שלושים שנה, לך תזכור

טקס האוסקר ה-67 זכור כאחד ממעוררי המחלוקת ביותר אי פעם. יצירת המופת "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו יצאה בלי הפרס הגדול, וזה כלום לעומת "הופ דרימס", אחד מהסרטים הדוקומנטריים הטובים בכל הזמנים, שאפילו לא קיבל מועמדות לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר. אלא שבעוד המועמדויות והפרסים הם עניין של טעם, על דבר אחד היה קונצנזוס מקיר לקיר: זו הייתה השנה עם מונולוג הפתיחה הגרוע ביותר.

היום היינו קוראים לזה קרינג'. כמעט 30 שנה אחרי, גם המנחה עצמו, דייויד לטרמן, מודה שמשהו פשוט לא עבד. השטיק הניו יורקי החביב של לטרמן הלך לאיבוד באולם הענק בבברלי הילס, מול כוכבי הקולנוע הגדולים בעולם. במקום להיצמד לתסריט הוא ניסה לאלתר בדיחות על השמות של אומה תורמן, אופרה ווינפרי וקיאנו ריבס.

הקהל היה נבוך ולא צחק. במאי המשדר לא ידע שלטרמן עומד לאלתר, ולכן במקום לקלוט על המסך את התגובה של קיאנו ריבס ל"בדיחה" על שמו, המצלמה נותרה על לטרמן הנבוך שפשוט המשיך לחפור לעצמו את הקבר לאורך ערב שלם של בדיחות בומריות גרועות. אחת הבדיחות אגב, הייתה על חשבון אולפן חדש שנבנה בהוליווד בשם "דרימוורקס", שלפי הבדיחות עומד להיכשל בצורה אדירה. ספוילר: הבדיחה הזאת הזדקנה טוב בערך כמו ההחלטה להעביר מזוודות כסף לחמאס.

המונולוג של לטרמן, שמוכר גם בתור "נאום האופרה, אומה, אומה, אופרה", זכור כל כך לרעה, שמעטים זוכרים שהוא בכלל לא פתח את הטקס. האירוע התחיל עם נאום ארוך של הבמאי היהודי-קנדי ארתור הילר ("סיפור אהבה"), מי שעמד אז בראש האקדמיה לקולנוע. הילר, לא הדמות הכי כריזמטית בתולדות הוליווד, דיבר במשך דקות ארוכות על הקשיים הכלכליים שעוברת האקדמיה, והחשיבות של להנציח את ההיסטוריה של הקולנוע. זה היה מביך יותר מהבדיחות של לטרמן שיגיעו אחרי.

כמה ניתוק. בקהל ישבו מיליונרים לצד מיליארדרים. למעשה, רק שווי הלבוש של האנשים שישבו בקהל היה מספיק כדי להאכיל את כל הילדים הרעבים באפריקה, והוא מדבר על קשיים כספיים. שני הנאומים היו כל כך מביכים, עד כדי כך שאי אפשר היה להתעלם מהם בזמן הטקס עצמו. השחקן והקומיקאי סטיב מרטין, שעלה להציג את אחד הפרסים, פתח את דבריו בצורה מאולתרת והתייחס למונולוג הנוראי של לטרמן. "דייב, אני דווקא חושב שקטע הפתיחה שלך היה מצחיק", הוא אמר מול עשרות המיליונים שצפו בשידור חי בטלוויזיה, ואז הנחית את הפאנץ' ליין: "טוב, אחרי הנאום של ארתור הילר, הכל נראה מצחיק". זו הייתה הפעם היחידה במהלך הערב בו הקהל באמת נקרע מצחוק באותנטיות.

