יאיר שרקי היה האיש היחיד בפאנל שדיבר לעניין. אפשר רק לקוות שהוא גם צודק

אפילו הפאנלים הקבועים של ערוצי החדשות נדחקו החוצה מפני הכותרות ואפשר שהיה נכתב כאן שאין רע בלי מעט טוב (אחרי ימים של כתישת מוחם של הצופים בפאנלים שבהם כל מי שטס פעם מעל למרחב האווירי של איראן הפך לפרשן מומחה), אלמלא היו החדשות רעות כל כך.

"כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב, וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש" (עמוס, ה', י"ט) - כך חשו צופי הטלוויזיה בישראל נוכח הצפייה במהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה השונים: ה"ככל הנראה פיגוע" בגלילות התחלף בפגיעת כטב"ם במפעל סמוך לכרמיאל, שהתחלף ב"עוד" ידיעה של "הותר לפרסום", שפינתה את מקומה לסיקור הלוויותיהם של מי ששמם הותר לפרסום רק לפני יום או יומיים, שגם היא התחלפה בידיעה אודות טקסי הזיכרון במלאת שנה למלחמה שלא נודע עוד שמה.

עד כדי כך נשטף מסך הטלוויזיה בדמעות, שבחלק מהמהדורות הצטמצמה מערכת הבחירות בארצות הברית, שנכנסת אל השבוע האחרון שלה והייתה תופסת בוודאי מקום חשוב יותר בסדר היום החדשותי בישראל בימים כתיקונם (זוכרים שפעם היו כאן "ימים כתיקונם"?), לכדי קליפ בן דקה של ביונסה בעצרת בחירות של קמלה האריס (בערוץ 13 אייטם ארוך הרבה יותר, כולל ראיונות עם משתתפים בעצרת).

כל אייטם היה כבד מקודמו, הלוויה של קיבוצניק משמרת בגליל המערבי התחלפה בהספד למורה מקרני שומרון. ימין ושמאל רק שכול ושכול. אפילו במציאות מלחמתית שמספקת לנו בשורות איוב חדשות לבקרים, היו אלה מהדורות חדשות חריגות שבהן עבר האבל מידיעה לידיעה.

הנושא היחיד שהצליח לחרוג מהבשורות הקשות מהחזית ומהעורף, היה נושא הגיוס. במקום שבו לא שרדו פאנלים שמלרלרים עד שכבר אי אפשר לשמוע עוד: האם איראן תגיב על התגובה הישראלית שאינה אלא תגובה לתגובה האיראנית הקודמת ומבוא לתגובה עתידית וכל הג'אז הזה, קמה על רגליה האחוריות הציונות הדתית, בדמות פאנל שכלל את עמית סגל, יאיר שרקי וחן ארצי סרור ("חמש עם רפי רשף", קשת 12) שלושה קולות בולטים ומוכרים בקרב הציבור הדתי-לאומי והחרד"לי.

במקום שבו מתפתחים לרוב ויכוחים וריבים, הייתה הפעם הסכמה רבתי על הפער הבלתי נתפס בין הציונות הדתית כזרם חברתי שמשלם מחיר דמים בלתי נתפס במלחמה הזאת, לבין המפלגה שמתהדרת באותו שם ממש - ודוחפת בכל מאודה לחקיקה של חוק "גיוס", שכל מטרתו היא לנרמל ולקבע השתמטות מאורגנת מנשיאה בנטל.

הפער הזה מתבטא כמעט כולו בפוליטיקאי כבצלאל סמוטריץ': מצד אחד שר בכיר שמכהן לא רק כשר האוצר אלא גם כשר במשרד הביטחון, מצד שני לא עובר את אחוז החסימה בסקרים, בעיקר בגלל בריחת מצביעים שנחשבים לבייס שלו.

שרקי, הנועז שבין השלושה, העריך שהחוק במתכונתו הנוכחית לא יוכל לעבור בשל האווירה הציבורית. אפילו סגל, שלא יכול היה לצאת נגד ספקית הידיעות הבלעדיות שלו, "סביבת" ראש הממשלה - וניסה לקחת את הדיון אל מחוזות נוחים יותר לראש הממשלה, דוגמת דיון על מכסות והצורך לחוקק בהסכמה, לא יכול היה להתבצר שם לאורך זמן בנושא שהוא בנפשו של הציבור הדתי לאומי.

