30 שנה עברו מאז פטירתו של בני אמדורסקי. יום השנה חל כבר בינואר, אבל כל מי שחי בישראל בשנה האחרונה יודע למה בנו אסף היה צריך לחכות עד לנובמבר כדי לציין את היארצייט. מי בכלל התעניין במוזיקה בינואר? למרבה הצער, גם התאריך שנבחר בסוף למופע המחווה "אני גיטרה" - 5 בנובמבר 2024 - התברר בדיעבד כתאריך מקולל. תאריך שייזכר בהיסטוריה כאחד הימים השחורים בתולדות מדינת ישראל.
דקות לפני תחילת ההופעה, כשהקהל כבר מצא את מקומו בין מושבי היכל התרבות בתל אביב, הגיעה ההודעה המדהימה: רה"מ בנימין נתניהו פיטר את שר הביטחון יואב גלנט. מדהימה במובן המקורי של המילה. תדהמה אחזה באולם. כל הנוכחים שכחו שהם הגיעו לצפות במופע מוזיקלי, ובמקום כולם היו שקועים עמוק בנייד שלהם. המארגנים לקחו בוודאי בחשבון אפשרות של תקיפה איראנית או סתם אזעקות בגלל ירי טילים מלבנון, אבל מי חשב בכלל שפצצה פוליטית תנחת על ישראל רגע לפני כיבוי האורות.
המופע כלל אורחים מוזיקליים, לחלקם קשר אדוק לקריירה המופלאה של בני אמדורסקי, אבל את המופע פתח דווקא איש שפחות מזוהה עם מוזיקה: רון חולדאי. ראש עיריית תל אביב ביצע על חלילית את "החליל" הקלאסי של הדודאים, עם הלחן הקסום של דוד זהבי למילים של לאה גולדברג. רגע לפני שעלה על הבמה הוא קיבל כמה מילות עידוד חמות מדוד קריבושי, מי שניהל מוזיקלית את המופע "עשור לדודאים" שנערך בדיוק על אותה במה לפני 57 שנים.
אלא שחולדאי, בחושיו החדים, שם לב שהקהל לא באמת נמצא איתו. ולכן רגע לפני שעבר לשלב החגיגי של הנאום לזכרו של אחד המוזיקאים הכי חשובים שהיו לנו, הוא פתח באלתור, בו הוא בישר בחיוך לקהל שיש לו שר ביטחון חדש. לא ברור לאיזו תגובה חולדאי ציפה, אבל התשובה של הקהל הייתה חד משמעית: קריאות בוז צורמות. הייתי בעשרות הופעות וקונצרטים בהיכל התרבות בתל אביב, אני לא חושב שאי פעם שמעתי קריאות בוז באולם. זה היה צליל שנהוג לשמוע בהיכל הספורט ביד אליהו או באצטדיון בלומפילד.
שבירת הקרח של חולדאי הייתה חשובה כי היה נחוץ להתייחס לפיל שבחדר, והיא פינתה את הדרך למופע שכולו אהבה לאדם, שלפי כל מה שאמרו עליו במהלך המופע חבריו ומוקיריו, היה מענטש לא פחות מאשר היה מוזיקאי גדול. האיש במרכז, כמעט לאורך כל המופע היה אסף אמדורסקי, שהופך דומה יותר ויותר לאביו המנוח ככל שהשנים עוברות. זה לא רק הגנים, אלא משהו בנוכחות הבימתית שלו, במימיקה. למען הסר ספק מדובר במחמאה גדולה.
אמדורסקי והלהקה ביצעו יחד את "שיירת הרוכבים", "תפוח חינני" ו"שיר הנוקדים" בעיבודים קלילים שנתנו הרבה כבוד למקור, ובעיקר התאימו את עצמם למעמד. אף אחד לא התכוון לגנוב פה את הפוקוס ולהמציא משהו מחדש. מחווה כמו שמחווה אמורה להיות. כאן גם החל מצעד האורחים עם בועז שרעבי שביצע את "דרך הטבק" ו"סוסי הפרא" ואחריה מרגלית צנעני שביצעה את "שדמתי" ו"ערב של שושנים".
את שלישיית גשר הירקון ייצג יהורם גאון, שביצע מחרוזת להיטים שכללה את "אהבת פועלי בניין", "לילה בחוף אכזיב", "איילת אהבים", "סרנדה לך" וקינח בביצוע מעולה של "אותך", לא לפני ששיתף באנקדוטות על בני המנוח, שהיה "הכל" בלהקה. הוא הדבק שהפך אותם לשלישייה, הוא זה שגרם להם לצאת להופעות, הוא היה האמרגן, המפיק, המנוע. הוא גם זה שזכה בפסטיבל הזמר, אבל דווקא עם שיר שהתחרה מול השלישייה.
