט מעצבן.
היא נאזקה, עיניה כוסו - ובניגוד לעיתונאי הגרמני שזכה לתא, היא נאלצה לבלות את הלילה הראשון של מעצרה בניידת בטרם הועברה לחקירה. כלומר, בשעה שבישראל נעצרה אזרחית המדינה מעצר-שווא, מה לנו כי נלין על הלבנונים הפרנואידים שעצרו לרגע עיתונאי זר, למחרת שידור מלב ביירות לערוץ תקשורת ישראלי?
איסטווד, תציל אותנו
והיה גם אייטם אחד שראוי לצל"ש, אבל קודם כל קצת על הפורמט: כתבות המגזין של "כאן 11" ראויות לשבח עוד בטרם נעבור לתוכנן, רק על שום הקצב שלהן. משהו ברוח המפקד ששורה עליהן ומאפשר לצופה די זמן כדי להיכנס לסטייט אוף מיינד הנכון לצפייה איטית וממושכת. התוספת הזאת הופכת את הצפייה לנינוחה, משהו שעובר כחוט השני כמעט בין כל כתבות המגזין של חדשות הערוץ.
הכתבה ששודרה אמש לקראת סוף מהדורת מוצאי השבת בהגשת טלי מורנו, הייתה דוגמה נהדרת: הכתב עמית ולדמן לקח את הצופים למסע בעקבות "בעבור חופן דולרים" (שמלאו לו 60 שנה), הראשון מטרילוגיית "מערבוני הספגטי" של סרג'יו ליאונה המנוח (השניים האחרים היו "הצלפים" וכמובן "הטוב הרע והמכוער") והציגו לעולם לא רק שחקן אלמוני יחסית בשם קלינט איסטווד (בריאיון עם ליאונה המנוח הוא מספר שבחר בו על פני כוכב גדול בהרבה בדמותו של ג'יימס קובורן, אחרי שהלה דרש 25,000 דולר עבור ההשתתפות בסרט, בעוד איסטווד הסתפק ב-15,000 בלבד), אלא גם את הגיבור האלמוני, הזר שמגיע לעיירה, כמעט שלא מדבר, אבל הופך למושיע.
בשורה של ראיונות עם קולנוענים (כולל שפילברג, סקורסזה וטרנטינו) ועם פרשנים מקומיים, פורש ולדמן יריעה יפהפיה של "סיפור על סיפור", כולל פרט הטריוויה שלפיו הדמות שגילם איסטווד התבססה על "יוג'ימבו" של אקירה קרסאווה, שתבע את ליאונה על גניבה ספרותית וזכה ב-15% מהכנסות הסרט.
מה הקסים בכתבה של ולדמן? ראשית שכבר מזמן לא סיפרו לי, הצופה, סיפור אינטליגנטי שאינו קשור בדרך כזאת או אחרת למלחמה, אלא רק חוגג יום הולדת 60 לסרט שנראה חסר חשיבות בשעתו (במאי איטלקי שמצלם בדרום ספרד מערבון אמריקאי) והפך לקלאסיקה קולנועית שאינה הוליוודית - רק נסו לחשוב על עוד סרטים שעונים על ההגדרה הזאת (רמז: יש, אבל לא המון).
הסיבה השנייה דווקא כן קשורה למלחמה, אבל רק בעקיפין: כמה הייתם משלמים כדי שבמקום העבודה הסיזיפית שעושים חיילי צה"ל במלחמה שאינה נגמרת יופיע איזה איסטווד, עם סיגרלה קטנה בזווית הפה, ורובה שעון על אמת ידו, בפונצ'ו ובכובע רחב שוליים - ובמבט קשוח ויכולת צליפה יוצאת דופן, יושיע אותנו באחת?