שלמה ארצי הוא איש של מילים. הוא כותב מילים, הוא שוזר אותן זו בזו ומוסיף לחן, אך נדמה שיותר מכל הוא אוהב לפרק בחזרה את שיריו, בעיקר בהופעות שבהן - אולי גם מחמת הגיל שפוגם בצלילות הקול, הוא מפשיט מעל המילים את הלחן המוכר ומדקלם אותן, מעניק להן משמעות שלישית, שונה מזו שהייתה להן במקור, אך שונה גם מזו שהתרגלנו לפזם.
לא מזמן שאל אותי מישהו האם אני אוהב את שלמה ארצי. האמת, קצת כמו שנכתב בשלט שהחזיק אחד הצופים בהופעתו המצולמת: "שלמה, אתה ארצי", עצם השאלה הייתה לי מוזרה, כאילו שאל אותי מישהו האם אני אוהב את שוברי הגלים שמול החוף בתל אביב או את נתיבי איילון. כי באשר תאהב אותו יותר או תאהב פחות, ארצי הוא כבר חלק מהנוף, כלומר מפס הקול של הסרט שבו אנו חיים.
רגע, אבל אולי במילותיו שלו - הוא היה חלק מהנוף ואילו עתה הוא רק אורח? השאלה הזאת לא מפסיקה לנקר בירכתיי התודעה, כשצופים ב"לב שבור לרסיסים", הסרט שמתעד את הופעתו האחרונה בשדרות, טרם המלחמה - ובהמשך, בבתי מלון שאליהם פונו חלק מהתושבים וכן בניסיון לחזל"ש את הופעותיו ה"רגילות", בצל המלחמה ומשבר החטופים שלא תמו.
אחת הסיבות שבגינן קשה לי להשיב על השאלה האם אני אוהב את שלמה ארצי, היא שלפעמים נדמה שאין מי שלוקח את ארצי ברצינות כמו האיש עצמו. כן - חלק משיריו, בעיקר הישנים יותר, מזכירים לי רגעים מכוננים בעברי, או לכל הפחות לוכדים אותם בדיוק, בבחינת: "כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע". אבל את היומרה (כך אני לפחות מפרש זאת) שמאחורי חלק אחר, אני מתקשה לשאת.
כלומר, אם הייתי צריך לשים את עצמי על סקאלת אוהבי ארצי, הרי שמדי פעם אני מזמזם משהו משלו, לא רק כשאני הולך לאיבוד דרך מרפסת, אלא גם כשאני מביט בירח. לעומת זאת, לא הייתי בהופעה שלו מאז "תרקוד" באולם התיאטרון העירוני בחיפה, אי שם באמצע שנות השמונים, בימים שבהם אפילו מי שרוב הזמן היא אשתי הייתה עדיין רק חברה שלי.
אם לא שתיקה
רוצה לומר שהתיישבתי מול "לב שבור לרסיסים" בחשד מה, שמא ארצי יגרום לי לקרוס אל הפער בין איך שאני רוצה לשיר אתו, לדרך שבה הוא מתעקש שאטעים את המילים.
ואכן כך היה: הסרט זגזג בין שני הקטבים הללו - כי תן לארצי מיקרופון פתוח וחזקה עליו שבתוך דקות ספורות יצליח גם לגעת בליבך, אבל בה בעת גם לגרום לך לסלוד מהחשיבות העצמית שגלומה כמעט בכל משפט, מהניסיון להישמע מתוחכם גם במקומות שבהם יש לקרוא לדברים פשוט בשמם.
כך למשל הצילום בשחור ולבן רק מעמיס על הצופה משמעות כמו-אמנותית, בשעה שהייתי שמח לראות את שדרות, העיר, בצבעיה הטבעיים קודם ל-7 באוקטובר. כך גם בשעה שארצי מחפש תשובה במילותיו שלו: "מה הן המילים אם לא שתיקה", מצטט עצמו כאילו גילה זה עתה מובאה הולמת מהתנ"ך. רגעים שכאלה גורמים לי, כצופה, להתחיל לחשב את קיצי לאחור, משל הייתי חתול באחד משיריו.
לעומת זאת כשארצי מופיע בפני מפונים מקיבוץ בארי, במלון אליו פונו בים המלח, גורם להם לשיר ולבכות איתו, כשברקע מתנגן השיר על גן העדן של הילדות, אי אפשר שלא לדמוע מול המסך. לקפוא מול רגע שכמוהו כשיר טוב, תמונה שעוצרת אותך כבר ממבט ראשון, אבל הופכת למעניינת יותר ככל שמתרכזים בפרטיה.
וכאשר ארצי, בעל הקילומטראז' האדיר בהופעה בפני לוחמים ואזרחים לאורך מלחמות ישראל מאז מלחמת ההתשה ודרך יום הכיפורים ולבנון, פוסק "כאב כמו במלחמה הזאת לא ראיתי" אפשר לא רק להאמין לו, אלא גם לגלות שהכאב הזה הוא קצת כמו שיר של שלמה ארצי שנבנה ופורק מחדש למילים ולחן רק כדי ליצור משהו שונה. הוא גם מוחלט וגם יחסי.
את המוחלט נדמה שלא צריך להסביר בשעה שמתינו עוד מוטלים לפנינו וחטופינו עודם בעזה. היחסי, שרק מעצים את הכאב, מתגלה בכל פעם שבה אתה מבחין בבני עמך, אחיך, שחיים את הימים האלה כנס ויודע שלעולם כבר לא תשירו ביחד בהופעה של שלמה ארצי.
למה? כי קצת כמו ההופעה המצולמת של שלמה ארצי בשדרות, הפכנו ממדינה של אלף גוונים לתמונה שיש בה רק שחור או לבן.