התחקיר של דרוקר על הדס קליין היה מטלטל. אפשר להשתגע שתהיה לו אפס השפעה

תחקירים הם נשמת אפה של העיתונות החופשית, ולפיכך גם של הדמוקרטיה. בימים שבהם חשבו עוד שיש צורך לאדם במינימום של השכלה רלוונטית כדי לעסוק בעיתונות (גם אם מעולם לא נדרש רישיון - וטוב שכך), למדנו כולנו על החשיפות הגדולות ששינו את נתיב ההיסטוריה, מווטרגייט ועד לחשבון הדולרים של משפחת רבין.

אמש נפגשו על המסך (כמעט, כמה דקות הפרידו בין המשדרים) שניים מהתחקירנים הטובים ביותר בטלוויזיה הישראלית.: רביב דרוקר ("המקור", רשת 13) - עם החלק השני של תיעוד דרך החתחתים שבה צעדה הדס קליין, העדה בתיק 1000 במשפט נתניהו; ויוסי מזרחי ("המבקר" חדשות 12) , עם מה שהוא כינה "פרשיות סילמן".

למרות שהם שייכים לאותו הז'אנר, יש לציין שזו השוואה בין תפוזים לתפוחים. כלומר שניהם פירות, אבל בעוד שדרוקר נע על התפר שבין תחקיר לתיעוד ובין עיתונות חוקרת לסטורי טלינג, הרי שמזרחי סיגל לעצמו סגנון שהנציגה הכי איקונית שלו בישראל היא עמיתתו אדוה דדון (ומניית המייסדים שלו שייכת בכלל למיקי רוזנטל, שאפילו הוא בסך הכל ייבא את סגנון מייקל מור הזה לישראל): אל תחקור רק מסמכים ותציג ראיות, אלא גם תתעד את המרדף שלך אחר המקורות, בחלק מהמקרים כאלה שאתה יודע מראש שלא ידברו איתך אלא רק ישמשו שחקנים בעל כורחם במחזה מבוים (ממילא לרובם השיימינג הזה מגיע).

עכשיו, אחרי שמיקמנו כל אחד מהתחקירנים הבכירים במשבצת שלו, נגיד את המשפט שריחף מעל שני התחקירים: ראש ממשלת ישראל, כך על פי החשד, יזם, הורה, העלים עין או לא ידע (לכאורה) על גניבה של מסמך צה"לי מסווג או אף זיופו למטרת הדלפתו. העבירה הביטחונית שיש כאן לכאורה, מתגמדת אל מול המטרה שלמענה התבצעה, כך על פי החשד: סיכול אפשרות להסכם חטופים, אחת ממטרות העל שממשלת ישראל עצמה קבעה למלחמה.

זה מטורף כמעט בכל רמה אפשרית. יאיר לפיד, יו"ר האופוזיציה, היה הראשון לזהות את הפוטנציאל והצמיד לפרסום הידיעה מסיבת עיתונאים (היה שם גם אחד בשם בני גנץ שאמר משהו לא ברור, כהרגלו) שנועדה לקבע את הנראטיב: "אם ידע - לא ראוי, אם לא ידע - לא כשיר".

בואו ונניח לרגע שהכול עורבא פרח, ששום מוח אינו זדוני עד כדי כך שיבקש לגרום למות החטופים במנהרות, קל וחומר מוחו של ראש ממשלה, שתיאורטית פועל כאן כדי לסכל החלטת ממשלה שהיא ממשלתו. עצם העובדה שהחשד הזה מתקבל על ידי בערך מחצית העם כעובדה ועל ידי המחצית השנייה כעוד פרק במסע של רדיפה ואכיפה הבררנית, מלמדת מדוע נשמטת הקרקע מתחת לרגליו של התחקיר העיתונאי המקצועי, החרוץ והיסודי.

זה לא ייחודי לנו, כמובן: די להביט בבחירות בארצות הברית כדי להבין שאנו חיים את דמדומי השיטה הדמוקרטית שמתקיימת ברוב העולם כבר כמעט 80 שנה, אבל זה מדהים: דרוקר מתעד במשך שנים את הדס קליין, מראה כיצד מנסם להשתיק אותה - מדברי חלקלקות, דרך תרגילים משפטיים ועד לשיימינג ולאיומים אלימים וכל מה שמעניין את הצופים הוא האם הדבר משרת את נתניהו או פועל נגדו.

