א-מחייה!

ז'וז'ה סאראמאג'ו (חתן פרס נובל וכו') נחשב מאז ומתמיד בעולם הדובר פורטוגזית לבורחס עם רגשות. יש המייטיבים לייצג אותו כהכלאה בין חואן קרלו אונטי, יוחנן המטביל ופוקנר, אבל אני כלשעצמי אוהד יותר את הגישה המקבלת אותו כשיבוט בין מריו ורגס יוסה לסרוונטס.

סאראמאג'ו – גם אם גאוני – נתפס בעיניי תמיד כאינטלקטואל טרחן, יודע כל, המושך את הפואנטות שלו עד שהן נהפכות לדמויות משנה בעלילה. בלשון שנעה על התפר בין הפיוט לדקדנט, לעולם חסרה קורטוב מעוף, ז'וז'ה ריחף מעלינו, כמעט מורם מעם, צופה אל אתמולינו באותה להיטות בה אנו משתוקקים לדעת את המחר. תמיד משכיל, מושכל, מחושב, אם כי אירוני, היה (ב"הבשורה על פי ישו") פורש איזו שמיכה אתאיסטית פולקלוריסטית במסווה של דיון תיאולוגי פילוסופי, או ב"שנת מותו של ריקרדו רייש" מתעמת עם גבולות ההכרה, ההיסטוריה והאסתטיקה. אך לא עוד.

"על העיוורון" הוא לסאראמאג'ו מה ש"ידיעה על חטיפה" למרקס: ניסוי פרטי שהוא עורך עם הז'אנר, מבלי לשתף את הקורא בגבולות אותם הוא חותר לפרוץ, או הגדרות שהוא מבקש להקים. אבל בעוד "ידיעה על חטיפה" היה מרקס מיותר, הרי "על העיוורון" הוא קרוב לוודאי הטוב בספריו של סאראמאג'ו – גם אם לא זה שיוותר אחריו בהכרח.

מכופתר הרבה פחות, כמעט משועשע, סקפטי וסרקסטי, סאראמאג'ו יוצא אל כיכר העיר כלוליין מזדקן המציג תעלול חדש – מוצלח מכל קודמיו. הרומן מגולל את מעשה התהוותה ותוצאותיה של מגפת עיוורון לא שגרתית. הלוקים בה מאבדים את מאור עיניהם לטובת הצבע הלבן. מסומאים, אובדי דרך, הם מחפשים את דרכם בעולם שמפתח הסול הפנימי שלו נשבר. חבורה של נועזים (המדובר במחווה לברוייגל או לקורסאווה דווקא?) פורצת את שטח ההסגר ויוצאת להרכיב משמעות מתוך פרודותיו של עולם חסר משמעות, אך רב פרודות.

לקראת חלקו השני של הספר מפגין ז'וז'ה קשישא, כי אילו חפץ בכך היה בוודאי מסוגל לכתוב בלש מצוין או תסריט לסרט של רידלי סקוט: אקשן פילוסופי דל תקציב ואפקטים אך עשיר בפעלולים אינטלקטואליים. ולסיום, הפתעה: הסוף מפתיע! סאראמאג'ו הולך את כל המרחק לקראת משבר זהות סגנוני, ודווקא משום כך – אפשר שבגלל השחרור שמקנה הפרס על שם אלפרד נובל למקבליו – מצליח למצות עם כשרונו את הדין החד והנוקב ביותר. החקר הקולקטיבי אחר האמת מעולם לא נדמה נחלה פרטית כל-כך, מעובדת בכשרון כה נדיר ועם זרזיף של טירוף. א-מחייה!

אי אפשר בלי שתי מילים לסיום לכיוונו של נביא השטנה והשנינה החדש מבית מדרשה של הציונות המאושפזת. מיסטר דאום, אר יו טוקינג טו מי? אני לא רואה אף אחד אחר בסביבה, אז אתה בטח טוקינג טו מי. אר יו?