אלא שאם מתעלמים מההתקרבנות וניסיון השנור המוזר של הילר שדיבר על כך שהם "זקוקים נואשות לכסף" (העובדה שיהודי עשיר בהוליווד מתעסק בשידור חי בנהי על כספים בוודאי לא הוסיפה כבוד לעם הנבחר), הוא צודק בדבר אחד: יש משהו מיוחד בלהיסגר באולם קולנוע ולברוח מהמציאות. באותה שנה האוסקר חגג 100 שנים בדיוק להקרנה הפומבית הראשונה של סרט, בגרנד קפה בפריז ב-28 בדצמבר 1895. עברו כמעט 130 שנה מאותו תאריך וגם בתקופת המידע המהיר, עדיין יש משהו מיוחד בללכת לקולנוע ולברוח מהמציאות לשעתיים. זה היה נכון לפני מאה שנה, זה היה נכון לפני חמישים שנה, וזה יהיה נכון כנראה כל עוד בתי קולנוע יהיו קיימים.

השבוע לפני 30 שנה, ב-19 באוקטובר 1994, עלה מחבל חמאס על קו 5 בתל אביב, כשעליו מטען שהוכן על ידי המהנדס יחיא עיאש. כמה דקות לפני השעה 9, כשהאוטובוס חצה את הכיכר המפורסמת עם המזרקה הצבעונית לכיוון צפון, נפגש האוטובוס עם מקבילו שנסע בכיוון ההפוך. זה היה הרגע של המחבל להפעיל את המטען, שהכיל כ-20 ק"ג חומר נפץ. 22 בני אדם נרצחו בפיגוע. מעל ל-100 נפצעו.

זה היה אחד מפיגועי ההתאבדות הראשונים בישראל, ולבטח זה שבו נפגעו הכי הרבה בני אדם - אבל הייחוד האמיתי שלו היה בכך שהוא היה הפיגוע הראשון שהועבר כמעט בשידור ישיר בטלוויזיה לצופים נדהמים. דקות אחרי הפיצוץ הטראגי, מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 2 כבר היו במקום, ושידרו לצופים בבית בלי פילטרים את הדם שזרם על הכביש ואת חלקי הגופות שהתפזרו לכל עבר. מאז, למרבה המזל, רשתות השידור המקומיות למדו איך להתנהל באירועים כאלה, אך באותו בוקר אפשר היה לשמוע את רוני דניאל המנוח מסביר לצופים כי הראש שהם רואים בלב רחוב דיזנגוף הוא ככל הנראה ראשו של המחבל.

הפיגוע הנוראי הזה קרה בעיר בה נולדתי, בעיר בה גרתי אז ובעיר בה אני עדיין גר היום - אבל באותו בוקר התעוררתי בכלל במלון בנתניה, מתנת ניחומים שקיבלתי לאחר שהשתתפתי באחת מהמשימות של דודו טופז בתכנית "הראשון בבידור". זה סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת.

לא אגזים אם אומר שהנפש שלי ושל כל הדור שלי צולקה באותו בוקר. התמונות הקשות, שמסוגן מעולם לא ראינו קודם לכן בטלוויזיה, היו קשות לעיכול. מדובר בתקופה של לפני האינטרנט הביתי, בטח שלפני הסמארטפונים או הטלגרם. המסך של ערוץ 2 היה הדרך שלנו לחוות את המציאות, ובאותו בוקר קיבלנו את המציאות הכי קשה שאפשר לדמיין, בקלוז אפים נוראיים. על הדרך, זהותו של אחד הקורבנות נחשפה בטלוויזיה, וכך משפחתו גילתה על מותו. כמה נורא.

בהמשך היום עוד אפשר היה לתפוס את חבר הכנסת בנימין נתניהו שעבר בין אולפני הטלוויזיה וטען שראש הממשלה יצחק רבין אשם בפיגוע, מכיוון שלא הטיל סגר על עזה כפי שהוא הציע לו. גורמים ביטחוניים הסבירו באותם משדרים שסגר לא היה מונע את הפיגוע, אבל זה בכלל לא משנה, נתניהו הצליח לצרוב בתודעה את הקשר בין המדיניות של רבין לטרור הרצחני של חמאס. איך זה נגמר, בסוף, כולם יודעים. או שלא.