אצל מזרחי, לעומתו, נקודת המוצא היא קצת בעייתית: נניח לרגע שכל חשד שעלה בתחקיר שלו הוא נכון וסילמן אכן מתעמרת בעובדי משרדה, ממנה מינויים שמקצועיותם מוטלת בספק ורותמת את המשרד לאיכות הסביבה רק למען מטרה אחת: בניית מעמדה בתוך הליכוד כדי להשתלב במקום ריאלי ברשימה לכנסת הבאה.

הרי שמלכתחילה היא הגיעה לעמדה הזאת בגלל שסחרה ביכולתה להפיל ממשלה, כך שהובטח לה שריון במקום ריאלי ותפקיד שרה. אז עכשיו בא מזרחי לספר לנו שהעריקה הפוליטית גם ממנה מינויים פוליטיים?

שלא אישמע חלילה מזלזל במזרחי, הוא עיתונאי במובן הישן והטוב של המילה, אחד שנובר בחומר כבלש. ובכל זאת, לאורך כל התחקיר, בא לי לצעוק אליו: "אחי, אתה אמיתי?. ישבת על עידית סילמן שנה ומצאת שבעלה מנהל במקומה את המשרד לאיכות הסביבה ושחלק ממי שמינתה לתפקידים ציבוריים, מסייעים או יכולים לסייע לה לביצור מעמדה בליכוד? וואו - את כל זה יכולתי להניח מראש עוד לפני שהתחלת להקליט שיחות!".

התחקיר של דרוקר, לעומת זאת, הוא קצת יותר רלוונטי. הוא מראה איך הורסים את חייה של מי שהחליטה להעיד נגד נתניהו. איך פוגעים במעמדה המשפטי, בקריירה המקצועית שלה ובכבודה המשפחתי והאישי. איך משכנעים את בית המשפט להסכים לכל מני נכלוליות קטנות, איך מפעילים לחץ על עדים, איך יוזמים מסע השחרה לדמותם - ואפילו איך הוא מתבצע בפועל.

התחקיר של דרוקר, קצת כמו תיק 1000, מתבסס בעיקר על עדה אחת ומוציא רע כמעט את כל מי שמעורב בו: את נתניהו, את רעייתו, את צוות ההגנה, את מילצ'ן, את בית המשפט ואת המסקרים-מטעם את המשפט. ברגעים הפחות מוצלחים שלו הוא נשמע כמו "הנה עוד משהו רע על נתניהו", ברגעים המוצלחים יותר הוא נראה כמו משהו שאפשר להגיש למשטרה בצירוף תלונה על שיבוש הליכי משפט, לכאורה כמובן.

וכאן אנו שבים אל החוט המקשר בין שני התחקירים הנפרדים לגמרי: בסגנונם, בעומקם ובחשיבותם. הם לא משנים כלום לאף אחד. המשפט האחרון לא נכתב בהתרסה אלא בכאב, כי לא רק שתחקירים הם נשמת אפה של העיתונות - וכפועל יוצא מכך, של הדמוקרטיה, אלא כי יש פה נגיעה למשהו בסיסי הרבה יותר.

שיח תרבותי שמתפתח לכדי דיון פוליטי בין שני אנשים או קבוצות, מתבסס על הצעה של פרשנות שונה לעובדות שעליהן מסכימים שני הצדדים. לכן פגיעתה של מכונת הרעל היא קטלנית: היא לא מביעה רק עמדה נחרצת בדיון דמוקרטי לגיטימי, אלא מבקשת לעצב נרטיב שקרי: מהפצת שמועות על הדס קליין בדבר רומן עם ראש המוסד לשעבר (למשל) ועד להדלפת מסמכים שנתפסו (כביכול) במנהרות חמאס.

כלומר, מהתחקיר של דרוקר עולה תמונה עגומה מאוד, אבל הפרשנות העקיפה לו היא עגומה שבעתיים: היא כבר לא מבכה את הקריירה האבודה של הדס קליין, שעברה מסע השחרה נוראי רק מפני שהחליטה לספר את האמת שלה. היא אפילו לא מבכה את גורלם המר של עשרות חטופים שיתכן (הלוואי שזה לא נכון) שראש ממשלת ישראל עושה ככל שלאל ידו כדי לסכל עסקה להשבתם. היא בסך הכל מבכה את גורלנו, כי בעידן שבו תחקיר עיתונאי משובח אינו גורם עוד שום דבר לאף אחד, אפשר כבר לראות את הסוף.