מרילין מונרו ואנדי וורהול, פרנסואז ז'ילו ופבלו פיקאסו, זהבה ברלינסקי ואברהם חלפי, אודרי הפבורן וז'יבנשי, אוליביה שייקספיר וייטס, קתרין דנב ואיב סאן לורן, אדית אסטרוק וניסים אלוני. ועכשיו גם מירי מסיקה ואסי דיין. אמן מילים ותיק פוגש אמנית צעירה, מתאהב בה, כפי שהתאהב לפניה, אחריה ובמקביל אליה בעוד אמניות צעירות, ושולח לה יצירות שכתב בהשראתה, שירים וחיבורים להם היא שימשה כמוזה. הקשר האינטנסיבי נמשך כשנה. הוא קשה לתחזוק ונשיאה ולה יש קריירה שכבר ממריאה. שש שנים אחר כך הוא נפטר. עובר עוד כמעט עשור, ואחרי שכבשה כל פסגה, מלהיות הזמרת הכי גדולה בארץ, דרך שחקנית קולנוע, כוכבת בארבע (!) תוכניות ריאליטי מוזיקליות ועד לתפקיד בתיאטרון בלונדון, היא מחליטה להוציא אלבום מחווה מיצירותיו, רווי בשיתופי פעולה, מלוהק כסרט. הכל מוכן לפרמיירה בפסטיבל. אבל אז פורצת שואה ובעקבותיה מלחמה והכל נדחה בשנה.
"שלך, אסי", אלבום המחווה של מירי מסיקה לאסי דיין המנוח, שכותרתו היא החתימה של דיין לאי-מיילים אותם היה שולח למסיקה ולמוזות אחרות בהשראתן כתב, אמור להיות כרטיס הכניסה הסופי של מסיקה להארד קור של ברנז'ת האמנות התל אביבית. כמי שכבשה קודם את עם ישראל, את הפריפריות, את מסכי הריאליטי והפלייליסטים ברדיו ההמוני, כעת היא מנסה לחדור ללב המילייה השמור ביותר בתרבות הישראלית, אנשי השירה, הספרות, התיאטרון והקולנוע האמנותי, והיא עושה את זה דרך מי שמשתייך למשפחת האצולה הנחשבת והנחשקת ביותר. אלבום שנועד לקרב אותה מישראל השנייה לראשונה, מאייל גולן לאביב גפן.
שותף מוביל למסע הוא ניר מימון, המוזיקאי שסייע לדודו טסה לפצח את הסודות של הרוק המזרחי, שהפיק מוזיקלית ואחראי עם מסיקה לחלק מהלחנים. נעדר לחלוטין: אורי זך, המוזיקאי שהפך אותה לזמרת כל-ישראלית, מנהגי מוניות עד צפונבוניות שחוות העצמה נשית. עוד שותפים: אלון עדר, נצר לעוד משפחת אצולה תרבותית, בדואט וחלק מהלחנים. שולי רנד, כוכב "החיים ע"פ אגפא" וגשר בין-מגזרי, שמקריין. גידי גוב, הקצפת של הברנז'ה, בשיר אחד. מסיקה הביאה את קרן פלס ללחן אחד, מימון הביא את טסה לשניים ("בראשית", "שלא ניפול למעלה"). גם אלנתן שלום מ"דה ווייס", שהלחין לה את "אני מפחד עלייך", הגיע. המילים כמובן כולן של אסי דיין (כשבחלק מהשירים מסיקה הוסיפה משלה), האיש שכתב על אהבה, בדידות, חיים ומוות בכאלה כנות, ישירות, תבונה, הומור וחן, עד שהאהבה שאבדה לו הרכינה ראשה, הבדידות מצאה עם מי להתחבק, החיים והאמנות נכנעו לו והמוות חיבק אותו, למרות שלא היה מוכן לקראתו.
התוצאה היא אלבום קונספט יפה בחלקו, לא אחיד ברמתו, רכבת הרים מוזיקלית ורגשית שמזכירה את ההפרעה הנפשית הבי-פולארית שדיין סבל ממנה. יש כאן רגעים של יופי מזוקק כמו הדואט "אבל אהבה" עם אלון עדר, "תמר" שהלחינה פלס ו"האושר האחרון" בשיתוף גוב, ויש רגעים פחות מדויקים, אבל הסך הכל מקסים. ובסוף, ומעל הכל, יש כאן מירי מסיקה אחת גדולה, ציפור שיר רבת יופי, אישה יפהפייה מהחלומות, זמרת-על במונחים ישראליים, שמי שלא נמס, אפילו לא פעם אחת, למשמע הקול האלוהי שלה, הוא ציניקן מריר, חסר לב ונשמה.