כדי לברוח מהתמונות הקשות שהמשיכו לרוץ בלופ בערוצים, וגם מהקשקשת הפוליטית באולפנים, הלכתי למקום היחיד שידעתי שאוכל למצוא בו ניתוק מוחלט: בית הקולנוע. בדיעבד מדהים להיזכר כמה בתי קולנוע נהדרים היו במרחק הליכה ממקום הפיגוע הנורא. קולנוע לב בדיזנגוף סנטר והקומפלקס של "רב חן" ליד הכיכר קיימים עד ימינו, אבל באותם ימים עדיין אפשר היה ללכת לפסאז' הוד לאחד משלושת האולמות במקום, לקולנוע פאר שגם הוא הפך לקומפלקס (לפני שהפך למכון כושר), לקולנוע תל אביב העצום בגודלו, לקולנוע "דיזנגוף" שהתחבא במרתף של הסנטר או לקולנוע גת הנהדר ששמר על ייחודו כבית קולנוע יחיד עד יומו האחרון.

אך כאמור, אני מצאתי את עצמי באותו בוקר רחוק מהבית בתל אביב, ומצאתי את עצמי בקניון השרון בנתניה, עומד בתור לקולנוע רב חן המקומי (שגם הוא נסגר מאז) שהכיל שלושה אולמות. קשה להאמין בדיעבד, אבל בארצות הברית באותם ימים הציגו בעת ובעונה אחת פורסט גאמפ, חומות של תקווה וספרות זולה. מתי בפעם האחרונה הלכתם לקולנוע וראיתם כזה ליינאפ של יצירות מופת? אני לא זוכר מה היו הסרטים האחרים שהציגו באותו יום בנתניה, אבל לאור היום הקשה, בחרתי לראות את הסרט הקליל מבין השלושה, פורסט גאמפ. לעד זה יהיה "הסרט שראיתי ביום בו 22 אנשים נרצחו בפיגוע בקו 5".

לא היו לנו טלפונים לכבות באותם ימים, אז כיבינו קצת את המוח. טום הנקס, בהצגת תכלית אדירה (שהיום הייתה מביאה לביטולו על ידי משטרת ה-PC), עזר להשכיח את המציאות. הוא לקח אותנו מישראל מוכת הטרור של הניינטיז לדרום ארה"ב הגזענית של הסיקסטיז. לקיץ האהבה של 1969. למלחמת וייטנאם. לרצח של קנדי. לרצח של לנון. ברקע היה אחד מסיפורי האהבה המעוותים אי פעם (ברור לכם שג'ני היא נבל-על בקנה מידה של וולדמורט והג'וקר, כן?), וסוף הוליוודי מרגש שמנציח את הצד האידיאלי והמופרך של החלום האמריקני. אדם עם איי קיו של איי-רובוט שהופך למיליונר בעזרת קצת מזל והרבה קפיטליזם.

הסרט לא חף מפגמים, אבל חוץ מהמשחק המעולה של הנקס הוא כלל את אחד הפסקולים הכי טובים שאי פעם היו בסרט הוליוודי, הופעה מושלמת של גארי סיניז בתור לוטנט דן קטוע הרגליים וכמה מסצנות הקמאו הגדולות בהיסטוריה. היום, בעידן ה-AI והדיפ פייק, הטכנולוגיה של פורסט גאמפ נראית מיושנת ובנאלית. בזמן אמת, זה היה קסם קולנועי טהור לראות את טום הנקס אומר לג'ון קנדי שהוא צריך להשתין, או מכתיב בלי לדעת לג'ון לנון את המילים של "Imagine".

