"ונום: הריקוד האחרון", שעלה לאקרנים בסוף השבוע, הוא הפרק השלישי והאחרון בטרילוגיית סרטי הקומיקס בכיכובו של טום הארדי. זה גם אחד התוצרים ההוליוודיים האחרונים שעולים לאקרנים לפני הבחירות לנשיאות, כך שקשה לא לחשוב על ההקשרים הפוליטיים והחברתיים שלו.
קשה גם להאמין שמישהו יצפה בסרט - אם מישהו בכלל יצפה בו - מבלי שצפה בשני הסרטים הקודמים. ובכל זאת, תזכורת קלה במה מדובר: הרדי מגלם את אדי, עיתונאי רגיש ואידיאליסט, המוצא עצמו כפונדקאי של טפיל מפלצתי בשם ונום. סרטי "ונום" תמיד היו שילוב משונה למדי בין להיט קומיקס, מהתלה פרועה, מותחן מד"ב ובאדי מובי (קומדיה המתבסס על הבדלי האישיות בין שני הגיבורים שלה, שנאלצים להסתדר יחדיו). הפעם, נוסף עוד ז'אנר: סרט המסע. אדי וחברו הטפיל מתחילים את העלילה במקסיקו, אך נאלצים להימלט מהחוק ובורחים עד ניו יורק. למרבה הנוחות התסריטאית, נבאדה נמצאת באמצע הדרך, כך שהם מבלים בלאס וגאס הנוצצת וגם מגיעים לאזור 51, השטח הצבאי הסגור החביב על מוחות קונספירטיביים.
"ונום: הריקוד האחרון" מאמין גם כן בקיומם של חיים מעבר לכדור הארץ. ישות שכשזו היא נול, הארכי-נבל של הסרט, והיוצר של כל הסימביוטים (אל תשאלו). הוא שולח את המיניונים שלו לכדור הארץ כדי להשיג את "הקודקס" (אל תשאלו) שיעזור לו להשתלט על העולם. כמובן שרק ונום ואדי יוכלו לעמוד בפניו ולהציל את העולם, אבל בדרך הם יצטרכו להילחם גם באויבים אנושיים קצרי רואי, למשל רשויות החוק שחושדות בהם על לא עוול בכפם, ואנשי צבא ומדענים חסרי מושג.
"ונום" משתייך ליקום ספיידרמן של סוני, שמסיבות חוקיות הסרטים שלו לא כוללים את ספיידרמן עצמו אלא רק את ונום, מורביוס, מאדם ווב ובקרוב גם קרייבן הציד. התוצרים הללו תמיד התאפיינו ברמת עשייה בינונית לכל היותר. לא נגיד שמדובר בחלטורות, אבל להשוות אותם למארוול זה כמו להשוות בין בית"ר טוברוק לאקדמיית הנוער של ברצלונה.
זה היה נכון לגבי סרטי "ונום" הקודמים וזה נכון גם לסרט הזה. התסריט מקושקש ומחופף, וכולל דמויות משנה לא מפותחות - במקרה זה, איש צבא בגילומו של צ'ואיטל אג'יפור, שמן הסתם בא בשביל הצ'ק; ומדענית בגילומה של ג'ונו טמפל. דירוג ה-PG 13 לא מאפשר להציג סצינות אקשן או אימה מרשימות באמת. הארכי-נבל כאן סתמי וחיוור גם יחסית לסטנדרטים העכשוויים והנמוכים של נבלי קומיקס קולנועיים, ולרגע אין תחושה שהעולם באמת עומד בסכנה. קלי מרסל הבריטית, שהיתה מעורבת בסרטים הקודמים כתסריטאית ו/או מפיקה, עמדה הפעם מאחורי המצלמה במה שהוא הסרט הארוך הראשון שלה כבמאית. זה עדיין לא מובן מאליו שאישה זוכה לביים תוצר שכזה, אז נחמד ואף מרגש כשזה קורה, אבל קשה להגיד שמרגישים כאן את המבט, החזון או החותם האישי של הקולנוענית פורצת הדרך.
