לפני כמה שבועות נחשפתי לדברים שאמר נציג בכיר בחברת תעופה מוכרת לסוכני נסיעות מרחבי העולם, אלה שפעם היו הלקוחות הכי חשובים שלו, כלומר - כשתיירים עוד רצו להגיע לישראל: "זכינו בכל הקופה". אפשר להיות שיפוטיים כלפי האמירה הזאת ואפשר גם להשאיר אותה בצד ולציין לעצמנו שאין רע בלי טוב והמציאות הנוראית שפוקדת את רוב תושבי ישראל מזה למעלה משנה, היא ברכה-במסווה לאחדים.
הוא הדין לגבי מערכות האקטואליה שפרחו בשנה האחרונה בחסות המלחמה. אי אז בימים שלפני ה-7 באוקטובר, שרר ויכוח בין מועצת הרשות השנייה לערוצים המסחריים סביב אורכה של מהדורת החדשות היומית. בחסות אירועים ביטחוניים הפכה המדורה "המיוחדת" למופע של שעה וחצי-שעתיים, עד שהרשות השנייה נאלצה להתערב, כיוון שהתארכות המהדורה באה על חשבון התחייבויות תוכן של זכייני הערוצים המסחריים.
ואז באה המלחמה והפכה את הערוצים 11,12 ו-13 לערוצי חדשות (מצחיק להיזכר שהיה פעם מכרז לערוץ חדשות ישראלי במודל של CNN, בעידן שבו שידרו הערוצים המסחריים גם סרטים, סדרות ותוכניות אירוח ובידור). הפקות מקור שאינן מתחום האקטואליה? יצירה ישראלית מקורית, שפעם הייתה חלק מסל ההתחייבויות של קשת, רשת וטלעד (זוכרים?) - חלומות של אתמול.
סדר יום מתיש
בואו נביט לרגע בלוח השידורים של הערוץ הנצפה בישראל, 12: רסקין או ברדה פותחים את הבוקר, מעבירים ללימור וגוטמן שמושכים עד שבאים לאולפן זריפי או מנגיסטו שמוחלפים על ידי דואק וחדד, שמושכים עד הופעתם של רשף או פלג, שמצדם מוסרים את השידור לעודד בן עמי וממנו אל מרציאנו או אוקו - שלאחריהם יבואו לוי או קושמרו.
כאן, אם לא התחולל באותו יום אירוע גדול או עצוב במיוחד, נזכה לרוב לשעה וקצת של הפוגה (לראשונה משעה שש בבוקר, לפני כ-15 וחצי שעות!) שלפעמים גם היא עוסקת באקטואליה - ובכל מקרה, בסביבות השעה 23:00 יגיעו שרקי וגלעד עם החדשות שהעזנו לפספס כשעפעפנו. בתוך כל שעות האקטואליה האלה, שמצמיחות גם כמה כוכבים (ראו מה קרה לאדר גיציס למשל במהלך השנה האחרונה), יש כמה משדרים שלרוב בולטים מעל השאר, כמו למשל השעה שבין שבע לשמונה בערב, "המהדורה המקודמת" כפי שמכנים אותה - בעיקר כשהיא מוגשת על ידי קרן מרציאנו.
מרציאנו נכנסה לאיי-ליסט של חדשות 12 עוד לפני המלחמה, היא זכתה לעיקר התהילה שלה בשני אירועים מכוננים: אחד הוא ריאיון עם ראש הממשלה שבו לא היססה לשאול את המרואיין שלה גם שאלות קשות, האחר היה כשדיברה במרוקאית עם מדליקת משואה שנכנסה לליבם של הישראלים. ולמרות הקידום, בהיררכיה הפנימית של חדשות 12, היא עדיין חולקת רק את המקום השלישי, בצוותא עם דנה וייס, אחרי המגישים הקבועים של המהדורה.
מרציאנו, ייאמר לזכותה, פשוט הרימה את השעה שלה, הנחותה מבחינת רייטינג לעומת שמונה בערב, לגובה של המהדורה המרכזית, אם לא למעלה מכך. לפני שנעבור לתוכן, חשוב לציין כי חלק מהסיבות לנסיקה בבולטות של תכניתה נעוץ גם בסביבה חסרת התחרות: באותה שעה בדיוק מגיש רביב דרוקר את הגרסה הטלוויזיונית למה שכונה פעם, עת שכן בין דפי ידיעות אחרונות, "פת"ח-לנד" - כהגדרה לבעלי דעה שעוינים את ממשלת ישראל.