ראיתי מאז את פורסט גאמפ עוד עשרות פעמים כנראה. זה הסרט המושמץ הכי טוב בהיסטוריה לדעתי. למדתי ממנו על תהליכים היסטוריים במאה ה-20 בארה"ב יותר משלימדו אותי ב-12 שנים בבתי ספר בישראל. ולמרות שהוא לא סרט מלחמה בהגדרה, התיאורים הפשטניים של פורסט גאמפ רפה השכל לימיו כלוחם אמריקני בוייטנאם הם אולי הייצוג האומנותי הכי חריף של סתמיות המלחמה מאז "מלכוד 22". לראות אותו ביום בו כל כך הרבה אנשים חפים מפשע נרצחו בלי סיבה זו חוויה שלא אשכח לעולם. זה יכול לקרות רק בקולנוע, המקום בו האורות נכבים, ויחד עם עוד אנשים זרים סביבך אתה פשוט נאלץ להתנתק מהמציאות.

אותו טקס אוסקר שהוזכר בפתיחה, עם אותם נאומים מביכים, חגג שנה של מצויינות קולנועית נדירה - שנת 1994. אציין בקצרה רשימה של סרטים שלא הייתה מועמדת לאוסקר באותה שנה: רוצחים מלידה, ספיד, מוכרים בלבד, אד ווד, קליעים מעל ברודווי, ריאיון עם ערפד, שמיים כחולים, ככה אני אוהבת את זה, הקפיצה הגדולה (מהסרטים הכי אנדרייטד ברפרטואר של האחים כהן), סטארגייט, הצל, הסיוט החדש של ווס קרייבן (השביעי בסדרת סרטי פרדי קרוגר), העורב, בלוע הטירוף, טירופו של המלך ג'ורג', שקרים אמיתיים (הסרט הכי יקר בתולדות הוליווד באותו זמן) וזה לפני שדיברנו על קומדיות כמו הטרילוגיה האדירה של ג'ים קארי בשנה אחת - אייס ונטורה, המסכה וטיפשים ללא הפסקה. אם זה לא מספיק, זו השנה שהכירה לעולם את מופאסה וסימבה, עם "מלך האריות" המקורי של דיסני, הסרט שיהפוך להיות אבן הפינה בפרנצ'ייז הבידור הרווחי ביותר בהיסטוריה של התרבות הפופולרית.

אלה, כאמור, "הלוזרים", של שנת 1994. אלה שלא קיבלו מועמדות לפרס הסרט הטוב בטקס האוסקר. ואנחנו מדברים רק על הוליווד, כן? בניו זילנד במאי אנונימי בשם פיטר ג'קסון לקח שחקנית לא מוכרת בשם קייט וינסלט ויצר את "יצורים שמימיים" המופלא. עוד בקטגוריית האנונימים אפשר למצוא את דני בויל, שביים את "חברים לרצח", סרטו הראשון בבריטניה יחד עם שחקן עם מבטא מהפנט בשם יואן מקרגור. באוסטרליה הוציאו באותה שנה את סרט הקאלט "פריסיליה מלכת המדבר". בצרפת יצאו הסרטים "אדום" ו"לבן", שהשלימו את טרילוגיית שלושת הצבעים של קישלובסקי. בהונגריה יצא הסרט "שטן טנגו", שבאורך של שבע שעות וחצי (שבע שעות וחצי!) אין בו רגע אחד לא מושלם. מהונג קונג הגיע אלינו הדרמה האסתטית "צ'נג קינג אקספרס", וגם קומדיית האקשן המופרעת "אגדת המאסטר השיכור" של ג'קי צ'אן (שחוזר לדמותו מהסרט "האגרופן השיכור" מסוף שנות השבעים) שנבחרת שוב ושוב בפסגת סרטי האקשן הטובים בהיסטוריה, ובצדק.

גם בקולנוע הישראלי נרשם יבול נאה עם סרטים כמו "ארץ חדשה" של אורנה בן דור שגילה לנו את אניה בוקשטיין, שחור של שמואל הספרי, שמיכה חשמלית ושמה משה של אסי דיין ושירת הסירנה של איתן פוקס על פי ספרה של עירית לינור, בכיכובו של אחד, יאיר לפיד. באופן אישי הסרט העברי האהוב עליי מאותה שנה הוא בכלל "האח של דריקס" הקצר (50 דקות) של דורון צברי ואורי ענבר, בכיכובו של טל פרידמן.

