במעמקי הכלום

"אני חייב להציב סוף-סוף (משום שאני רואה שאף אחד לא יעשה זאת במקומי) את הבעיה היסודית של זמננו, זו השולטת בידיעה המערבית. אין מדובר בבעיית ההיסטוריה ולא בזו של הקיום, לא בפרקסיס או בסטרוקטורה, בקוגיטו או בפסיכיזם, ובאף אחת מן הבעיות האחרות המעסיקות את השדה הקונספטואלי שלנו. את הבעיה המרכזית אפשר להציג כך: כמה שזה יותר חכם, ככה זה יותר מטומטם"
(גומברוביץ, יומן)


אנחנו חכמים מדי! אנחנו רואים, שומעים, קוראים, מדברים, עושים יותר מדי. ראו אותנו: צמודים למחשב, לטלוויזיה, לסלולרי, לפסיכולוג, מופצצים בידיעות חדשותיות, בטענות מלומדות, בהסברים מנומקים, בפרשנויות מומחים, אלפי אימאז'ים נוחתים עלינו מדי רגע בלי סינון מינימלי... מה שלא הורס לרובנו את האשליה של קבלת החלטות "חופשית ורציונלית". אנחנו יודעים יותר מדי, מה אנחנו כבר יכולים להבין?

הבנה מחייבת שמירה על מרחק. אובייקט קרוב מדי מכסה את שדה הראייה של המתבונן בו ומעוורו. קחו סיפור אהבה: מי לא התנסה בכך? כל עוד נמצאים בפנים ("אהבה עיוורת") אין גבול לטמטום. רק כשנגמר, כשמתרחקים, מתחילים להבין מה בכלל קרה שם. קחו את המלחמה בעיראק: מרוב פרטים על הקונפליקט הזה אף אחד לא יודע במה בדיוק מדובר. כפי שסיפור אהבה חייב להסתיים אם רוצים ללמוד ממנו משהו, כדי להבין את המציאות, לקבוע אם חלו בה שינויים, ולתפוס מולה עמדה, חייבים להתנתק ממנה.

צמודים לדיווחים תקשורתיים מתלהמים, אנחנו מנועים אפילו מן ההשערה שבעולם האולטרא-מציאותי שלנו לא קורה דבר. אבל ידע שמסופק ב"זמן אמת" לא מוכיח את אמיתות האירועים! בכל מקרה, האמת עצמה היא הצגה, כזו שיש בה טעם ומוסר השכל, בניגוד לנוכחית, שלא עומד מאחריה שום הגיון, ושאפילו את הדמויות המשחקות בה לא ניתן לזהות: סדאם הוא כפיל של עצמו, ודבליו ג'וניור (שהפך נשיא לאחר תיקו פנטסטי מבחינה סטטיסטית בבחירות מול מועמד שפניו, כמו דעותיו, זהים לשלו) הוא שיבוט גנטי, גוף ומניעים, של ג'ורג' סניור. מכיוון שהמלחמה כולה כבר התרחשה בעבר, במקום להעניק לה כינוי בומבסטי שהדי חידוש נשמעים ממנו (Iraqi Freedom), אפשר היה לאמץ משהו קצת יותר פשוט, כמו "דולי".

אילוסטרציה לחוסר מציאותו של האירוע היא אופן ההתנהלות שלנו מולו: אנחנו מצטיידים במסכות אב"כ, מזריקים אטרופין, וחונקים את עצמנו בחדר האטום (בעזרת הנשק הלא קונוונציונאלי היחיד בישראל: מנגל), רק כדי לחפות על תלישות האיום ולהוכיח לעצמנו שכוונת האויב רצינית, בשעה שתחת אפנו מוזרמים אל הים שפכים שהנזק הטמון בהם מוחשי בהרבה מדמוניות הסי. אן. אן. המשופמת של סדאם.

