דמיינו את שחקן הקולנוע המפורסם וורן ביטי מאזין בפעם הראשונה לשיר "You're So Vain" של קרלי סיימון ומנסה להבין אם השיר עליו. ואז מגיע הפזמון החוזר, שמתריס ועוקץ במפורש: "אתה כל כך יהיר, אתה בטח חושב שהשיר הזה עליך", כמו מבקש להזהיר אותו מלעשות בדיוק את זה. עשרות שנים אחרי שכבשה את כל מצעדי הפזמונים, סיימון עצמה הבהירה שהשיר אכן נכתב על ביטי, ועוד שני גברים פחות מפורסמים. וורן ביטי יכול היה לנשום לרווחה, הוא אמנם זכה לשיר שמספר על כמה שהוא אגואיסט יהיר שמרוכז בעצמו, אבל היי, הוא לפחות לא דמיין שהלהיט נכתב עליו. הסיפור של שי גולדן שונה לחלוטין.
שי גולדן החליט שהספר "הפאנליסט" של ישי שריד, נכתב עליו. אם זה לא מספיק, הוא החליט לתת דרור למחשבותיו היהירות ופרסם אותן ברבים. שריד מיהר להכחיש במספר ריאיונות, והבהיר שאם היה רוצה לבנות את הדמות הראשית בספר על בסיס אדם אמיתי, הוא לא היה טורח להסתיר את זה. מי שיקרא את הספר בוודאי לא יתקשה להבין שהוא דובר אמת. הדמויות של בנימין נתניהו ואיתמר בן גביר אמנם לא נקראות בשמן המדויק, אבל ברור שראש הממשלה בסיפור הוא נתניהו ושר המשטרה הוא בן גביר. באותה מידה ברור ש"המנחה" חסר השם הוא ינון מגל, נירית דינור היא עירית לינור, גבי בלאו הוא גדי טאוב והגיבור הראשי, שי תמוז? יש בו קצת משי גולדשטיין, קצת משי גולדן, הרבה מאבישי מתיה, קצת מאלדד יניב, קצת מאברי גלעד וככל הנראה גם קצת מישי שריד עצמו. אף סופר טוב לא יכול שלא להכניס את עצמו לגיבורים שלו.
וישי שריד הוא סופר מצוין. בתגובה להבהרה של שריד על כך שהדמות הראשית לא מבוססת על שי גולדן, הגיב האחרון בצורה די מדהימה כי "כרטיס הכניסה שלו לעולם הספרות הייתה ייחוסו המשפחתי", כאילו שהעובדה שהוא בנו של יוסי שריד המנוח גרמה למישהו ללכת לחנות הספרים הקרובה ולבקש את "השלישי" או "גן נעמי". הייחוס המשפחתי בטח לא הביא את ספרו השני "לימסול" להיות מתורגם לתשע שפות ולזכות בפרסים בצרפת ואיטליה, ולא הביא את "מפלצת הזיכרון" לרשימת הספרים הראויים לציון של הניו יורק טיימס לשנת 2020.
עוד טען גולדן בתגובה כי הוא החליט "לרכוב על גבו כדי לקושש לעצמו שלוש מחיאות כפיים בברנז'ה" מכיוון שהוא סובל מסימני דעיכה משמעותיים בקריירה "ואיזו נסיגה בכתיבתו באופן כללי". הערה משעשעת לאור העובדה שספרו האחרון מ-2023, "מגלה החולשות", הוא אחד מהמוצלחים שלו אי פעם, ואף זיכה אותו במספר פרסים מקומיים.
אלא שגם אם הטענות של גולדן מופרכות לחלוטין, עצם העובדה שאדם יכול היה לחשוב שדמות בספר מבוססת עליו היא מספיק בשביל לתהות האם הדמות הזאת עומדת בפני עצמה. התשובה עצמה מורכבת. "הפאנליסט" הפך לשיחת סלון מאז שיצא גם אצל מי שלא קרא את הספר. נראה שכולם מבינים שמדובר בסיפור על עיתונאי ש"התפכח" ועבר משמאל לימין כדי לזכות במושב בתכנית המרכזית לצד "הליצנים" של הערוץ. אלא שכמעט מחצית מהספר מספר את סיפורו של אותו שי תמוז בתקופה שלפני "ההתפכחות".
האקספוזיציה הארוכה הזאת (ביחס לאורכו של הספר כולו) לא מתגמלת במיוחד, ואולי אפילו להפך. עומס הפרטים מציירים בעיקר תמונה טכנית של הגיבור, ובשום שלב לא מצליחים להתאהב בו או אפילו להזדהות איתו. זו גם הסיבה שברגע שהוא עובר לצד האפל של מכונת הרעל, הקורא נשאר בלי חמלה כלפי הגיבור. זה ספר על לוזר שהופך לאידיוט שימושי וחוזר לעמדת הלוזר - בלי שהכותב מתאמץ יותר מדי כדי לגרום לנו לעודד אותו מהיציע. הוא מפסיד, והסוף שלו טראגי, ולא כל כך אכפת לנו.