לטקס עצמו הגיעו חמישה מועמדים מכובדים: חידון האשליות, ארבע חתונות ולוויה אחת, פורסט גאמפ, חומות של תקווה, וספרות זולה. בעוד שני הסרטים האחרונים הם מועמדים טובים לתואר "הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים", היה זה דווקא "פורסט גאמפ" שזכה בפרס הגדול. במאי הסרט רוברט זמאקיס זכה גם בפרס הבימוי, אותו קיבל מחברו הטוב והמנטור שלו, סטיבן שפילברג. קוונטין טרנטינו, שישב בקהל, התקשה להסתיר את האכזבה שלו.

הוא לא היה היחיד. "ספרות זולה" של טרנטינו הוא אכן סרט מושלם. בשנה עם כל כך הרבה יצירות מופת שהוזכרו לעיל, הוא עדיין בולט ביצירתיות המתפרצת שבו, בתסריט הגאוני שלוכד שלושה סיפורים שונים לתוך קתרזיס אחד גדול, וכל זה עם 269 פעמים שהמילה "פאק" נאמרת בתוך שעתיים וחצי. "כלבי אשמורת" אמנם הציג לעולם את הגאונות של טרנטינו, אבל "ספרות זולה" היה הטור דה פורס שלו. הוא המציא מחדש את סמואל ל. ג'קסון ככוכב קולנוע; הוא החזיר מהמתים את ג'ון טרבולטה והפך אותו מדמות נשכחת לסופרסטאר הוליוודי; ובעיקר הוא נתן לעולם את המתנה שהיא אומה ת'ורמן כפאם פאטאל המושלמת, המתוחכמת והמתקדמת של שנות ה-90.

טרנטינו הוא לא היחיד שראה את עצמו מקופח באוסקר. סטיבן קינג טוען עד היום ש"חומות של תקווה" הוא הסרט הכי טוב שעובד מאחד מספריו, לצד "אני והחבר'ה". זו מחמאה לא קטנה, אם זוכרים שעובדו למסך בערך 90 ספרים של הגאון הספרותי (תלוי איך סופרים), כולל יצירות מופת כמו "הניצוץ", "קארי" ו"מיזרי". סטיבן קינג הוא לא המעריץ היחיד של היצירה שנוצרה מהנובלה שלו - בשנת 2008 הסרט עקף את "הסנדק", ומאז הוא נמצא בפסגת רשימת 250 הסרטים הטובים של אתר IMDB.

אין רשימת "הסרטים הטובים בכל הזמנים" רצינית שלא מדרגת אותו במקום גבוה, כאשר מחקר שנעשה במכון הבריטי לקולנוע מצא שמדובר בסרט היחיד שמוצא את עצמו בטופ 15 הסרטים של כל קבוצת גיל. כלומר: בקבוצות גיל צעירות אולי תמצאו סרטים של טרנטינו, אבל לא תמצאו קלאסיקות כמו "האזרח קיין" או "חלף עם הרוח" בעוד בקבוצות גיל מבוגרות תמצאו את "שיר אשיר בגשם" ו"קזבלנקה" אבל לא תמצאו את "שר הטבעות". היחיד שאהוב על ידי כל הגילאים, הוא "חומות של תקווה". ככה זה כשמדובר בסרט מושלם.

