תכנית המערכונים האמריקנית הוותיקה "סאטרדיי נייט לייב" נפתחת כבר עשרות שנים בדיוק באותו פורמט: מערכון קצר ומשעשע שבסופו המשתתפים צועקים: "בשידור חי מניו יורק, זה סטארדיי נייט!". בשבת הראשונה שאחרי טבח ה-7 באוקטובר התכנית נפתחה בדרך אחרת. המנחה היה הקומיקאי פיט דיווידסון, שפנה בצורה רצינית למצלמה, וביקש להתייחס לתמונות הקשות שהגיעו מישראל ועזה. "בטח חשבתם לעצמכם, מי יותר מתאים לדבר על הנושא הזה מאשר פיט דיווידסון?", הוא התלוצץ, אך מיד הזכיר למי ששכח שהוא בעצמו איבד את אביו, סקוט, בפיגוע טרור.
פיט היה רק בן 7 כשאביו, כבאי ניו יורקי יהודי, עלה במדרגות של המגדל השלישי של מרכז הסחר העולמי בניו יורק במטרה להציל אנשים שהיו לכודים בתוכו. התאריך היה ה-11 בספטמבר 2001, והבניין הדרומי של מגדלי התאומים התרסק על המגדל בן ה-22 קומות, ופיצל אותו לשניים. סקוט והיחידה שלו הצליחו לחדור לבניין, והצילו כ-900 בני אדם. הוא חזר לבניין כדי לחפש ניצולים נוספים. כשהמגדל הצפוני התמוטט, הוא שילם בחייו.
פיט סיפר לא פעם שהוא סבל מדיכאון בילדותו. כמה טבעי. במונולוג הזה, שבוע אחרי הטבח הגדול ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה, חשף דיווידסון שהפעם הראשונה שהוא צחק אחרי מות אביו הייתה כשהוא היה בן 8, ושמע את המופע "הוזה" של אדי מרפי - אחד מהספיישלים המצחיקים בתולדות הקומדיה, אך בוודאות לא תוכן שמתאים לילדים.
"אני לא מבין את זה, ואני גם לעולם לא אצליח להבין, אבל לפעמים קומדיה היא הדרך הכי טובה להתגבר על טרגדיה", סיכם דיווידסון, והבהיר בקול רועד, כמעט על סף בכי: "הלב שלי יוצא אל כל מי שהחיים שלו נהרסו השבוע, אבל הלילה אני אעשה את הדבר שתמיד עשיתי כשניצבתי מול טרגדיות, וזה לנסות להיות מצחיק. תזכרו, אמרתי לנסות".
לנסות להצחיק זה מה שעושים אנשי "ארץ נהדרת" ב-13 החודשים שעברו מאז טבח ה-7 באוקטובר. זו כבר העונה השנייה של התכנית שעולה מאז תחילת המלחמה. עונה שנייה שמולי שגב ואנשיו מנסים להצחיק אותנו בזמן שאריאל וכפיר ביבס עדיין בשבי חמאס. עונה שנייה שמריאנו מנסה להבהיר את רמת הניתוק של בנימין נתניהו בזמן שהתצפיתניות עדיין נמצאות בגיהנום יומיומי. עונה שנייה של התאבססות על היחסים של נס וסטילה (מה קשור זוגיות?) בזמן שעוד ועוד ילדים הופכים ליתומים. ובאמת, בלי בדל של ציניות, איזה מזל יש לנו שהם מנסים.
מן הסתם, יש כרגע בעזה ובלבנון גיבורים ישראלים גדולים יותר, אבל לנסות להצחיק מדינה שלמה שמתאבלת כבר יותר משנה זה לא פחות ממעשה גבורה בימים האלה. העובדות מדברות בעד עצמו: המספר של חולי הלב והסוכרת בישראל קפץ בשנה האחרונה, וזה כלום לעומת הביקוש למומחי בריאות הנפש. במציאות הזאת, לעשות טוב על הלב לישראלים - או לפחות לנסות - זו פשוט מצווה.