זה חבל מכיוון שהכתיבה של שריד שוטפת וסוחפת כהרגלה, ובין עשרות הספרים שיצאו בשנה האחרונה שמתייחסים לאקטואליה (רובם כמובן נכתבו על טבח ה-7 באוקטובר או על המלחמה שהגיעה בעקבותיה), הוא בולט בדימיון ובכושר ההמצאה שלו. ובכל זאת, מבחינה היסטורית הוא ייזכר כספר זניח יחסית. מין ניסוי בכתיבה שהפך לספר. חציו סיפור אנושי וחציו ביקורת חברתית, כאשר בשום שלב אף אחד מהחצאים לא משתלט על הסיפור. הביקורת שלו על המופע המרכזי של ערוץ 14 מדויקת וחדה, אך תופסת חלק מאוד קטן בספר קצר ממילא. באותה מידה היא הייתה יכולה להתפרסם כמאמר במדור הדעות של "הארץ".
ההתפכחות של שי תמוז, גיבור הספר, היא תועלתנית. הוא לא באמת עובר מהשמאל לימין, כי הוא מעולם לא היה באמת שמאל (להבדיל מעירית לינור, למשל). הוא לא חבר לימין בגלל שהוא האמין שהשמאל טועה, אלא בגלל שהוא שנא את הברנז'ה שהקיאה אותו מתוכה. הוא שנא את הכישלון האישי שלו. הכישלון המקצועי והאישי. יכול להיות שאם אשתו הייתה שוכבת איתו מדי פעם הוא לא היה צריך ללכת ולהסית נגד השמאל בערוץ התעמולה של השלטון. אלא שהניכור שהוא מקבל מהסביבה המקצועית והאישית לא עוצר אותו, והוא נכנס עמוק יותר ויותר אל תוך מחילת הארנב הביביסטית. חיי המין שלו לא משתפרים, חבריו המעטים ממילא מתרחקים ממנו, והוא מוצא את עצמו מתקרב לדת. זה קו עלילה קטן וחכם ששריד בוחר לא לנבור בו יותר מדי, עד כמה חשובה הזיקה הדתית לחלק מתהליך ההתפכחות. האם אי אפשר לשנוא ערבים ושמאלנים בלי לבקר בבית כנסת?
אלא הבעיה היא לא רק בהשטחת דמותו של המתפכח עצמו, אלא של המחנה הנגדי כולו. אף אחד לא מצפה כנראה מבנו של יו"ר מרצ לשעבר להיות בעד מכונת הרעל של מירילשוילי, אבל מהכתיבה עולה כי הוא צפה לא מעט בשידורי ערוץ 14, ולו מטעמי תחקיר. איך יכול להיות שסופר כל כך מוכשר לא מוצא אפילו טיפה של אמפתיה כלפי אף אחד מהדמויות מהימין? כולם קריקטורות שטחיות וחלולות? וגם אם כן, האם לא יכול להיות שדווקא בגלל זה מגיע להן יחס קצת יותר מעמיק?
בשורה התחתונה מדובר בספר שמתחיל מרעיון מבריק, אך מבוצע בצורה קצת מאופקת. יש בו לא מעט רעיונות חכמים, אך לא מפותחים מספיק. ראיית הרנטגן המוכחת של ישי שריד על החברה הישראלית כמעט ולא באה לידי ביטוי בספר, וחבל. מצד שני אי אפשר להגיד שמדובר בספר רע, להפך. גם החלקים הפחות מעניינים בו כתובים בצורה קולחת, עם תיאורים מקוריים ומבריקים שמעלים חיוך על השפתיים, גם כשהתיאור הוא של משהו נורא. עברית עושה את זה לפעמים, ונראה שהאהבה של גיבור הספר לשפה העברית היא אחד הדברים האותנטיים היחידים שהחדיר שריד לדמות, ולא מן הנמנע שהיא מבוססת על אחת מנקודות ההשקה היחידות של הסופר עם השמרנות הימנית.
את הספר קראתי בשטף בתוך מספר שעות, כאשר את חלקו קראתי בחוף הים בצפון תל אביב בדיוק כמו הדמות בספר, גם אני מצאתי את עצמי מול הגלים כשהחלה אזעקה. מזמן לא קראתי ספר שכל כך התכתב לי עם המציאות. לאור המציאות שאנחנו חיים בה, אני לא בטוח שזה דבר כל כך טוב. איך אומרים בערוץ שכנראה לא יזמין אותי בקרוב לאף פאנל? אוי אוי אוי.