קשה להאמין, בדיעבד, כמה "חומות של תקווה" האהוב נכשל בקופות. הוא יצא להפצה רחבה ב-14 באוקטובר 1994, בדיוק השבוע לפני 30 שנה, וירד אחרי 10 שבועות בלבד, כשהוא מרוויח 16 מיליון דולר בלבד, ולא מצליח להחזיר את התקציב של 25 מיליון דולר. כוכבי הסרט מורגן פרימן וטים רובינס האשימו את שם הסרט, שנקרא באנגלית "The Shawshank Redemption", מילולית: גאולת שושנק. השם התבסס על שם הנובלה של סטיבן קינג: "ריטה הייוורת' וגאולת שושנק", אך היה קשה מאוד לשווק אותו, בעיקר כי במציאות אין באמת בית כלא בשם "שושנק", והמילה פשוט נשמעת כמו ג'יבריש. כך או כך, הסרט הפך למושכר ביותר בארה"ב בספריות הווידיאו (היה דבר כזה פעם, ילדים) בשנה החולפת, כשהוא מקבל באזז חיובי מפה לאוזן. בעקבות הכישלון בקופות, הסרט נרכש בזול להקרנה באחת מרשתות הטלוויזיה האמריקאיות, וזכה לכמות שיא של צופים - רבים מהם בחרו לצפות בסרט שוב ושוב.

קשה להאמין כמה תוכן נוצר בשנת 1994. את רשימת הסרטים המטורפת (והחלקית!) שיצאה באותה שנה כבר הזכרתי, אבל מה לגבי טלוויזיה? ב-NBC העלו בשנה אחת סדרת בית חולים בשם ER, וקומדיית מצבים על כמה חברים בשם הבנאלי "חברים". שתיהן התווספו לסדרה המצליחה בעולם - "סיינפלד". עוד עלו לאוויר באותה שנה "אלן", "שולחן לחמישה" ו"אלה הם חיי" שהתווספו ללהיטים הגדולים של התקופה - שפץ ביתך, רוזאן, משתגעים מאהבה, מרפי בראון, פרייז'ר, נני, צער גידול בנות, כנפיים, שיקגו הופ ועוד.

כשאנחנו מדברים היום על תקופה מטורפת של עושר תוכני אנחנו מדברים בעיקר על כמות, אבל האם אפשר למצוא בשנה האחרונה שלושה סיטקומים במקביל ברמה של סיינפלד, חברים ופרייז'ר? יכולים גם לנסות עשור אחורה ולא תמצאו, בדיוק כפי שלא תמצאו בקולנוע בשום יום שלושה סרטים ברמה של ספרות זולה, פורסט גאמפ וחומות של תקווה במקביל. יש לנו ים תוכן שזמין לנו בלחיצת כפתור בכל רגע, אבל בסוף יש מעט מאוד סדרות או סרטים שאפשר להגיד עליהם שנדבר עליהם עוד שלושים שנה כפי שאנחנו מדברים היום על התוכן מ-1994.

תנו לי רגע להתבשם עוד קצת בזיכרונות על שמות כמו אל באנדי, אמירות כמו "החיים הם כמו קופסת שוקולד, אתה אף פעם לא יודע מה אתה עומד לקבל" ודיאלוגים שלמים על איך מזמינים קוורטר פאונדר ווית' צ'יז באמסטרדם שנראה שכל בני דורי יודעים לדקלם בעל פה. כדי לחסוך בתווים וירטואליים אני אחסוך מכם את האובססיה שלי על "מוכרים בלבד" (Clerks) והעולם הקולנועי הייחודי שבנה סביבו הקולנוען הגאון קווין סמית'. קשה להאמין שאין פעם נזכה לראות עוד סרט שזוכה להערכת המבקרים והקהל, והופך לקאלט, שמצולם כולו בתוך חנות מכולת בתקציב של 25 אלף דולר בלבד.

אבל זו לא הייתה רק שנה של תוכן, אלא גם של החלטות ששינו את העולם. 1994 ראתה גם את דיסני פורצת את הגבולות של עצמה, ומעלה מחזמר בברודווי שמבוסס על הסרט "היפה והחיה". זה היה האקדח שהוצב במערכה הראשונה לקראת ההשתלטות של מלך האריות על העולם.

