זה קרה בגלל בחורה יפה. אני מספיק מבוגר היום בשביל להודות שרוב הדברים שקרו לי כשהייתי נער היו בגלל נשים יפות. זה היה העידן שלפני הרשתות החברתיות וחבר הכיר לי מישהי. ההורים שלה נתנו לה שם יפה, אבל היא בחרה לכנות את עצמה "ריבר", המילה העברית לנהר. החבר המשותף לא ידע להסביר למה, וטען שאולי היא קוראת לעצמה ככה כי היא זורמת. בדיעבד התברר שזו לא הסיבה. היא בחרה לעצמה את הכינוי על שם השיר האהוב עליה של ברוס ספרינגסטין.
הכרתי כמובן תופעות של הערצה לפני, אני בעצמי הייתי מעריץ של מייקל ג'קסון ויגאל בשן כשהייתי ילד, אבל ההערצה מהסוג הזה לא הכרתי. ריבר לא רק אהבה את ברוס ספרינגסטין (אותו היא כינתה, כמו כל מעריציו, פשוט בשמו הפרטי), אלא הייתה מחוברת אליו. המילים שלו היו יותר מליריקה, הן היוו מזור לנפש. הכרתי כמובן את כל הלהיטים הגדולים שלו. מי לא מכיר את "בורן טו ראן"? אבל דרכה התחלתי לצלול עמוק יותר ויותר לארסנל המוזיקלי העשיר של הבוס.
לא שיניתי את השם שלי לריבר, אבל נסחפתי בזרם של ברוס. היא סיפרה לי שהחלום הכי גדול שלה בחיים הוא לפגוש את ברוס ולספר לו כמה משמעותית המוזיקה שלו בחיים שלה, אבל היא מציאותית מספיק כדי לדעת שזה לא יקרה - ולכן היא תסתפק בחלום השני: לטוס להופעה של ברוס. אני מאמין שהיא הגשימה את החלום הזה מאז, וכמו הרבה אחרים שנכחו בהופעה אחת של ברוס - היא בטוח הגשימה את החלום שוב ושוב.
אי אפשר להיכנס לאותו נהר יותר מפעם אחת, כמו שאי אפשר לנכוח באותה הופעה של ברוס ספרינגסטין פעמיים. ראיתי את ברוס בפעם הראשונה בהייד פארק בלונדון ב-2009. הוא היה כמה חודשים לפני יום הולדתו ה-60, אבל מהשורה הראשונה בה עמדתי הוא נראה צעיר בדיוק כמו בקליפים שהיו משדרים ב-MTV אירופה כשהערוץ עלה בישראל בשנות התשעים (אז עוד שידרו שם מוזיקה). בשלב מסוים הוא ירד מהבמה ונעמד ממש מעליי ונתן סולו במפוחית. שלפתי מצלמה (לא טלפון, מצלמה!) וצילמתי כמה תמונות בידיים רועדות.
זו עדיין אחת ההופעות הכי טובות שראיתי בחיים שלי, וראיתי לא מעט. בקלות בטופ 5. ברוס ולהקת האי סטריט ביצעו 27 שירים בהופעה, חמישה מהם לא תוכננו מראש ובוצעו לבקשת הקהל שעמד בקדמת הבמה והחזיק שלטים עם שמות של שירים, חלקם לא בוצעו שנים בהופעה. באותם ימים הצוות של ספרינגסטין היה מפרסם באתר שלו את הסטליסט של ההופעה בכתב ידו של הבוס, דבר שחשף כמה פלואידית ההופעה של הבוס. רשימת השירים שבוצעה בסוף הייתה שונה לחלוטין. הוא זרם.
ראיתי אותו מאז שוב, וטסתי לראות אותו גם בהופעה שהתבטלה בסוף. לרגע כעסתי, אבל אז הוא שחרר הודעה אישית למעריצים בערוצי הסושיאל שלו. זה היה פשוט, אותנטי וישיר - בדיוק כמו השירים שלו. בדיוק כמו ההופעות שלו. היו מוזיקאים גדולים מברוס ספרינגסטין, והיו גם תופעות הערצה גדולות יותר, אבל הקהילה שנבנתה סביב המוזיקה שלו היא לכל הפחות הכי אמיתית. אנשים שמחוברים דרך מילים, דרך כאב. בני 70 ובני 17 שיכולים לרדת יחד אל הנהר, ולצלול פנימה. הם לא יפים בהכרח, אבל היי, הם בסדר.
