זה כנראה היה הריאיון שיסביר למה לפיד לא ישוב להיות ראש ממשלה

ראש ממשלה לשעבר ויו"ר אופוזיציה בהווה מגיע לתכנית ראיונות בפריים-טיים אחרי שנה של מלחמה נוראית, שראשיתה במחדל והמשכה בניהול שערורייתי, ציני ופוליטי, אשר תובע מאזרחי ישראל קורבנות רבים - בדם, בדמעות, בבתים שחרבו ובעסקים שננטשו. אפשר רק לדמיין את נתניהו במצב דומה, אפשר אפילו להרחיק עד בגין וההפגנות נגד הסכם השילומים עם גרמניה. מה מכל אלה הביא עמו לפיד לאולפן של רוני קובן?

תכף נגיע ללפיד, אבל אי אפשר מבלי להחמיא למארח: רוני קובן הוא המראיין הטוב ביותר בישראל. נקודה. הוא ניחן בשילוב של אמפטיה מובנית שאינה תלויה במידת קרבתו האידאולוגית או הביוגרפית למרואיין, ביחד עם חתירה בלתי פוסקת למגע: מכשכש בזנב כגולדן רטריבר, אבל יודע לנעול שיניים כמו רוטוויילר.

הוא עושה זאת טוב ממראיינים בעלי אוריינטציה חדשותית-תיעודית כאילנה דיין וטוב אף יותר ממראיינים בסגנון דומה לשלו, כמו רפי רשף למשל. מעבר לכישוריו של קובן, גם האריזה של התכנית היא מהודקת: מתחילים בעמידה ליד הקיר המפורסם, עוברים למשהו יותר נוח בסלון, כשנהיה כבד מדי מעוררים עניין בעזרת משחק אסוציאציות. תענוג - שעה שחולפת כעשר דקות.

הביוגרפיה של לפיד לא זרה לצרכן התקשורת הסביר בישראל: הילדות ביד אליהו, האבא הדעתני והשנון, האחות שנהרגה בתאונת דרכים, הבת האוטיסטית - חייו התנהלו כמעט מאז ומעולם אל מול העין הציבורית ולמרות זאת, ייאמר לזכותו, הוא מצליח לדלות מהביוגרפיה המוכרת שלו מספיק פרטים חדשים כדי לרתק את הצופה למסך.

לא מדובר בשיווק גרידא, אלא פשוט בפרספקטיבה: כשאתה מביט בחייך בגיל 60, אתה רואה דברים שהחמצת בגיל 40, שלא לדבר על מתחת לזה. לכן הסיפורים האישיים שלו ממיכלי (האחות) ועד ליעלי (הבת) מרתקים ומעידים לא רק על כנות נדירה אצל אישי ציבור, אלא גם על יכולת התבוננות פנימית מפותחת ומפוכחת. אלה תכונות שמחפשים באדם, בחבר, אבל מה לגבי מנהיג?

כאשר לפיד מותקף על ידי קובן בשאלה איך זה יכול להיות שמה שנחשב לבלתי מתקבל על הדעת לפני שנה קורה לנגד עינינו - נתניהו עדיין בשלטון, הוא משיב כך: "זה מוציא אותי מדעתי שהם עדיין בשלטון, חבורה רעילה ומסוכנת שמחריבה את חיינו". זה משפט שמתאר את התחושות של רבים מאזרחי ישראל. כמה בדיוק? זאת לא נדע כמה, עד שייערכו בחירות - ואם התפקיד שלנו הוא לבקר את הממשלה, התפקיד של האזרח המודאג לפיד הוא להביא אותנו לקלפי. כן מר לפיד, בכל מחיר.

זה נשמע מובן מאליו, אבל גם אם לפיד מודע לתפקיד ההיסטורי הזה, הוא לא מראה שהוא מסוגל לעשות הכל כדי לגרום לדברים לקרות. הוא מדבר על הקווים האדומים שלו: "אני לא יודע להציע משרות מיניסטריאליות", הוא מעיד על עצמו, רומז לדרך שבה חזר נתניהו לשלטון בזכות עריקים כשיקלי וסילמן. לפיד אומר: "אני לא מחיל על עצמי סטנדרטים של אחרים", כשהוא רומז לכך שאינו רוצה לשחק מלוכלך, שיש גבול לכמה אפשר לרתום את השכול לביקורת.

כך למשל הוא אומר מצד אחד שהממשלה מאריכה את המלחמה מסיבות לא ענייניות ומשיקולי הישרדות גרידא, אבל לא מוכן להשלים את המשפט ולומר שאם כך הדבר, הרי שחיילים נופלים לחינם. נחדד שוב: הבעיה אינה עם העמדה המוסרית של לפיד, שראויה להערכה, אלא עם המחשבה מה צריך לעשות אדם כדי להיות ראש ממשלה בישראל וכרגע מתברר שהוא צריך לעשות הרבה יותר משמוכן יו"ר האופוזיציה לעשות.

לפיד מדבר על היכולת שלו להישיר מבט אל דיוקנו במראה, אבל היריב שלו הוא אחד שאם הוא מביט במראה ולא רואה שם ראש ממשלה, הוא מנפץ אותה. זה בדיוק ההבדל: כוונותיו של לפיד טובות, אבל הוא לא מסוגל לרצות את התפקיד מעל לכל - מעל למשפחה, מעל לכל אידיאולוגיה, אולי אף מעבר לחוק.

בניגוד לאיש שהוא חייב להדיח, הוא לא מסוגל לקום בבוקר ולחשוב שכל יום שהוא לא נמצא בו בשלטון הוא אסון. כלומר, יכול להיות שלפיד לא אשם, שנתניהו הוא באמת אקזמפלר ששורד בתשוקתו לשלטון וביכולתו לעשות כל דבר כדי להחזיק בו, הרבה יותר מכל יריב פוטנציאלי, לא רק מלפיד.

רק שקצת כמו שתובעים אחריות מנתניהו על דברים שהתרחשו במשמרת שלו, כך גם עם לפיד, שמסרב להפנים שהוא לא הקפטן של קבוצת כדורגל שצריכה לשחק יפה ופתוח. להפך - הוא קפטן של קבוצת כדורגל - אם להמשיך את המשל - שלא ניצחה כבר 20 שנה בדרבי (בלי שמות, כן?) וזקוקה לא לקשר יצירתי שילהטט עם הכדור כל הדרך לעוד הפסד, אלא לקשר אחורי "גרזן", אחד כזה שיתקע מרפק לשחקן יריב כשהשופט לא שם לב.

קובן יודע לשאול את השאלות הקשות. כאשר לפיד אומר שהוא לא מסוגל להגיד לחיילים "אתם הולכים למות סתם", קובן מתפרץ: "אבל מה תגיד לנו?" הוא שואל ומייצג את התסכול של מי שכבר הבינו שמשחק לפי כללים של כבוד, לא מוביל לניצחון. אבל ללפיד, בניגוד למי שהוא מנסה להדיח מהשלטון, יש קווים אדומים והם צצים בכל פעם מחדש לאורך הריאיון. זה עצוב נורא, לא בגלל לפיד אלא בגללנו: מצד אחד מתעוררת אמפטיה אל האיש שמדבר בפתיחות ובכנות על חייו. מצד שני מתעורר גם זעם בעקבות הידיעה שככה לא מנצחים בפוליטיקה הישראלית.

זה אפילו לא כעס על לפיד אישית, אלא על מה שהפכנו להיות: מדינה של נוכלים, של רמאים, שבה שום כתם מוסרי לא נדבק אם אינו פלילי והספין הופך חשוב יותר מהאמת.