זו גם השנה בה הקו הדק שבין עולם הבידור והספורט נעלם לחלוטין. טוניה הארדינג תקפה את ננסי קריגן ובכך הוכיחה שאפשר להפוך גם מתמודדות בענף ספורט די שולי לכוכבות הכי מדוברות בעולם. להבדיל, או ג'יי סימפסון היה ה-כוכב הכי גדול של ענף הספורט הכי פופולרי בארה"ב, הוא הפך לכוכב קולנוע ופרסומות ואומה שלמה צפתה בניידות משטרה רודפות אחרי הברונקו הלבנה של מי שנחשד ברצח גרושתו בכביש המהיר בקליפורניה, באחד ממשדרי הטלוויזיה הנצפים בהיסטוריה. אם אתם מחפשים את הרגע שבו נולדו מדורי ה"גליצ'ים" במדורי הספורט, זה הרגע.

בשנת 1994 הקים בוושינגטון בחור צעיר בשם ג'ף בזוס חברה קטנה למכירת ספרים באינטרנט בשם "אמזון". השאר היסטוריה. אמזון הפכה למפלצת קמעונאות חסרת תקדים שמייצרת מיליארדים, ושינתה לעד את הדרך שבה אנחנו עושים קניות, ועל הדרך עיצבה מחדש את הכלכלה העולמית. אמזון שולטת לא רק במסחר אינטרנטי אלא גם בשירותי ענן שמאכלסים שרתים עם מידע שקשה אפילו לכמת או להעריך. מדינות, צבאות, תעשיות שלמות שנסמכות על חברה מסחרית אחת. זה לא מדע בדיוני: אמזון יכולה, בלחיצת כפתור, לשנות את העולם. לאו דווקא לטובה.

בין השאר, הכסף הבלתי נגמר של אמזון מאפשר לה להחזיק ברשת סטרימינג משלה, עם לא מעט תוכן מקורי שמופק במיוחד עבורה. זה לא שלא תוכלו למצוא שם תוכן נהדר ("פליבג" המושלמת של פיבי וולר-ברידג', או המועמד לאוסקר "מעשייה אמריקאית" למשל), אבל נראה שבתוך עולם הסטרימינג המלחמה שלה היא פשוט לייצר עוד ועוד תוכן, שמעטים בכלל ייחשפו אליו.

זה נשמע בומרי, אני יודע, לטעון שהתוכן של הדור שלי טוב יותר מהתוכן העכשווי. ככה אבא שלי דיבר כששמעתי בחדר את פרדי מרקיורי, והוא רצה להשמיע לי את קרידנס קלירווטר ריבייבל. אני גם לא טוען שאין תוכן נהדר בטלוויזיה ובקולנוע בימינו, אלא שדווקא ההפך. כמות התוכן הבלתי נגמרת היא זאת שאשמה בכך שאנחנו לא מקבלים טרנטינו חדש. יכול להיות שיש במאים אדירים שמתחבאים לנו בנטפליקס, אפל טי וי או אמזון פריים - אבל הם הולכים לאיבוד בתור אוקיינוס התוכן שמתחדש כל הזמן.

מבחינת תוכן, אנחנו מזמן חיים בתוך החנות שיש בה הכל. מסעדה עם תפריט בלתי נגמר, שמרוב אפשרויות מוציאה לנו את התיאבון. אנחנו יכולים לצפות בסדרה טיפשית בנטפליקס על אישה שמתאהבת ברב, בידיעה מוחלטת שאנחנו נשכח ממנה דקה אחרי שהיא תיגמר - שלא לדבר על לזכור אותה עוד שלושים שנה. אנחנו יכולים ללכת לקולנוע ולראות את הסרט ה-321 בעולם הקולנועי של מארוול, ולהתרגש מאזכור לסרט ה-198 בסדרה. אנחנו גם יכולים ללכת לראות ריבוט לסרט שאהבנו באייטיז, או לסדרה שהופכת סרט ישן לסדרה בת 10 פרקים. ועדיין, לצערי, עם כל הכישרון, התוכן, השיווק והרצון הטוב - קשה להאמין שנחווה עוד שנה עם כל כך הרבה תוכן ניצחי כמו 1994. זה שזה משפט בומרי לא אומר שהוא לא נכון.