האח לדגמ"ח

השאלה היא האם מדובר בצירוף מקרים מצחיק, או שאולי אלה דווקא תהליכים מקבילים וקשורים זה לזה. בדיוק באותם ימים בהם ארה"ב חושפת ברבים את פרצופה האמיתי (מחרחרת מלחמה, אימפריאליסטית, מפציצה אזרחים מתוך אינטרס כלכלי תוך התעלמות מרצון שאר העולם), ובדיוק כשכלי התקשורת מתמלאים דימויים של חיילים, האופנה הלוהטת ברחובות תל אביב (ולא רק בה) היא בגדים צבאיים. חאקי, דוגמאות הסוואה, דגמ"חים, נעלי צבא, שרשראות עם דיסקיות - הכל הולך. אמנם פריטים צבאיים כאלה ואחרים אופנתיים לא מהיום - לאורך כל שנות התשעים השינקינאיות מדובר היה באביזרים עם ניחוח קולי - אבל ההבדל עכשיו הוא בהמוניות, וכמובן בהתאמה המושלמת למציאות האמיתית.

הרבה לפני הפיכתם לפריט אופנתי בזארה, בגדי הצבא אומצו על ידי קהילות תת-תרבותיות, וקיבלו משמעות של מחאה ושבטיות. ההיפים בשנות השישים, אחר כך הפאנקיסטים, סקינהדס, קראסטיז, ובשנות השמונים והתשעים ההומואים והקלאברים. אלא שכאמור, השימוש של כל אלה באביזרים המיליטנטיים היה בדרך כלל מלווה באירוניה והיפוך משמעות, דוגמת פציפיסטים לובשי דגמ"ח או מועדון מלא הומואים לובשי מדים, בזמן שכל צבא "אמיתי" מבקש למחוק כל ביטוי של הומו-ארוטיות בתוכו.

המראה של המוני צעירים ברחובות תל אביב לבושים בגרדרובה המיליטריסטית הזכיר לי דווקא משהו אחר. בסרט המדע הבדיוני "גברים בחלל" יוצאת ארצות הברית להילחם כהרגלה ברוע המוחלט. הפעם הרוע המוחלט, שמאיים על השלום והצדק, מתגלה כיצורים במאדים. ארה"ב, כרגיל, פולשת לטריטוריה זרה, והחיילים נשלחים להילחם במאדים. הם מגלים פטריוטיות עיוורת ביחס למטרות שקבעה ממשלתם, ונראים כמו חבורת משובטים שעושים את שנדרש מהם: לא לחשוב בעצמם, בשום מצב. הניאו-קלאברים עם תספורות השוקי זיקרי-פאנק שצועדים ברחובות בבגדי צבא הזכירו לי את אותם חיילים. שאננים, כאילו מודעים לעצמם, על הכתף תלויה ערכת מגן מקושטת בהזמנות למסיבות, ומתחת ליד השנייה אולי מגולגל העיתון של היום, עם הסיפור הדרמטי על שבויים אמריקאים שהוצאו להורג. ולרגע, כשיתיישבו לצידה של חיילת, יזמינו סביח בקינג ג'ורג' ויציצו בעיתון, יהיה נדמה שבין הניאו-קלאבר לניאו-אימפריאליסט מנצנצת סוג של ברית ערים תאומות, ברית דם או קשר מסתורי של גורל, שמיוצג על ידי אותו פריט משותף קסום - אותו בגד צבאי.

נכון שקל מאוד להכליל, במיוחד קבוצות שמתנהלות כמו עדר, אבל בכל זאת - נסו רגע להתבונן מנקודת מבטו של אורח דמיוני מכוכב אחר, שמגיע לביקור אצלנו. הציוויליזציה שלנו בטח נראית לו כזו שמקדשת את הצבאיות והמלחמה: אם בפרקטיקה (בשטחים או בעיראק) ואם באסתטיקה (בדימויי המלחמות בתקשורת, וכמובן בחנויות האופנה המובחרות וברחוב). מנקודת מבטו של זר זו יכולה אפילו להיראות כמו החברה הניאו-פאשיסטית שפעם דמיינו גדולי הפרנואידים, כזו שלא רק סוגדת לשימוש בכוח, אלא גם מפתחת פטיש לאסתטיקה שלו. אבל לא יכול להיות שאנחנו באמת כאלה; אנחנו הרי עם שוחר שלום, לא?

אם לחזור לשאלה מההתחלה - לא הייתי שם את הז'יטונים שלי על זה שצרכני בגדי הצבא קונים את הבגדים שלהם מתוך הזדהות עם לוחמי-צדק האמריקנה. אבל אולי אפשר למצוא בהצטלבות הזו של אופנה-מלחמה-מציאות דווקא סמל לחוסר המחשבה ולאחידות של צרכנות האופנה כצרכנות המציאות. אנשים קונים בגדי צבא כי זה מה שמוכרים להם העונה בזארה בתור קול; הם קונים את המלחמה בעיראק כי זה מה שמוכרים להם העונה כמקדם מציאות בתקשורת. אם כי למרות שמדובר באופנה מיובאת מהניכר, אי אפשר להתעלם מהזווית המקומית ולפטור את העניין בצרכנות סתם – הרי מדובר בחברה שחיה את הצבאיות בצורה עמוקה ויומיומית.

אז אולי מדובר בטשטוש הגבולות בין ימי המילואים לאזרחי? אחרי שהתוכן כבר נהיה זהה, נשאר רק לקרוא לדבר בשמו ולעלות על מדים - הפתרון למשבר הזהות המפוצלת של הקלאבר המילואימניק. מצד שני, הצרכנות הבלתי סלקטיבית הזו עוד עשויה להשתלם - אולי בעונה הבאה יהיה רטרו ויחליטו שהשלום בעצם כן מוכר. בזארה ימכרו לנו חותלות לגברים עם דגל פלסטין, והתקשורת תשווק לנו תהליך שלום מחודש עם פשרות כואבות שחבל"ז מזמ"ז. הללויה. אני מבטיח אז להיות חלק מהעדר, אם כי גם אז אמצא סיבות להתלונן. ניפגש על הפודיום במסיבת הנושא "טרנספר למתנחלים" בפלז'ר דום.