התכנית של דרוקר היא בגדר חיזוק למשוכנעים ממילא, כך שאפילו אני, שמסכים עם חלק גדול מהדעות שמובעות בה, מוצא את עצמי מפהק מול האמירות הכל כך צפויות: מתי השמיעו מיקי רוזנטל או רזי ברקאי עמדה שאינה בדיוק מה שחשבנו שיאמרו עוד בטרם פתחו את פיהם? ואפילו זה עוד טוב לעומת המופע שמנהלת איילה חסון בערוץ 11 בשעה המקבילה (שמתחילה עוד בשש) עם פאנל שהוא לרוב משעמם ועם טון נוזף של מורה שקלטה לפתע תלמיד מעביר פתק מאחורי גבה. כלומר, שתי המתחרות-לכאורה של מרציאנו לא מהוות איום של ממש.
הזווית החרדית
זה לא רק נסיבתי, אלא נשען גם על תוכן מקורי. אמש למשל, פתחה מרציאנו את התכנית עם דיון של כ-20 דקות בנושא חוק הגיוס/השתמטות שנגנז. על פניו מדובר בנושא חבוט ולעוס, אבל הפאנל של מרציאנו שכלל (בתחילתו) את יאיר שרקי, עמית סגל, ספי עובדיה וישי כהן, דווקא הפתיע. ראשית היו בו שלושה חובשי כיפה, אחת מהן אפילו כיפה שחורה וקטיפתית, מהסוג שזוכה אולי לייצוג יתר בפוליטיקה, אבל לייצוג חסר בתקשורת.
כהן מתגלה כחרב פיפיות מבחינת הצופה החילוני: מצד אחד הרצון לשמוע את הקול החרדי גדול. מצד שני, התוכן בלתי נסבל. כהן נשאל לגבי המסלול העכשווי שהמיר את חוק הגיוס בסבסוד למעונות, שמעורר אף הוא התנגדות ציבורית גדולה, ומשיב: "לא תקבלו אפילו חרדי אחד בצבא, אבל הנשים החרדיות יעזבו את שוק העבודה". זה מטורף ומקומם: מה זה "לא תקבלו?" האם צה"ל הוא "אנחנו" שלא כולל אותו ואת החרדים? ומהו פשר האיום ביציאה של נשים משוק העבודה?
למה כל אחד מאיתנו לא מאיים על מישהו בעזיבה של שוק העבודה? מסיבה פשוטה: אם לא נעבוד לא יהיה לנו כסף לקנות בסופרמרקט, לשלם משכנתה או שכר דירה ועוד. ולפיכך: מה אכפת לי אם אישה חרדית תעדיף לעזוב את שוק העבודה כדי לשהות עם ילדיה שסבסוד מעונות היום שלהם נגנז, אם לא עצם הידיעה שבסופו של דבר היא תשלח לי את החשבון כדי לשלם לה את דמי אבטלתה ומזונותיהם של ילדיה, שיגדלו אף הם להיות כאבן ריחיים על צווארי?
זה אולי מקומם וחושף את הדרך שבה רואה אותנו חלק מהציבור החרדי, ככספומט, כמו בפרסומת ההיא עם קטורזה. מצד שני, כמה פעמים שמעתם את הדיון הזה מתנהל באולפנים ללא שום ייצוג להשקפת העולם החרדית? ובכלל, כמה פעמים התנהל דיון שכזה כשלא רק הדובר (כהן) חובש כיפה, אלא גם שני מתנגדיו (שרקי וסגל)? בפריים הזה, אם תרצו, טמונה כמעט כל מהפכת הפלורליזם שעברה על תקשורת המיינסטרים בישראל בשנים האחרונות (גם על המערכת הפוליטית, הכלכלית והצבאית כמובן, אבל אנחנו נישאר בתחום ביקורת הטלוויזיה).
הדיון לא נעצר שם: ליאן פולק-דוד, לשעבר יועצת למל"ל ובמשרד ראש הממשלה, הזכירה שאין רק "נשים חרדיות" אלא גם נשים של מי שמשרתים במילואים (בעדין הפי.סי אולי צריך לכתוב "בני ובנות זוג" אבל על מי אנחנו עובדים? ב-99% מהמקרים מדובר על מילואימניקים גברים בחזית ונשותיהם שנותרו בעורף), אלה שמתמודדות עם הפרנסה, המשפחה, הבית, הילדים, החרדות לבן הזוג.