ליאור נרקיס - "זריחות"
אלבומי פרידה הם אירוע מרתק, שיכול לחזק קריירה או להחליש אותה. גם "זריחות" של ליאור נרקיס הוא אחד כזה. כי כמה כבר אפשר לשיר על מסיבות, אהבה ומהפכות של שמחה. הנה פצצה לפנים, הנה משבר אמיתי בחיים, שמחזיר אותו בבת אחת למגרש של העצב, הכאב, הגעגועים והאלכוהול, החומרים שמהם עשויים הלהיטים, שבסוף הקהל שר במקהלה בהופעות בהיכל מנורה.
אפרופו בבת אחת, מבין ארבעה שירים עליהם מכריז הפרסום שמצורף אליו ("ארבעת המינים שלי בערב סוכות", מצוטט נרקיס), רק שלושה זמינים להאזנה. השיר הרביעי, "בבת אחת" שמו, נגנז, כיוון שכלל מילים פוגעניות כלפי אישה (שלא נחזור עליהן כאן), שבאופן טבעי הקהל והתקשורת שייכו אותן לפרודתו של נרקיס ואם ילדיו, ספיר, שתשעה חודשים בלבד הפרידו בין הזכייה המשותפת שלהם בתוכנית ריאליטי הבישול "המטבח המנצח" לבין ההודעה המצערת על פרידתם.
אם "בבת אחת" הלך רחוק מדי עם מילות הנאצה ולכן נגנז, הרי ש"לא זוכר", שיר הדאנס של האי.פי הזה, גם הוא ביקורתי כלפי בת זוג לשעבר, אבל מצליח להישאר בגבולות הטעם הסביר: "זרקתי מילה על אמא שלה, עזבה יומיים... נוסעים לצפון שישי עד ראשון לצימר שקט ברגוע, זה לא מספק כי לה מתחשק לטוס לאיטליה שבוע". וכמובן הוא שואל למה היא כועסת עליו ומודה שהוא לא זוכר כמה כוסות כבר שתה. אבל מבין ערמות הקלישאות מתבלט בסוף קטע מועדוני שייתכן שתשמעו ממכוניות בלילות חמישי. חתומים עליו שלושה יוצרים צעירים: שרק (שי הורביץ), צוקוש (עילי רביב) ו- vivo (אבירם טוויזר), יחד עם אופיר כהן ואלמוג קריאף, צוות שמזכיר את גאנג היוצרים של סטטיק.
עוד פרידה עליה התבשרנו השבוע היא של צמד יוצרי הפופ המובילים דולי ופן, שאחראים לשיר הכי טוב כאן, "כולם כבר יודעים", שמדבר בכנות על הפרידה הכואבת, אבל נושא עמו את התקווה שהם יחזרו להתחבק: "וכולם כבר יודעים, שבסוף אני תמיד חוזר אליה, כל הדרכים שמובילות לזרועותיה". נרקיס, שהוא כבר מזמן אלוף פופ ודאנס לא פחות מזמר מסלסל, מזכיר לנו בשיר הזה שהוא בשיאו הווקאלי דווקא בבלדות רוק, בדומה ל"תגידי" הנצחי. "כולם כבר יודעים" הוא המנון שיגרום למעריצות שלו לשיר, להדליק את האור בסלולרי ולהזיל דמעות בהופעות. שיר טוב של זמר גדול.
שיר הנושא "זריחות" הוא נהי ים תיכוני מהסוג שנרקיס שר בכמויות לאורך השנים ומחזיר אותו בנגיעות קלות בביצוע הקולי ובליווי המוזיקלי לתחילת הקריירה, עת שחה בז'אנר הטורקי. המילים והלחן של מאור תיתון עושים את העבודה, העיבוד וההפקה של משה בן אברהם ואופק יקותיאל והעליה הקולית בפזמון מחברים אותו לאופנה העכשווית בז'אנר, שירי הבכי של צעירים דוגמת ששון שאולוב. נרקיס הוא זמר הרבה יותר טוב והז'אנר הזה כאמור לא זר לו, אבל יפה לראות שהוא סוגר כאן מעגל עם הז'אנר הטורקי דווקא בהשפעה של הצעירים.