לרוב אגב, זה מצליח. כך למשל ההחלטה לשדרג את הדמות הרפטטיבית של ישראל כ"ץ שהייתה מבוססת נטו על מחוות גוף ופנים של ירון ברלד (לפעמים לא היה ברור אם הוא מחקה בנאדם או יונה). הדמות של כ"ץ שהפך להיות בובת הקש של רה"מ נתניהו במשרד הביטחון הייתה ההתגלמות הקומית של הביטוי "אידיוט שימושי", כשהתסריטאים של "ארץ" החליטו לקחת את החלק האידיוטי של המושג עד לקצה. מאז עוזי כהן, סגן ראש עיריית רעננה המנוח, לא הלעיגו ככה איש ציבור ישראלי בארץ נהדרת.
בעוד כהן אהב את החיקוי, סביר להניח שכהן הצדק שנכנס ללשכה בקומה ה-14 בקומת המטכ"ל בקריה פחות יתחבר לדמות המשוכללת של ברלד. מדהים איך אחד החיקויים הכי חלשים בתכנית לאחד החזקים שבה. כדאי לכ"ץ להתכונן, סביר להניח שזו דמות שתלווה אותנו עוד תקופה ארוכה. ברלד הוא קומיקאי פיזי מאוד, והשימוש הגאוני שלו במימיקה (שנמצאת במקרה הזה איפשהו בין יודל'ה של צחי נוי, אינספקטור קלוזו של פיטר סלרס וכמובן השוטר אזולאי של שייקה אופיר) יכולה להפוך את ישראל כ"ץ שלו למצחיקה כמעט כמו הדמות הנלעגת של שר הביטחון האמיתי של מדינת ישראל.
היו גם רגעים בהם הניסיון להצחיק פחות עבד, כך למשל החיקוי של דונלד טראמפ, אחת הדמויות הכי קלות לחיקוי ביקום, שכבר זכתה לחיקוי מצוין בעבר על ידי אודי כגן. הפעם החיקוי הופקד בידיו המפתיעות של עומר עציון בהופעת בכורה בתכנית. עציון אמנם נתן ביצוע די משכנע ודומה של נשיא ארה"ב ה-45 וה-47, אבל הטקסט שהופקד בידיו היה ילדותי וחסר כל תחכום. זו בעיה קבועה עם חיקויים של אנשים מסוגו של טראמפ: המקור לעולם יהיה מצחיק יותר. אם הוא אמר בשידור חי בטלוויזיה, ברצינות גמורה, שיש מהגרים שאוכלים לאזרחים אמריקנים את הכלבים והחתולים שלהם, לחזור על זה בתכנית הומור תמיד יהיה מצחיק פחות.
אלא שלמעט הנפילה הקטנה הזאת, התכנית הראשונה לעונה הייתה מוצלחת מאוד, כששילבה פאנל אולפני משעשע ברובו, כולל עקיצה גדולה למסמך סינוואר שחשף עמית סגל ממש באותו ערוץ של "ארץ נהדרת"; מערכון חוץ מבטיח על הקהילה הישראלית באחד מאיי יוון; מערכון נוסף על סינוואר ונסראללה שמגיעים לגיהנום ומגלים שאחת לשעה נועם חורב מקריא שם שיר חדש; מערכון קורע שמציג את דניאל הגרי (רועי בר נתן הנהדר כהרגלו) וחיקוי פשוט קורע של אלוף משנה אביחי אדראי, דובר צה"ל בערבית, בתצוגת התכלית הכי מופרעת-בקטע-טוב של של אמיר שורוש מאז שהצטרף לקאסט של "ארץ נהדרת". בנוסף, היום גם שלושה מערכונים "רציניים", מהסוג שפחות גורמים לצחוק, אלא יותר להנהן בכאב מול המסך בהזדהות.