את התחושה הזאת, של הביחד, מצליח לפספס הסרט החדש של דיסני+, "יומן דרכים", שמלווה את חזרתו של ברוס ספרינגסטין לסיבוב הופעות ראשון מאז התפרצה מגפת הקורונה. ההתרגשות מעצם עשיית הסרט הייתה גדולה. זו הפעם המי יודע כמה שטום זימני עושה סרט דוקומנטרי על ספרינגסטין (יש לו מספר דו ספרתי של סרטים כאלה על ברוס, לא כולל את הקליפים המוזיקליים שהוא עשה איתו) - ואולי דווקא בגלל שהוא לא רצה לחזור על עצמו הוא ניסה לעשות משהו אחר, שהתרכז יותר בצדדים שוליים וטכניים של סיבוב ההופעות הייחודי של 2023-2024.
הסנטימנט מובן. מי בכלל צריך עוד סרט על ספרינגסטין? יש סרטים על ברוס הצעיר, יש סרטים על ברוס המבוגר, יש בנטפליקס אפילו את המופע השלם של ברוס בברודווי, שסוקר את כל חייו (גם אותו ביים זימני כמובן). את הסרט הכי טוב על תופעת ההערצה אליו סיכם דווקא סרט שזימני לא קשור אליו - Springsteen & I, שבצורה גאונית מצליח להסביר את ההבדל בין ההערצה לכוכבים כמו ג'סטין ביבר או טיילור סוויפט לזאת של ברוס. גם "לחלום בגדול" מ-2019 של הבמאית גורינדר צ'דהא (אותה זכיתי לפגוש בהופעה בהייד פארק) הוא סרט עלילתי שנותן זווית אמיתית לאיך רוס מצליח להיכנס ללב של מעריצים שונים, ברחבי העולם, בזמנים שונים.
הסרט החדש בדיסני+ מנסה לחדש, קצת כמו סיבוב ההופעות האחרון של ברוס, ועל הדרך הולך קצת לאיבוד. זה סרט על החזרות? זה סרט על החברים בלהקה? זה סרט על המשפחה של ברוס? זה סרט על המעריצים של ברוס? זה סרט על ההבדל בין הקהל של ברוס בארה"ב לזה באירופה? התשובה היא "כן" לכל השאלות, ובלתי אפשרי לדחוס לתוך שעה וחצי של דוקו את כל הנושאים האלה, כשממילא הרגעים הכי חזקים יהיו הקטעים המוזיקליים מההופעות (אל תפספסו את הביצוע של Kitty's Back המאולתר והג'זי).
זה פספוס, דווקא כי להבדיל מהסרט, סיבוב ההופעות האחרון של ברוס, זה שזכיתי לנכוח בו לפני שנה, היה ייחודי בהמון דרכים. זו הייתה הפעם הראשונה שהלהקה שמרה על סטליסט כמעט קבוע, בלי אלתורים. זו הייתה הפעם הראשונה (שלא בברודווי) שברוס עצר והסביר את המשמעות מאחורי השירים שלו לקהל. לילה אחר לילה שוב. יחד עם 70 אלף איש בהייד פארק שמעתי איך השיר Last Man Standing הוא בעצם על כך שהוא היחיד שעדיין חי מלהקת הנעורים שלו. אין שום צורך בסרט דוקומנטרי שיסביר לי את זה, בעיקר כי ברוס מסביר את זה הכי טוב ככה, על הבמה, מזיע ועוצר נשימה.
ההופעות של ברוס הם הופעות להיטים. שלוש שעות של שירים שכל הקהל יודע לשיר בעל פה - ובכל זאת שיאי הרגש בסיבוב ההופעות האחרון היו דווקא השירים מהאלבום האחרון. אלה שדיברו על זקנה, זיכרון - ומוות. במשך עשרות שנים הוא סיים את ההופעות שלו עם להיטים מפוצצים כמו "Glory Days", "Dancing In The Dark" או "Rosalita" - בסיבוב הזה הוא גמר כל פעם לבד על הבמה, בלי הצבא המוזיקלי של האי סטריט בנד - ושר את I'll See You In My Dreams הנוגה. צריך להיות חסר רגשות בשביל לא להתרגש מהמחווה הזאת לכל החיילים שהגנרל ספרינגסטין איבד בדרך. זו גם התחושה שאיתה יוצאים מההופעה.
הסרט פספס את כל מה שברוס שר בין השורות, ובמקום הציג לנו שוב את ברוס הפרפקציוניסט, ברוס הנאמן, ברוס הגיבור הכל-אמריקני (וכך הביקורת על ההסכמה שלו למכירת כרטיסים בשיטת תמחור דינמית, למשל, לא קיבלה במה בסרט). את כל זה כבר ראינו. זה עדיין כיף, בעיקר לראות את ברוס מבצע את השירים שלו באיכות 4K, אבל מדובר בפספוס. ובכל זאת, ספוילר: אין מי שיראה את הסרט הזה ולא יחפש דיל טוב לאחת מההופעות של ברוס באירופה בקיץ 2025.