מיכל שפירא - "אוקטובר"
"מתי כבר יבוא כשיבוא" שר חמי רודנר ב"הביאו את הסתיו" בהופעות שלו ושל "איפה הילד", מאז שבעה באוקטובר ההוא, כשהוא משמיט בכוונה את המילה "אוקטובר" מהטקסט, נמנע מלייחל לבואו של החודש המקולל. כי לכל ישראלי יש את האוקטובר שלו ולכולנו יש את אותו האוקטובר. אצל מיכל שפירא "אוקטובר" הוא החודש בו הלך לעולמו לפני 13 שנים המוזיקאי אורי סלונים ז"ל, אהבת חייה, וגם שיר הנושא מהאלבום החדש שלה, אלבום קצר שחוזר אל הפצע ההוא, נובר בו בפתיחות ומספר בכנות על עשור של התמכרויות חוזרות לאלכוהול וסמים ממנו יצאה נקייה, מחוזקת ובעיקר חיה, בניגוד לאיימי וויינהאוס, המודל שלנעליו נכנסה במופע משיריה, כמוה הידרדרה למטה, אבל בניגוד אליה לא סיימה מתה.
זה אלבום כל כך יפה ועל-זמני במובן שמבחינה מוזיקלית הוא היה יכול להיכתב ולהיות מוקלט גם לפני עשרים או ארבעים שנה. שפירא מצליחה, בארבעה שירים בלבד, לספר בו את הסיפור שלה, עם מילים ולחנים שלה, ועזרה ממאורות גדולים כמו מאיר גולדברג שייעץ לטקסטים ומשה לוי שהלחין שיר אחד יחד איתה. שיר הנושא "אוקטובר" מתחיל בזיכרון האבל על המוות, ממשיך בבר עם כוס וויסקי סאוור בלי סוכר ונמשך אל האזכרה, האבן על הקבר שמכוסה באהבה ופרחים, ואז היא חוזרת לבקבוק שמשכר ומשקר לה, הקרח מתחמם, הכוס בוכה והחודש שתמיד יישאר של אורי ז"ל. הלחן מושפע מ"אוקטובר" של צ'ייקובסקי (איך לא), הקול שלה, מלטף מחד, עוצמתי מאידך, והיא שרה איתו כשחקנית במחזמר, מחזמר ליחידה, שכתבה ושרה על חייה שלה. שיר שאי אפשר שלא למזוג כוס כשמאזינים לו ולהתמסר לזמרת שיודעת את העבודה.
ואחרי הסתיו מגיע החורף. ב"לדשדש בגשם" היא מיישרת קו עם קלישאת השירים שמתחילים בגשם והבלדות על טפטוף כואב. היא מייחלת לחום ונחמה ושואלת האם קבלתם תלויה בכך שתשיר חזק ותצעק, וכן, נמאס לה לדשדש בגשם. הצ'לו של יעל שפירא מכשף, העיבודים והתזמורים של נד ביטון וליטל הגיאן עוטפים את הקול של שפירא ביופי מיוחד. מקסים.
הרוקנ'רול מגיע ב"הלילה הכי קר בשנה". שפירא סוף סוף מחפשת אהבה, אבל גבר זורק אותה במכונית קפואה, באמצע נסיעה והיא לא מבינה. זה רוק אייטיזי מהסוג שנדב ביטון יודע להפיק ושפירא נשמעת בו היטב, שוב, כמו בשיר מתוך מחזמר.
השיר הכי כואב כאן הוא האחרון, "לא אזכה", כה כן וכה עצוב, שבסיומו בא לך לחבק אותה כדי לנחם. היא (אולי) לא תזכה באהבה, היא (אולי) לא תזכה להצלחה, אבל היא זכתה בחיים שלה והיא ממשיכה להיאבק עליהם, ועל המוזיקה שלה ועל אהבה, בדרך הקשה שבה בחרה ללכת. בסוף מתברר שבעצם ההשלמה שלה עם הסיפור שלה, היא זו שמנחמת את עצמה ואותנו.