היא מזכירה שיש גם בנות זוג לפצועי צה"ל, לנכים בגוף ובנפש, לחללים, ופתאום מתמלא האולפן בכל אותן נוכחות-נפקדות שגורמות לבכיינות שכהן מייצג להישמע פתטית במיוחד: יש נשים בישראל שמתעוררות בכל לילה מבכי של ילדים שלא יראו עוד את אביהם - ואתן "מספרות" לי שאם לא תיענה דרישתכן לסבסוד, לא תלכו מחר לעבודה? נו באמת - תתקדמו.
נתיבי אילון
גם הבחירה בנועם סובוביץ', בעל עסק עצמאי שמשרת במילואים, התגלתה כהברקה. לסובוביץ', שבדיוק זכה למעין "חופשת לידה מוקדמת" (אשתו בשבוע ה-39 להריונה), יש את כל הסיבות להתעצבן כמוני, אבל הוא משדר דווקא מסר מפויס: "ליד הבת שלי שתיוולד, תשכב גם ילדה של אישה חרדית" וכפועל יוצא מכך, הוא מכוון למציאות שתאפשר חיים טובים יותר לשתי הרכות הנולדות. גם זה מרענן: הנה הוא מצליח להעלות על נס את האחדות, לא כמנטרה מזויפת אלא כמשאת נפשם של מי שכן מתגייסים להגן על המדינה.
הפאנל הזה נמשך במשך קרוב ל-20 דקות (אחר כך עברו לסוגיית החטופים) והצליח להפתיע ולהרים את כל השעה הזאת, שבמקור לא נועדה אלא כדי להיות משחק מקדים למהדורת החדשות המרכזית.
התמקדנו בדיון על סוגיית הגיוס, אבל לזכותם של מרציאנו ועורכיה ייאמר שגם שאר האייטמים בתכנית מתאפיינים בגישה קצת אחרת. כך הריאיון עם אודי לביא, מי שהיה סגן ראש המוסד, שהוא כמעט הבכיר-לשעבר היחיד שלא מתראיין חדשות לבקרים באולפני הטלוויזיה.
הוא הדין לגבי הדיון על הבחירות בארצות הברית שבו נראה על המסך פרצוף חדש-ישן, זה של יעקב אילון. מרציאנו מצליחה אפילו לסחוט ממנו הימור (אם כי הוא מסתייג מהטרמינולוגיה) על ניצחון של טראמפ. זה אולי לא תרם לניסיון שלי לאיזו תוצאה צריכה ישראל לייחל בבחירות לבית הלבן (לא ברור כמה תמיכה נקבל מהאריס, די ברור שזו שנדמה לנו שנזכה לה מטראמפ היא יותר בגדר משאלת לב), אבל זו הייתה לפחות פרשנות לנעשה בקמפיין הבחירות בארה"ב שלא מפי יונה לייבזון, נציגת חדשות 12 בניו יורק (לא שיש לי משהו חלילה נגד לייבזון, אבל נחמד לשמוע מדי פעם מישהו אחר, במיוחד אם זה יעקב אילון).
כדי לנסות להשוות, נותרתי מול מהדורות החדשות גם בשעה העוקבת - וקצת הצטערתי, כי עד שהגיע הפרויקט המצוין של מתן חודורוב ונגה ניר-נאמן (חדשות 13) שטיפל בצורה נהדרת בגזרות הכלכליות שצפויות לנו (חודורוב) וביוקר המחיה (ניר-נאמן), הרגשתי שמישהו הוריד את הרף מהמקום הגבוה שבו הציבה אותו מרציאנו.
זה לא משנה את התחושה הכבדה שאין לאן להימלט בימים שבהם ערוצי הטלוויזיה השונים הפכו לערוצי חדשות ושהערוצים 11-13 הפכו לצפויים-מראש כמעט כמו ערוץ 14, אבל בכל זאת, טוב לראות שגם בד' אמותיה של האקטואליה, אפשר להגיש לצופה המותש מהדורה מוקדמת, קצת אחרת - ולו רק כמנה ראשונה.