האורחת הבאה הייתה רבקהל'ה מיכאלי, שמשום מה לא ביצעה את הדואט המפורסם "גבר ואישה", אלא נתנה ביצוע קברטי משעשע ל"מי מפחד מגברת לוין" של השלושרים (שמוכר גם מגרסת הכיסוי של תערובת אסקוט, להקתו הראשונה של אסף אמדורסקי). מיכאלי אף סיפרה שהשיר נכתב על מבקרת התיאטרון הדה בושס, למרות שכותב השיר יהונתן גפן הכחיש את הטענה בספרו "חומר טוב".
עוד אורחים היו הצמד "שרים הפרברים" שמורכב מקובי פז ואורי הרפז. האחרון היה חלק משיתוף הפעולה של הדודאים והפרברים בשנות ה-80, שהוליד מתוכו את הלהיט "תלבשי לבן" שכתבה נעמי שמר במיוחד למופע האיחוד. בנוסף, ביצע הצמד גם את "שי" המהמם של רחל המשוררת, שאף הוא בוצע במקור במופע המשותף.
יעל קראוס, אחייניתו של שמוליק, שמופיעה יחד עם אסף אמדורסקי במופע המחווה לחלונות הגבוהים, הצטרפה כדי לבצע את "זמר נוגה" מתוך האלבום היחיד של הלהקה החד פעמית ההיא, אותו הפיק בני אמדורסקי. השיר בוצע בחושך מוחלט, כמחווה פיוטית לחטופים בעזה. בקהל אפשר היה לראות מאות פרצופים שמוארים במכשירי טלפון, בזמן שהם מתעדכנים בהפגנות הענק שנערכו בדיוק באותו זמן מחוץ להיכל התרבות, בעקבות פיטוריו של שר הביטחון, שלא מן הנמנע שהמחויבות שלו לחטופים היא בדיוק מה שהביאה לפיטוריו.
קראוס המשיכה בתפקיד ג'וזי כץ לביצועים מתוקים של "שמור לך חלום קטן" ו"ימים של קולנוע" של להקת "הטוב, הרע והנערה", כאשר אחריה הגיח לבמה האורח האחרון - חנן יובל, שותפו של אמדורסקי ללהקת השלושרים יחד עם שלום חנוך. יובל ביצע עם הלהקה של אסף אמדורסקי את "לו הייתי פיראט", "האוהבים את האביב", "צרות טובות", "ציף ציף מעל הרציף" ואת "הימים שעוד נכונו לנו" שהיה להיט גדול גם שם הדודאים וגם של יובל עצמו. יובל זכה לבצע את מספר השירים הכי גדול מבין האורחים, ונראה כי הוא באמת מרגיש שהוא חייב את הקריירה שלו לאמדורסקי.
יובל הנינוח היה גם היחיד שהתייחס למה שקורה מחוץ לכתלי ההיכל. הוא סיפר שאת "הימים שעוד נכונו לנו" הוא כתב בעידודו של אמדורסקי, וזה שיר אופטימי מאוד. "וואלק, כמה אופטימיות אנחנו צריכים בלילה הזה", הוא זרק לחלל האוויר, לזכה לתשואות מהקהל.
בספרו של יהורם גאון מצוטט חנן יובל כשאמר: "אתה יודע למה אני תמיד הולך אחרי בני אמדורסקי? כי בכל מקום שהאיש הזה דורך צומח דשא", ונראה שהוא ידע על מה הוא מדבר. הערב הזה עשה הרבה כבוד לאחד מגיבורי התרבות הגדולים שהיו לנו, שהלך לעולמו כשעוד היה לו כל כך הרבה מה לתרום למוזיקה העברית.
בקטנה
אסף אמדורסקי נתן הרבה כבוד לאביו המנוח, במופע מלוטש, עם ביצועים מבריקים של שירים מוכרים שחלקם לא נפלו מהמקור, ואפילו להפך. אלא שבכל פעם שמכבדים את הגדולים שהלכו מאיתנו, כדאי להזכיר גם את אלה שחיים בינינו וראוי לתת להם כבוד. אינני יודע מדוע ג'וזי כץ או שלום חנוך לא נכחו באירוע. האם מסיבות מקצועיות, כספיות או אישיות - אבל חסרונם הורגש. להבדיל, חסרונו של ישראל גוריון נכח באוויר, בצורה כמעט צורמת אפילו.
הסיבות לכך שישראל גוריון לא היה על הבמה מובנות, אבל כשזוכרים שאמדורסקי וגוריון שיתפו פעולה יחד בדודאים במשך 37 שנים, וכיכבו יחד בעוד שתיים או שלוש להקות שונות (תלוי איך סופרים) - מוזר לעבור ערב שלם של מחווה למוזיקה של השניים עם תחושה שגוריון לא קיבל את הכבוד הראוי לו. כשנזכרים שגם אסף אמדורסקי עצמו הוציא שני אלבומים והופיע יחד עם גוריון (חלק מהעיבודים במופע אתמול נלקחו ישירות מהאיחוד האחרון שלהם) זה צורם אפילו יותר. חשוב להנציח את המתים, קריטי לא פחות לזכור את החיים. כמה מרגש יכול היה להיות אם אלפי הצופים היו עומדים ומוחאים כפיים לישראל גוריון הגדול עוד פעם אחת, כמו בימים הטובים.