הטיעון הטיפשי ביותר בזכות מציאותיותה של המלחמה משותף לאלה המתיימרים לחשוב באופן "חדיש", בלי שיהיו מוכנים לוותר על שרידי הומניזם מיושן, נאיבי, דוגמטי ומגוחך. ככה זה נשמע: "ווירטואליות, סימולציה? כך אכן מתנהלים הדברים, ובכל זאת, הרי אנשים מתים שם". אי הבנה מוחלטת! לתפוס את המוות כמציאות זה לערוך לו בנאליזציה בלתי נסלחת. מוות אינו קריטריון מציאות, מהסיבה הפשוטה שלעולם אינו נמצא. מוות הוא מה שמצפים לו, מה שקיים תמיד רק בבחינת "עדיין לא", מה שיודעים שיבוא, אבל רק בעתיד. גם כשהוא מתרחש, קורה המוות לאדם אחד בלבד, בניגוד למציאות - מילה נרדפת ל"אמת" בהגדרתה הבנאלית ביותר - היא מה שמאמינים בו רק מפני שהוא קורה לכולם. המוות הוא אמת שונה לחלוטין, גבוהה הרבה יותר. דווקא בגלל שאינו מתרחש לעולם (בחיים), הוא הדבר היחיד שאי אפשר לקחת מן הפרט, ה"רכוש" האינטימי ביותר שלו, ובו בזמן חיצוניות מוחלטת, משהו שלא שייך לאיש, כי איש אינו שולט בו. כל מי שחושב ברצינות נושא מרכזי כמו המוות אינו ממהר להביע דעה קלילה באשר למותם של אחרים, התנהגות שלא מאפיינת בימינו את אלה שחושבים (שהם חושבים).

מן העובדה שכל בוגר בי.איי. חדור ערכים ומוטיבציה במדעי הרוח חש שהוא חייב להתבטא בשם מדוכאי העולם כולו, ולשאת מחדרי הרצאות מרווחים או מן המדשאה האוניברסיטאית נאומי הגנה על זרים שסכנת חיים רובצת על ראשם, זועקות האלימות והרכושנות. בבסיסן עומדת הימרה לדעת מה ערכם המוחלט של חיים, והחוצפה לנכס, ולו רק באופן מילולי, את מות ה"אחר" (נושא חשוב באותם חדרי הרצאות ועל אותה מדשאה), שיחס מינימלי של כבוד אליו אמור היה להבהיר שגם בנוגע לכאבו הגדול ביותר, ואפילו בקשר למותו, אינו זקוק לדוברים צדקנים שאין להם ולו דבר עמו ועם מצבו. חדגוניות הדעה המשכילה וקלישאות הבון-טון טובות הלב הנשמעות כיום מעל כל במה חושפות בעצמן את הצביעות העומדת מאחריהן. צריך רק לדעת להקשיב, ולראות מהיכן הדברים באים - והם אינם באים מהשתתפות כנה ולא מחשיבה מעמיקה.

שום תגובה שלא נוסתה עדיין, כלפי המלחמה כמו ביחס לפשעים רבים אחרים המתרחשים חדשות לבקרים, לא תצוץ מן החזרה האוטומטית על מנטרות מוסריות ready made, שמרוב שעמום אף אחד ממילא לא מקשיב להן. חידוש יבוא, אם בכלל, אך ורק מאמירה (פואטית) של אי האפשרות לתפוס עמדה בנושאים כאלה: "בין המוסרי והגזעי / אבחר בגזעי / כי המוסרי, הוא / ממילא יבחר בי" (רועי "צ'יקי" ארד).

ההתנגשות בין עיראק לארה"ב לא מהווה חדשות. מדובר ברומן ישן, וכמו בכל קשר שנמשך זמן רב, גם בו נמהלת מידה לא מבוטלת של פרוורטיות. סדאם קיים בזמנו יחסים סוערים עם בוש האב, הבן מפגין בסה"כ מצ'ואיזם מיותר, משום שהצד שממול נכבש בעבר. כפי שמקובל בטלוויזיה, המדיום בו מתרחשת אופרת-הסבון הזו, מתיימרים הבמאים להציג גם בפרק ההמשך התרחשות מסעירה, "משהו מהחיים", ואנחנו בולעים את הפיתיון בלי לשים לב לאבסורד שבתפנית הפתאומית ביחסים. הסיבה המשמעותית היחידה לחידוש הקשר אינה מוצגת על המסך, משום שלא נעים לדבר עליה: סדאם איבד את תפקיד הכלה הסוררת הגורמת לקאובוי לעשות שרירים. בוש קיים הרפתקה לא מוצלחת מחוץ לנישואים, ורק המהלומה שחטף מזרזת אותו לשוב הביתה, למקום בו הניצחון מובטח, הרחק מן המאהב האכזרי שהפרידו מבן הזוג נגדו הוא מנהל כעת "מלחמה" (טקטיקה ישנה ו