זה התחיל כבר עם קטע הפתיחה שהציג את נאום "ישכח" של רה"מ נתניהו, שהצליח בתוך דקה קצרה להעביר את כל הגזלייטינג והמניפולציות שמעבירה אותנו הממשלה הגרועה בתולדות ישראל בשנה האחרונה. זה המשיך עם השיר הנפלא "אבא חצובה" שהציג את אחד ממחירי המלחמה הכואבים והפחות מדוברים: המשפחות שנאנקות תחת הנטל של שירות המילואים. אגב, בסוף השיר רואים חבורה של מילואימניקים שעומדים בזירת קרב, ומרדימים את הילדים שלהם בשיחת וידיאו. לא מעט מהניצבים בקטע הזה חובשים כיפות, כייצוג נאמן של המציאות. תזכורת הוגנת מצדם של כותבי "ארץ נהדרת", שלא פעם חטפו אש מהציבור הדתי בישראל.
התכנית הסתיימה בדרך הכי קשה וחריפה שאי פעם הסתיים פרק של "ארץ". במקום הפרידה הקבועה של אייל קיציס שמזכיר לנו שיש לנו ארץ נהדרת, קיציס פנה למצלמה ואיחל לילה טוב לצופים, אך בעצם פנה לצופה אחד בלבד. רגע לאחר מכן ראינו את דמותם של שרה ובנימין נתניהו במיטתם בבית המיליארדר בו הם משתכנים בירושלים. האחרון חולם שהוא משוחח עם אחת מהצעירות שחטופות עדיין בעזה, שפשוט מתחננת אל ראש הממשלה שיוציא אותה מהגיהנום.
בשלב הזה, ארץ נהדרת אפילו לא ניסתה להצחיק. אומרים שקומדיה היא טרגדיה פלוס זמן, וכאן המקרה הוא הפוך. הזמן של החטופים אוזל, והטרגדיה שלהם נכתבת ברגעים אלה על ידי ממשלה שעושה הכל כדי להשכיח את קיומם. השר היחיד שפעל אקטיבית לקידום עסקה לשחרור החטופים פוטר מהממשלה, במה שנראה כמו ניסיון להסיט את הקשב הציבורי משתי הפרשות הביטחוניות שלשכת רה"מ מעורבת בהן, כשלפחות באחת מהן עולה החשד שהמטרה הייתה לפגוע במגעים על עסקת חטופים.
כמו דמותו המפורסמת של קפקא שמתעוררת מחלומות טרופים ומגלה שהיא הפכה לשרץ, כך גם נתניהו של מריאנו מתעורר ומגלה שהוא אחראי לגורלן של החטופות והחטופים בעזה. לא בטוח בכלל שלא עדיף להיות ג'וק. מעולם לא הוצג נתניהו בצורה אנושית יותר ב"ארץ נהדרת". במקום הנוכל הערמומי, ביבי נראה פשוט כמו אדם שמרגיש את כובד האחריות על מצפונו.
שרה נתניהו (עלמה זק) ששוכבת לצדו דורשת ממנו לחזור לישון, והוא מנסה לעשות את זה, אבל הוא לא מצליח. מולי שגב והכותבים בוחרים שלא להאכיל אותנו בכפית, ולא מבהירים לנו למה. אין למערכון (אם בכלל אפשר לקרוא לו "מערכון") פאנץ', אלא סיום פתוח. הוא לא עוקצני כלפי ראש הממשלה, הוא לא סאטירי אפילו, הוא פשוט מציין עובדה מצמררת שאסור לאף אחד לשכוח. יש חטופים, יש אחראים, והמעט שאנחנו מצפים מהם זה לא לישון טוב בלילה עד שהם יחזירו אותם. לנסות להצחיק זה חשוב, זו הדרך להתמודד עם טרגדיה. הפעם "ארץ נהדרת" בחרה להזכיר לנו שאסור לנו להשלים עם הטרגדיה הזאת. אפשר עוד להציל אותם. הם שם כבר 397 ימים. 13 חודשים. זה לא צחוק.
בקטנה
אני מבין שהלו"ז של ערן זרחוביץ' צפוף והוא נמצא בין צילומים, אבל בימים בהם יואב גלנט נותן נאומים לאומה ומצדיע מול מצלמות, זה באמת בלתי נסלח שזרחו לא הגיע לאולפן סתם כדי לצעוק "גברתי" אחד לפרוטוקול. קצת כמו לטוס למונדיאל לראות את נבחרת ארגנטינה, רק כדי לגלות שמסי לא נרשם למשחק.