כאילו כדי לתת להם רוח גבית, מלווה באנר חדש את הדיווחים בנושא: "חוק ההשתמטות". אם לחקיקה המשפטית, בשעתה, לקח כמה חודשים להפוך מרפורמה למהפכה וממהפכה להפיכה, הרי שכאן הדרך הייתה קצרה הרבה יותר: "חוק הגיוס" היה ל"חוק ההשתמטות" בתוך שבועות אחדים. לא מדובר בניואנס: כאשר חברת החדשות שבה צופה אחד מכל שני צרכני חדשות (בטלוויזיה) בישראל, נוקטת קו מערכתי ברור כל כך, זה קובע במידה רבה את עמדת הציבור (שלפי שעה אינה מעניינת במיוחד קואליציה שניצלה את הפגרה כדי לגדול ל-68 אצבעות בכנסת, בין היתר בדיוק למטרה הזאת של חקיקת חוק ההשתמטות).

אם הנושא הזה הצליח להיות היחיד כמעט שהשתחל בין הכותרות האחרות, שעסקו כמעט כולן במוות על נגזרותיו השונות (הותר לפרסום, הלוויות, אזכרות, חברים ומשפחה מספרים על), הרי שהיה עוד נושא אחד שעלה מהן והצליח להפוך לכותרת בזכות עצמו: המספר הבלתי נתפס של יתומים שהשאירו אחריהם הנופלים.

אולי משום כך אי אפשר שלא להתייחס לאחד האייטמים המרכזיים בתכנית הבוקר של ניב רסקין (קשת 12), שבה אחד הפאנליסטים הוא פרופ' יריב יוגב, מנהל מחלקת האגף לנשים ויולדות בבית החולים איכילוב. יוגב אינו רק פרופסור וגינקולוג, אלא גם דמות תקשורתית מוכרת עוד מימי העונה הראשונה של "בייבי בום" (אז היה עדיין בביה"ח בילינסון). לצערו יש לו גם נגיעה אישית לסבב הנוכחי של השכול - ליבי כהן מגורי ז"ל, שנרצחה במסיבה ליד קיבוץ רעים, היא בתה של אשתו.

היכולת של קשת לרתום אפילו את הימים הנוראים שעוברים על עם ישראל לצורך קידום של עונה חדשה מעוררת הערצה ויוצרת מציאות טלוויזיונית שבה כמעט כל תוכנית היא סיכום של התכנית הקודמת ופרומו לבאה. הפעם היא התגלתה כפנומנלית: "בייבי בום" שתעלה לשידור ביום חמישי הקרוב, מוצגת כנקודת האור היחידה כמעט באפלה שאופפת אותנו. פרופ' יוגב מאבחן ראשון וכל משתתפי הפאנל האחרים - עו"ד רוויטל סוויד, תא"ל במיל' צביקה חיימוביץ' והיועץ הפוליטי ברק סרי - נסחפים באמוציות שמעוררות התמונות מחדר הלידה.

אכן כן, תינוקות שבאים לעולם הם דבר מרגש, כשזה קורה לזוגות שבהם האב הוא מילואימניק, שהשהייה בחדר הלידה מספקת לו וליולדת רגע ראשון של אינטימיות זוגית מזה כמה שבועות, זה מרגש אפילו יותר. ובכל זאת גם על הרגע הזה רובצת עננה, לא בגלל יכולתה המופלאה של התכנית לסחוט את הלימון הזה עד לטיפת המיץ האחרונה, אלא בעיקר בגלל שאי אפשר שלא לחשוב על כך שבמקביל לתינוקות הרכים "נולדים" כאן בכל יום יתומים חדשים וכאילו כדי להראות לנו שהשכול הוא חסר גיל, כולל מבזק החדשות הבא הספד שנושא אברהם כרמי, ניצול שואה בן 96 על בנו בן ה-72, בצלאל, שנרצח במה שנראה כפיגוע דריסה בגלילות.

על המסך שלנו ובנשמתנו, מתערבבות דמעותיו של אב בן 96 שראה כבר הכל, בדמעותיו של יתום בן 6 שעוד לא ראה כמעט כלום.