ובכל זאת, אי אפשר לבטל לחלוטין את "ונום: הריקוד האחרון". יש בו כמה מעלות, ופה ושם אפשר ללקק את האצבעות. קודם כל, בזכות תצוגת המשחק של טום הרדי, שחקן שגדול בכמה מספרים על סדרת הסרטים הזו, והאמת שמלכתחילה לא ברור למה כרך את גורלו בגורלם.
הרדי הוא קומיקאי בחסד שהיה יכול לככב ב"החבובות". כרגיל, הוא מבדר להפליא בקולו של הטפיל האנרכיסט וחסר הפילטרים, שמטיח לכולם את האמת בפנים. כשמגישים לו אוכל שלא מוצא חן בעיניו, למשל, הוא מעיף אותו בחוסר נימוס - וזה מצחיק, כי קומדיה שוברת מוסכמות חברתיות תמיד מצליחה לשעשע.
אך אם נחזור לנקודת ההתחלה, המעלה העיקרית של "ונום: הריקוד האחרון" היא המסר החברתי והפוליטי שלו. עוד שבוע וחצי אולי יחזור לשלטון באמריקה נשיא שביסס את הקמפיין שלו על הסתה נגד מהגרים, ומבטיח לגרש אותם אם ינצח, בתקיפות חסרת תקדים. בסרט הזה, ונום ניצב כאלגוריה ברורה למהגר, לזר, לאחר, ואף על פי שעל הנייר מדובר בטפיל, התסריט מוכיח שהוא ההפך מפרזיט. להפך - מאחורי המראה המפלצתי וגסות הרוח מסתתרים לב רחב ונשמה טובה. הוא מיטיב עם בני האדם ואפילו מציל אותם, בגבורה מעוררת השראה.
"ונום: הריקוד האחרון" מזכיר את "מפגשים מהסוג השלישי", בעיני רבים אחד מסרטיו הטובים של ספילברג. כמו שם, גם פה גיבור הסרט הוא בן האנוש היחיד המכיר בסגולות של האחרים השונים מאיתנו, בשעה שמדענים ואנשי ממשל סקפטים מנסים להילחם בהם. הסרט מזכיר גם את "אי.טי", שבו התפתחה כזכור חברות מופלאה בין חייזר לבין ילד, שבשל תמימותו הילדותית היה טהור מספיק כדי לראות את הטוב שבו ולא לרדוף אותו. לאור הקשר הגופני הצמוד בין אדי והטפיל, שהולכים לישון וגם קמים יחד, הסבטקסט ההומו-אירוטי של סרטי "ונום" תמיד היה ברור. אם צריך היה להגדיר אותו בשורת מחץ אחת, אפשר היה לומר - "זה היה מה שהיה קורה לו אליוט ואי.טי היו שוכבים".
גם הסבטקסט הפוליטי של הסרט די ברור. הוא מזכיר את פסל החירות שלוש פעמים - ברגע השיא, אותו לא נחשוף, וגם בשלבים מוקדמים יותר, כשוונום אומר שתמיד חלם לראות אותו, כשאדי אומר שהפסל קיים כדי להגן על ונום ושכמותו. המסר כאן ברור: אין שום דבר אמריקאי יותר מאשר לקבל את האחר לתוכך, ואין שום דבר פטריוטי פחות מאשר לרדוף זרים.
"מפגשים מהסוג השלישי ו"אי.טי" היו בזמנו תופעות תרבות. למרבה הצער, לקולנוע היום אין את החשיבות שהיתה לו פעם, אם יש לו בכלל, ו"ונום: הריקוד האחרון" כושל בקופות גם יחסית לציפיות הנמוכות, כך שטראמפ יכול לישון בשקט: לא ברור מה יעצור אותו, אבל זה בטח לא יהיה הסרט הזה.